חירות ממה? – על הספר 'חירות' מאת ג'ונתן פרנזן

על הכריכה האחורית של ספרו האחרון של ג'ונתן פראנזן 'חירות' מתואר המחבר בתור "טולסטוי של עידן האינטרנט". על מנת שלא להשאיר את הקוראים במתח, אגלה כבר עכשיו את השורה התחתונה: פראנזן איננו טולסטוי, עם או בלי אינטרנט. פראנזן איננו טולסטוי מפני שבניגוד לרוסי העבדקן, פראנזן לא רוחש הרבה אמפטיה לגיבוריו. טולסטוי ידע להתבונן בחיבה על הדמויות שלו, להזדהות איתן. להתפעל מן הצדדים היפים שלהן ולהתייחס בסלחנות לחולשות. פראנזן בעיקר יודע ללעוג לגיבוריו, להתעלל בהם ולהגחיך אותם. פראנזן גם איננו טולסטוי מפני שאין אצלו שום זכר לעומקים המטאפיסיים של זה האחרון. אין אצלו שום דבר שמזכיר את הכמיהה הדתית של טולסטוי או את תאוות החיים הבלתי מרוסנת שלו. תמונת העולם שעולה מן הרומנים של פראנזן היא חומרנית, מנוכרת ובלתי נעימה. האדם אצלו עובר לעתים קרובות רדוקציה לסך תפקודיו הגופניים. העולם האנושי שלו מורכב מלוזרים, מנבלים, ומלוזרים שהם גם נבלים. הגאולה אצלו מצויה, אם בכלל, רק בחיים חסרי יומרות ובהכרה בקטנותו של האדם.

ואף על פי כן יש משהו משותף בין ההומניסט הרוסי הסוער למיזנטרופ האמריקאי הקפוץ; אצל שניהם הרומן הוא הרבה יותר מסתם סיפור מעשה. אצל שניהם יש מגוון עצום של דמויות, של מצבים ושל צורות חיים. שניהם מנסים באמצעות הרומנים עבי הכרס שלהם לשרטט את קווי המתאר של תקופה, של חברה ושל אומה. וכך אצל פראנזן העלילה עשויה לנוע מחייהן של משפחות מן המערב התיכון, אל עולמם גדוש המלל של אינטלקטואלים פוסט-מודרניסטים, ומשם אל הוויית הקולג' האמריקאי, אל הפוליטיקה ואל התרבות של ארה"ב של ראשית המאה ה21. וכמו בספר הקודם גם כאן, מתוך כל הבליל הזה של דמויות וסיפורים פראנזן שוטח את האופן הלא מחמיא בעליל שבו הוא רואה את הוויית החיים האמריקאית. בין לבין גם מצטיירת לעיני הקורא תמונה של הליברליזם האמריקאי של עידן אובמה. או לפחות, של סוג מאד מסוים של ליברליזם שכזה.

בדומה לספר התיקונים גם נקודת המוצא של חירות הנה חייה של משפחה אמריקאית בת המעמד הבינוני מן המערב התיכון. במקרה של חירות המשפחה המדוברת מורכבת מוולטר ברגלנד, עורך דין ופעיל איכות-סביבה; מרעייתו פאטי, בעברה כוכבת נבחרת הכדורסל של הקולג' וכיום עקרת-בית למופת; ומילדיהם ג'ואי וג'סיקה. בתחילה מוצגים הברגלנדים כמשפחה האמריקאית האידיאלית: ההורים מבינים, אוהבים ומשתפים והילדים טובים, מוכשרים ומבטיחים. אולם עד מהרה מופיעים הסדקים. ג'ואי, הבן האהוב והמוצלח, מורד בהוריו ועוזב את הבית. פאטי הופכת להיות מרירה ועצבנית. וולטר מקדיש את כל מעייניו לפרויקט יומרני של שימור טבע, ומסתבך בעסקיו המפוקפקים של איל נפט טקסני המקושר לממשל בוש. במקביל גם הבן ג'ואי מסתבך בפוליטיקה: הוא הופך לבן טיפוחיו של מיליונר ניאו-שמרני וחובב ציונות, ומשם כמובן הוא מגיע למעורבות בכלכלת התאגידים, לקשרים עם המפלגה הרפובליקנית ולחוזי אספקת ציוד קלוקל לכוחות האמריקאים בעיראק. במקביל, הקורא גם מתוודע לסיפור חייה העגום של פאטי. וכך הוא מגלה שמאחורי החזות של עקרת הבית המושלמת מסתתרת אישה אומללה, מתוסכלת ומוכת טראומות. הקורא גם לומד לדעת שלמעשה במשך כל השנים פאטי הייתה מאוהבת בסתר בחברו הטוב של בעלה – מוסיקאי אינדי-רוק קפריזי בשם ריצ'רד כץ. וכך, ככל שהסיפור מתקדם הברגלנדים נחשפים בהדרגה לצדדים הבעייתיים של עצמם ושל בני משפחתם. המפנה מגיע בערך ברבע האחרון של הספר. אז, כתוצאה משורה של תפניות מהירות ובלתי צפויות, כל אחד מן הגיבורים לומד לקבל את עצמו, להכיר את זולתו, ולסלוח על כל הטעויות שנעשו. בסופו של הרומן כולם פחות או יותר מוצאים איזושהי גאולה.

זוהי אם כן העלילה בקווים כלליים. אולם כוחו של פראנזן איננו בעלילות אלא בדמויות שהוא משרטט בקפדנות. והנה, כאשר אנו מתבוננים במגוון הדמויות המאכלסות את הספר ניתן לזהות שתי תכונות שמשותפות כמעט לכולן: התכונה הראשונה היא שכולם משתדלים להיות אנשים טובים. וולטר מתואר כאדם נחמד בצורה קיצונית. הוא מעריץ את אשתו ומקדיש את חייו לשימור הטבע והסביבה. פאטי רעייתו מסורה לחלוטין למשפחתה ולקהילה והיא אחוזת חרדה שמא תפגע בבעלה. גם ילדיהם מתוארים ככאלה המונעים באמצעות רגשות אשמה ודחף אינסופי לרצות. התכונה השנייה המשותפת לברגלנדים היא שכולם אנשים עלובים. מאחורי התדמית של משפחה בריאה ומאושרת ניצבים אוסף של טיפוסים קטנוניים, מרושעים, אכולי שנאה ופתטיים. בבסיס הדחף האובססיבי שלהם להיטיב ולרצות את כולם, מסתתרים שלל של נוירוזות ויצרים מודחקים. וכך וולטיר מסתיר מאחורי אהבת הטבע שלו תיעוב עמוק למין האנושי; פאטי מסתירה בוז תהומי לבעלה טוב הלב, שנראה בעיניה עלוב כל כך בהשוואה לחברו המוסיקאי הכריזמטי; ג'ואי שואף בכל מאודו להידמות לאנשי העסקים חסרי המצפון שביניהם הוא מסתופף, אבל הוא לא מצליח למצוא בתוכו את הקשיחות הדרושה, ובינתיים הוא פורק את תסכוליו על חברתו הכנועה.

בקיצור, עולמו של פראנזן מאוכלס באוסף של לוזרים פתטיים. אבל יש יוצא מן הכלל אחד. ריצ'רד כץ, מוסיקאי האינדי הכריזמטי. הוא הדמות היחידה שמוצגת בספר באופן מעורר כבוד. הוא גם הדמות היחידה שלא מנסה להיות טובה. במהלך הספר מודגש כמה פעמים שריצ'רד הוא רשע. כזה שלא מהסס להתעלל בנשים הרבות שנופלות לרגליו ושגם לא ממש נרתע מרומן עם אשת חברו הטוב. הדבר קשור גם לתכונה נוספת של ריצ'רד, המודגשת שוב ושוב (ושוב): ריצ'רד הוא מגניב. הוא מגניב מפני שהוא רדיקלי, חסר מעצורים ובלתי מתפשר. המוסיקה שלו היא אזוטרית במוצהר והוא נרתע מכל ניסיון להתמסד או להתמסחר. הוא אומנם משתייך באופן עקרוני לשמאל האמריקאי ומתנגד לממשל בוש ולמלחמה בעיראק, אבל אין לזה שום קשר להשקפות מוסריות. ריצ'רד הוא א-מוסרי. הוא מתנגד למלחמה מפני שכפי שהוא אומר "אם הפלישה לעיראק הייתה מסוג הדברים שאדם כמוני תומך בהם, היא לא הייתה מתרחשת". (עמ' 230. והטיעון הזה הוא לוגי בדיוק כמו שהוא נשמע). כתוצאה מכל זה ריצ'רד נתפס בעיני כל הסובבים אותו כהתגלמות המגניבות. הוא עד כדי כך מגניב שוולטיר משוכנע שאם ריצ'רד יתגייס לפרויקט צמצום הילודה אותו הוא מנסה לקדם, מובטחת לו הצלחה. צעירי אמריקה יפסיקו ללדת ילדים מפני שריצ'רד כץ, כוכב האינדי, יגיד להם שלהביא ילדים לעולם זה לא מגניב.

לעתים קרובות האתיקה הליברלית בת זמננו מתוארת כאתיקה של אשמה. האדם המערבי חש אשמה תמידית על מצוקות העולם השלישי, על הקולוניאליזם, על הכיבוש. הוא מרגיש אשם בכך שהוא משאיר אחריו טביעת רגל אקולוגית. אשם שאיננו מדוכא, שאיננו כבוש, שאיננו סובל משום נכות ושלא עבר שום טראומה. את סוג האתיקה הזה מייצגת בספר דמותו אכולת רגשות האשמה של וולטיר ברגלנד. האיש הנחמד מדי, שנוטה להתפרצויות זעם. אל מולו פראנזן מציב את ריצ'רד כץ, המייצג סוג אחר של אתיקה: אתיקה של מגניבות. זוהי אתיקה שאף פעם לא נותנת לעצמה דין וחשבון על התוצאות של מעשיה או על העמדות שהיא נוקטת. זו אתיקה שאוהבת מחוות קיצוניות והצהרות רדיקליות, בלי שום קשר לתוצאותיהן. זוהי תפיסה ששונאת תהליכים ארוכים, דיבורים משעממים ופשרות פוליטיות. שלא מעוניינת לתקן את העולם, מפני שלהרוס ולנפץ זה תמיד הרבה יותר מגניב מאשר לבנות. (המחאה החברתית, מישהו?) שמקדשת ערכים, מעשים, סמלים ודמויות היסטוריות לא על פי תרומתם הממשית, אלא על פי מידת המגניבות שלהם. (צ'ה גאוורה יותר מגניב ממהטמה גנדי, למשל. מוחמד עלי הרבה יותר מגניב ממרטין לותר קינג). אומנם, פראנזן לא אומר את זה במפורש. אין אצלו דיונים פילוסופיים או הטפות מוסר. (כאמור, הוא לא טולסטוי). עיקר כוחו ביכולתו להצביע על תהליכים חברתיים ולתפוס את רוח התקופה. ואולי זוהי רוח התקופה על פי פראנזן: המוסר הישן הוא מוסר של לוזרים. העתיד שייך לחבר'ה המגניבים.

על מה הבלוג הזה

בהכללה גסה במקצת, אפשר לחלק את בני האדם לשני סוגים: אלה שמעניין לדבר איתם ואלה שמעניין לדבר עליהם. לסוג הראשון משתייכים אותם אנשים שניתן לקרוא להם יוצאי הדופן; אלה שיש להם אישיות מיוחדת, התבוננות עמוקה, או חשיבה בלתי שגרתית. אלה שמבטאים בדברים שלהם, במעשים שלהם או בעצם קיומם איזו זווית ראייה מקורית ומעניינת על המציאות. במילים אחרות אלה הם האנשים שיש להם איזושהי חוכמה.

הסוג השני של בני האדם הם האנשים הרגילים. ההמון, אם נרצה. אלה הם האנשים שאף פעם לא אומרים שום דבר מעניין או מקורי. שאף פעם לא חושבים שום מחשבה מקורית. אלו האנשים שמדברים בקלישאות, שחוזרים על מה שכולם אומרים, אלו שאין להם שמץ של מודעות עצמית או מקוריות. (לא תמיד האנשים הללו בהכרח יהיו מטומטמים. לפעמים הם יהיו אינטליגנטים ואפילו אינטלקטואלים. במקרה כזה האינטלקט שלהם יתבטא בכך שהם ידעו לנסח באופן אינטליגנטי את אותן הדעות שכולם מבטאים. במובן הזה אפשר לומר שחכמה מהסוג שנזכר לעיל היא יותר עניין של אופי מאשר של כישורים שכליים. אבל זה כבר עניין לדיון אחר). ואף על פי כן זה מעניין להקשיב לאנשים כאלה. זה מעניין להקשיב להם מפני שהם בדרך כלל נותנים יותר מידע ממה שהם מתכוונים לתת. מפני שמאחורי הדברים שלהם ניתן לפעמים לקרוא באופן ברור את הפסיכולוגיה, את התסביכים ואת הפחדים שמניעים אותם, גם שלא בידיעתם. אבל יותר מזה. לאנשים כאלה מעניין להקשיב דווקא בגלל חוסר המקוריות שלהם; דווקא מפני שהם משתדלים בכל כוחם לגלם ערכים מסוימים ותרבות מסוימת. מפני שהם תמיד אומרים את מה שלדעתם כולם אומרים, או לפחות את מה שלדעתם האנשים הנורמאליים צריכים להגיד. זה מעניין להקשיב להם מפני שהם תמיד מתאמצים לייצג את השיח השליט. בקיצור, מעניין להקשיב לאנשים כאלה מפני שבאופן זה ניתן ללמוד על התרבות אליה הם משתייכים או שהיו רוצים להשתייך, וכן על האופן שבו התרבות הזאת משתקפת בתודעתם של אנשים שונים.

וכמו בנוגע לאנשים, כך גם באשר ליצירות תרבותיות. ישנן יצירות – ספרים, סרטים, שירים וכן הלאה – שמכילות בתוכן איזושהי אמת. כאלו שיש בהן עומק ושמבטאות איזו הסתכלות חדשה על המצב האנושי. באופן כללי, אלו הן היצירות שאותן נסווג בתור 'יצירות טובות'. אלו היצירות שאנשים בדרך כלל נוטים להתעמק בהן, ללמוד אותן ולהשקיע מאמצים בניסיונות לפענח את משמעותן.

ויחד עם זה לפעמים היצירות המעניינות באמת הן דווקא היצירות הגרועות: הבנאליות, השגרתיות, חסרות המודעות העצמית. אלו שלא מתכוונות לומר כלום – אבל דווקא משום כך הן אומרות כל כך הרבה. הן אומרות הרבה על התרבות שיצרה אותן, על הקהל שצורך אותן, על העולם שבמסגרתו הן נוצרו, על מערכת הערכים שעומדת בבסיסן. גם כאן צריך לפעמים להשקיע הרבה מאמצים בפענוח. אבל כאן הפענוח הוא לא של היצירה אלא של מה שמאחוריה, של העולם והתרבות שמשתקפים דרכה. הפענוח הוא לא של כוונתו של היוצר, אלא של התרבות שמדברת את עצמה באמצעותו, ובדרך כלל שלא בידיעתו.

בבלוג הזה אני מתכוון לעסוק ביצירות משני הסוגים הללו. הבלוג יוקדש בעיקר למאמרים העוסקים בניתוח ובפרשנות של יצירות, כאשר לפעמים הניתוח יהיה של מה הן אומרות, ולפעמים הוא יהיה של מה ניתן לומר עליהן. פה ושם יהיו גם סתם הגיגים על תרבות, על פרשנות ועל החיים בכלל. חלק מהדברים שיתפרסמו כאן – למעשה רובם – יהיו כאלה שהתפרסמו בעבר במקומות אחרים. חלק יהיו מקוריים. בכל מקרה, אני מקווה שיהיה מעניין.