האם עטלפים יכולים לראות את האור?

שלושת סרטי באטמן של כריסטופר נולאן אינם באמת עוסקים בגיבור-העל המחופש לעטלף ובמלחמתו בנבלים המאיימים על גותהם. (כפי שסרטו של נולאן 'יוקרה' אינו באמת עוסק בקוסמים; או שסרטו 'בין כוכבים' אינו באמת עוסק באסטרונאוטים). למעשה טרילוגיית באטמן, כמו יתר סרטיו של נולאן, עוסקת במצב האנושי. ומאחורי הסיפור על גיבור-על בחליפת עטלף שנלחם ברשעים, מסתתרים בעצם שלושה משלים פילוסופיים על חיפוש עצמי, על דיכאון ועל גאולה.

תוצאת תמונה עבור ‪batman begins‬‏

על פניו, בז'אנר גיבורי-העל יש משהו קצת מגוחך. אחרי הכול קשה להתייחס ברצינות לסיפורים שבהם גאולת העולם תלויה באדם אחד, לבוש בחליפת גומי, שיוצא להכרית את הרוע האולטימטיבי באמצעות אגרופיו. יש גם איזו נאיביות בלתי נסבלת בתפיסה הגורסת שהמקור לכל בעיות העולם מצוי לא בנפש האדם וגם לא במבנים חברתיים או כלכליים אלא דווקא בדמותו של נבל-על מטורף – שתמיד משום מה מחופש לליצן, לדחליל או לפינגווין; נבל שרוצה מסיבות לא מובנות בכלל להשתלט על העולם (מה הוא יעשה אתו אחר כך?), ושהריגתו תשחרר את האנושות. אולם יותר מזה. כוחה של יצירה ספרותית או קולנועית תלוי לרוב ביכולתו של הצופה להזדהות עם הגיבור, עם לבטיו וחולשותיו. על פניו יש משהו דל מאד מבחינה עלילתית בסיפורים שבהם הגיבור הוא כל-יכול, מצויד בכוחות על, כזה שאף פעם לא טועה ובסוף תמיד מנצח.

בגלל כל הסיבות האלה רבים נוטים לשייך את ז'אנר גיבורי העל לתחום ספרות הילדים-הלא-איכותית-במיוחד; סיפורים שטחיים, בעלי מבנה קבוע, המספרים על גיבורים מושלמים ושטחיים שתמיד מנצחים בסוף. בערך בדומה לספרות הילדים החרדית. לכן רבים גם נעים במבוכה בכל פעם שהם נתקלים ברצינות התהומית שבה מתייחסים ליצירות הללו במולדתן שמעבר לים. (כמו למשל בספרו של הסופר היהודי-אמריקאי מייקל שייבון הרפתקאותיהם המופלאות של קאווליר וקליי, שכולו שיר הלל לז'אנר גיבורי-העל). מכל הטעמים הללו, כאשר נודע שהבמאי המוערך כריסטופר נולאן נבחר לביים את סדרת סרטי באטמן, רבים פלטו אנחה. מה לעשות, גם יוצרים איכותיים צריכים להתפרנס. דווקא משום כך יש משהו מאד מפתיע בתוצאה שנולאן הוציא מתחת ידיו. מאחורי הסיפור המופרך למדי על המיליארדר שיוצא בלילות להילחם בפושעים כשהוא מחופש לעטלף, נולאן יצר שלושה משלים פילוסופיים העוסקים בפחד, בדיכאון ובגאולה.

ההוגה הסלובני סלבוי ז'יז'ק כתב פעם שעל מנת להבין על מה סרט כלשהו באמת מדבר, יש לספר את הסיפור שלו מחדש, ללא האלמנטים הפנטסטיים. באופן זה ז'יז'ק עצמו סובר שכדי להבין את הציפורים של היצ'קוק למשל, יש לספר אותו תוך השמטת מתקפת הציפורים הרצחניות, ושיש לנתח את 'מלתעות' ללא הכריש הענק. אם ננסה ליישם את הרעיון הזה בנוגע לטרילוגיית באטמן, כלומר להשמיט מהסיפור את עושרו האגדי של הגיבור הראשי, את יכולותיו הפיסיות והמנטאליות המופלאות ואת מאבקו להצלת העיר גות'הם, אזי אנו מקבלים סיפור כמעט מופשט, העוסק בהתמודדות עם פחדים, עם דיכאון ועם העמדת פנים. כמו בסרטיו האחרים התחלה או יוקרה, גם בסרטי באטמן הקלילים-לכאורה, נולאן עוסק בעצם בשאלות קיומיות: עד כמה אדם צריך לחפור בתוך תהומות הנפש שלו, מה הוא עשוי לגלות שם, ואיך עליו להתמודד עם הדברים שהוא מגלה.

הסרט הראשון בטרילוגיה, באטמן מתחיל, נפתח בסיפור על ילד הנופל לתוך מערת עטלפים. כתוצאה מכך כל חייו תמשיך ללוות אותו חרדה עמוקה מפני מערות בכלל, ומערות מאוכלסות בעטלפים בפרט. רק לאחר מכן הצופה לומד שהילד הוא ברוס ויין, בנו של האיש העשיר ביותר בעיר גות'הם. זמן קצר לאחר מכן הוריו של ברוס נרצחים והוא נוטש את העיר מוכת האלימות והפשע ויוצא לנדוד בעולם. לבסוף, לאחר שנים רבות של נדודים, הוא פוגש מאסטר עלום שלוקח אותו תחת חסותו ומלמד אותו את סודותיו. עד כאן הסיפור לא חורג מן המבנה הבסיסי של כל סרטי אומנויות הלחימה. החידוש מגיע בתכנים שמעביר המורה לתלמידו; אתה רוצה להילחם באויבים שהם רבים ממך וחזקים ממך? הוא שואל אותו. אם כן עליך להטיל עליהם אימה. לבלבל אותם. לגרום להם לראות בך משהו נורא בהרבה ממה שאתה באמת. כדי לנצח את אויביך עליך להפוך למיתוס, לאגדה. להציג את עצמך בפניהם (ואולי גם בפני עצמך?) כמשהו שהוא גדול מהחיים. זהו המסר הראשון שברוס מקבל מן המאסטר שלו. המסר השני הוא שכדי להטיל פחד על אויביו עליו לדעת גם להשתמש בפחדים העמוקים ביותר שלו עצמו. עליו להפוך את עצמו לדבר שממנו הוא הכי חושש, לדבר שאותו הוא לא מעיז אפילו להעלות במחשבתו. ברוס מיישם את הלקחים הללו, חוזר לגות'הם והופך לבאטמן – איש העטלף. את מאורת העטלפים שלתוכה נפל בילדותו הוא הופך למפקדתו וממנה הוא יוצא מדי לילה להילחם בפשע.
בספר 1984 מתואר כיצד הגיבור שומע שוב ושוב סיפורי זוועה על 'חדר 101', המקום הנורא שאליו נלקחים כל מתנגדי המשטר. אבל מה יש בו, בחדר 101? הוא שואל לבסוף את החוקר שלו. אתה יודע מה יש שם, משיב החוקר בשקט. כולם יודעים מה יש שם. לבסוף הוא מבין שהוא אכן יודע מה יש שם. שם נמצאים הפחדים הגדולים ביותר שלו. שם נמצאים הדברים שעצם המחשבה עליהם מטילה עליו אימה. (עכברושים, במקרה האישי שלו). רעיון דומה – אם כי מכיוון שונה – מוצג בסרט באטמן מתחיל. לכל אדם יש את חדר 101 שלו, אומר כביכול נולאן. לכל אחד יש מקום, חיצוני או פנימי, שעצם המחשבה על הכניסה אליו מבעיתה בו. וכדי לנצח את אויביו הגשמיים והרוחניים עליו לחפור עוד ועוד במעמקי נשמתו, עד שיגיע למקום הזה – ואז לעבור להתגורר שם. להשתמש באימה שבחדר 101 כדי לגרש את הפחדים הקטנים יותר. אם נרצה יש כאן מין הקבלה לרעיון החסידי של עבודת ה' באמצעות היצר, או הפיכת הרוע לכסא לטוב.

אולם בסרט השני, האביר האפל, העניינים כבר מסתבכים. העלילה בסרט זה מספרת על מאבקו של באטמן כנגד 'הג'וקר', פושע אנרכיסט מטורף ששואף להחריב את העיר. הג'וקר מעוניין בהרס לשם הרס, ללא שום מטרה נראית לעין. לבאטמן הוא מסביר שהוא רוצה לחשוף את הרוע והטירוף שמצויים למעשה אצל כולם, מתחת למעטה המהוגנות והנורמאליות. באופן זה הוא מצליח להשחית את התובע המחוזי האידיאליסט, להביא למותה של אהובתו של באטמן וכמעט לגרום לו עצמו לבגוד בעקרונותיו. לבסוף באטמן מנצח. (בכל זאת, חוקי הז'אנר). אבל יש בניצחון הזה משהו חמוץ. נראה שהג'וקר הצליח לחשוף את העמדת הפנים שמאחורי הסדר החברתי, ומאחורי דמותו חמורת הסבר וחסרת ההומור של באטמן עצמו, כמגנו של הסדר החברתי הזה. יותר מזה. בסופו של הסרט באטמן נאלץ לשקר לתושבי העיר ולהסתיר מפניהם את הפשעים שביצע גיבורם, התובע המחוזי. גם אלפרד, משרתו הנאמן של הגיבור, נאלץ לשקר לאדונו ולהסתיר ממנו את העובדה שלפני מותה אהובתו תכננה לנטוש אותו. המסקנה בסופו של הסרט היא שהסדר שבאטמן מקדיש את חייו כדי להגן עליו מבוסס למעשה על שקרים. על שקרים שהוא מספר לאחרים ועל שקרים שהוא מספר לעצמו.

תוצאת תמונה עבור הג'וקר

הג'וקר: למה אתם כל כך רציניים?

וכך, אם בסרט הראשון ראינו שכדי לגבור על השדים הפנימיים שלו לעתים אדם צריך להפוך את הסיפור שלו למיתוס גדול מהחיים, הרי שבסרט השני כבר מתחילים להופיע סדקים במיתוס הזה. אחרי הכול כל מיתוס בנוי במידה כזו או אחרת על שקרים, העמדת פנים והתעלמות מהאמת. ואם בסרט הראשון הועלתה על נס הצלילה אל תהומות הנפש וההתמודדות עם החלקים האפלים והקשים ביותר שבה, אז בסרט השני מתואר המחיר שגובה המשיכה הזו למעמקים: מצד אחד פאתוס מנופח וחמור סבר שלא תמיד יש לו כסוי; ומצד שני ניתוק רגשי, הסתגרות ודיכאון.

וכאן אנו מגיעים לפרק השלישי בטרילוגיה, הפרק החלש ביותר מבחינה עלילתית אך אולי גם המורכב ביותר מבחינה רעיונית. הפרק הזה מוצא את ברוס ויין כשהוא מסתגר באחוזתו הענקית ונמנע מכל מגע עם העולם. כבר שנים שהוא לא יורד עוד למערת העטלף והוא כבר מזמן חדל מללבוש את חליפת גיבור-העל שלו. אם ניצחת כבר את כל הפושעים, שואל אותו אלפרד המשרת, אז מדוע אתה לא מסוגל להמשיך הלאה? מדוע אתה לא יוצא אל העולם, משיג לעצמך חיים? אין לעולם הזה שום דבר לתת לי, ברוס משיב. ויחד עם זה, כפי שאלפרד עצמו מבין, ברוס עדיין חולם לפעמים ללבוש שוב את חליפת העטלף ולצאת לקרב אחד אחרון, הקרב שממנו הוא לא ישוב עוד.

ושוב, כאשר משמיטים מהסיפור את כל הפירוטכניקה וכוחות העל, לפנינו סיפור פשוט על אדם שאיבד את דרכו במהלך החיפוש אחר גאולה. אם נרצה, אפשר לראות בסיפור הזה מעין תיאור של מחפש-דרך רוחני לשעבר; כזה שבמשך שנים התמכר לתהומות ולמאבקים הפנימיים עד שוויתר בשבילם על ההנאות הפשוטות ועל החיים הפשוטים. כעת הזמן חלף והוא מגלה שכבר אין לו את היכולת לצלול למעמקי הנפש כמו פעם. ואפילו אם יצליח לרדת למערה, כבר לא נראה שיש לו מה לחפש שם. מאידך גם הדרך חזרה לעולמם של בני האדם חסומה בפניו. לא נותר לו אלא לשקוע בדיכאון ולהתמכר לבדידות ולהרס עצמי. יכול להיות שחלקנו מכירים אנשים כאלה.

אולם עד מהרה ברוס ויין מקבל את הקרב האחרון שעליו חלם. לעיר מגיע נבל-על חדש, ביין; יריב חזק וערמומי יותר מכל אלה שבאטמן נאבק בהם עד כה. אולם ביין איננו רק אויבו של באטמן. מבחינה מסוימת הוא גם דמות הצל שלו; כמו באטמן גם הוא חי במערה מתחת האדמה, כמוהו גם הוא עוטה מסכה, גם הוא התחנך אצל אותו מאסטר. אבל כפי שביין מבהיר לבאטמן בשעת העימות שלהם, יש ביניהם כמה הבדלים מכריעים: אתה משתמש בחשכה, הוא אומר לבאטמן. אני חי בחשכה. אני גדלתי בתוכה. אתה נפלת במקרה לתוך מערת העטלף. אני ביליתי את כל חיי בתוך מערות. אם נחזור לטרמינולוגיה החסידית, באטמן המשתמש בפחד ובאפלה עשוי לייצג את הרע שנעשה כסא לטוב. את אורות התוהו שהתלבשו בכלים של התיקון. אבל כפי שיודע כל מי שניסה אי-פעם להגשים את הרעיונות היפים הללו הלכה למעשה, הרוע המשמש כסא לטוב או היצר המשמש לעבודת ה' תמיד יהיה חלש יותר ועוצמתי פחות מהרוע בטהרתו, מן היצר כפי שהוא ללא שום סייגים. אולי מסיבה זו ביין מביס את באטמן, תולש את מסכת העטלף מעל פניו וכולא אותו בבור מתחת לאדמה.
ואם עד כאן הסרט נע בין סרט אקשן עתיר אפקטים לבין סיפור סימבולי, הרי שמכאן ואילך הוא הופך מופשט כמעט לחלוטין. עד מהרה ברוס ויין – שכעת כבר איננו באטמן – נוכח שהבור שבו הוא כלוא איננו סתם בור. זהו הכלא הנורא ביותר בעולם, מסביר לו ביין לפני שהוא משאיר אותו שם. הבור הזה נורא כל כך מפני שיש לו פתח בתקרה; אסיר שנמצא בבור הזה, בכל פעם שירים את מבטו יראה את השמים מעל. ולכן הוא תמיד יטעה לחשוב שיש לו עדיין תקווה ושאם רק יצליח לטפס אל מחוץ לבור הוא יינצל. ואכן ברוס רואה בזמן שהותו שם שוב ושוב אסירים שמנסים לטפס החוצה, אבל תמיד הם נופלים בחזרה. עד מהרה גם הוא עצמו מנסה לטפס אל הפתח. אולם גם הוא נופל, פעם אחר פעם. אי אפשר לטפס החוצה, אומר לו זקן האסירים. איש מעולם לא הצליח בכך. לא משנה כמה חזק תהיה וכמה מאמצים תשקיע, אתה תמיד תיפול בחזרה. עם הזמן ברוס לומד לדעת שדווקא היה פעם ילד אחד שהצליח לטפס החוצה. אבל הוא הצליח רק מפני שלא הייתה לו ברירה. רק מפני שידע שאם לא יצליח לצאת מהבור הוא ימות. ברוס מסיק את המסקנות ומנסה עוד פעם אחרונה, והפעם ללא חבלים. בפעם הזאת הוא מצליח והוא יוצא לאור היום. לאחר מכן הוא חוזר לגות'הם, מביס את ביין ומציל את העיר פעם נוספת. הכול בהתאם לכל חוקי הז'אנר.

כיצד אם כן יש להבין את האפיזודה הזאת? אם נמשיך באותו קו, ניתן לומר שהבור מייצג איזושהי דיוטה תחתונה, פיסית ונפשית, שאליה הגיבור התגלגל ושממנה הוא לא מסוגל להיחלץ. אולם הסיבה לכישלונותיו החוזרים ונשנים אינה מצויה בחוסר כישרון או בחוסר מאמץ. הסיבה היא, כפי שרומז לו זקן האסירים, היא מפני שהוא איננו באמת מאמין שאפשר לצאת מהבור הזה. שהוא לא באמת מוכן לוותר על האפלה ולצאת אל האור. בתחילת הסרט אלפרד, המשרת הנאמן, אומר שהוא מודע היטב לכמיהתו של אדונו אל המוות. אתה אולי אינך פוחד מהמוות, הוא אומר לו. אבל אתה פוחד מהחיים. לאחר מכן הוא מוסיף שהחלום הגדול שלו זה לראות פעם אחת את ברוס ויין יושב בבית קפה עם אשתו, כמו בנאדם נורמאלי. הרחק מהעיר גות'הם, ממערות העטלפים האפלות שלה ומן הפושעים הנוראיים שמשוטטים ברחובותיה. בסופו של הסרט נראה שברוס מצליח לעשות את הקפיצה הזאת. לאחר שהוא מביס את כל אויביו הוא מעביר את מפתחות המערה ליורשו הצעיר והוא עצמו פורש מעסקי גיבור-העל. הטרילוגיה שמתחילה כשהגיבור נופל לתוך בור אפל ומלא עטלפים מסתיימת באור יום מלא, כשהוא יושב לו בבית קפה בפירנצה, יחד עם אשתו הצעירה.

פינחס שדה מספר בספרו החיים כמשל כיצד ויתר על אהבת חייו דווקא מפני שהיה להם טוב ביחד. הבנתי, הוא כותב, שעבור היוצר הסבל הוא חשוב, הוא נושא בשורה. אבל האם האושר חשוב? במובן מסוים המסקנה של טרילוגיית באטמן של כריסטופר נולאן היא שהאושר הוא אכן חשוב. שגיבור-על אמיתי חייב להתנסות גם באושר, גם בחיים נורמאליים. שהוא נבחן לא רק ביכולתו לרדת לתהומות ולהילחם כנגד יצורים נוראיים, אלא גם ביכולתו לצאת משם לבסוף ולשוב לעולמם של בני האדם. ואם לחזור לשפה החסידית, הצדיק האמיתי איננו רק מי שמכיר את עולם התוהו ונאבק בסטרא אחרא, אלא גם מי שמסוגל להשאיר את כל המאבקים הללו מאחוריו ולעלות לארץ ישראל.

מודעות פרסומת

ספר כייפי לכאורה שלא אקרא שוב לעולם

לא ברור האם זה בגלל הכתיבה יוצאת דופן שלו, הבנדנה שענד תמיד על ראשו או העובדה שהתאבד בגיל צעיר, אבל בשנים האחרונות הסופר דיוויד פוסטר וואלאס הפך לאייקון תרבותי. מעין ג'ים מוריסון של דור הY. אחדים מהמבקרים הכתירו אותו כגאון, פורץ דרך. קולו של דור. אחרים רואים בו סתם היפסטר מעצבן עם חיבה מוגזמת להערות שוליים. אבל נראה שהתמונה האמיתית היא קצת יותר מורכבת. רשימה בעקבות ספרו של וואלאס 'משהו כייפי לכאורה שלא אחזור עליו שוב לעולם'. 

תמונה קשורה

פוסטר וואלאס. סוג של גיבור תרבות

בשנת 1995 נשלח הסופר והמסאי האמריקאי דיוויד פוסטר וואלאס מטעם המגזין הארפר'ס להכין כתבה בגוף ראשון על שיט תענוגות בקריביים. במשך שבעה ימים שהה וואלאס על אוניית נופש מן המפוארות בעולם, חי בתנאים הנוחים ביותר שניתן להעלות על הדעת, אכל שפע של מזון משובח וביקר בכמה מן המקומות היפים ביותר עלי אדמות – וסבל מכל רגע. התוצר של ההתנסות הזאת הוא הספרון משהו כייפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם (הקבוץ המאוחד 2012) – דין וחשבון מפורט, שנון מאד, טרחני, משעשע ולעתים גם מבריק. לאורך מאה ומשהו עמודיה של החוברת הצנומה הזאת וואלאס מתאר בפרוטרוט (קצת מייגע, למען האמת) את קורותיו בדרך לאוניה ואת קורותיו לאורך כל אחד משבעת ימי ההפלגה; את מערכת היחסים המורכבת שבין הנוסעים, אנשי הצוות והמנהלים – כולם בני לאומים שונים ומשתייכים למעמדות שונים לחלוטין; את הדרכים המתוחכמות, היצירתיות והמניפולטיביות שבהן עלוני הפרסומת של חברת הספנות משפיעים על חוויית השיט ולמעשה אף יוצרים אותה; את האופנים השונים – והבלתי נסבלים לפעמים – שבהם מנסים אנשי הצוות לבדר את הנוסעים, להעסיק אותם, להלעיט אותם בכמויות אינסופיות של אוכל ולהחזיק אותם במצב של סיפוק תמידי. תוך כדי כך הוא משלב גם תובנות על הוויית החיים האמריקאית בת זמננו; על תרבות השירות המודרנית – תרבות של חיוכים תמידיים ושל נימוס אינסופי – ועל האופן שבו התרבות הזו מעצבת את ראיית העולם שלנו; על מצב התודעה התינוקי שבו מצוי הפרט בחברה צרכנית – מצב של רעב תמידי שאינו מסופק לעולם, כשבצדו ההבטחה שניתן לספק את הרעב הזה; וכן תובנות על החיים, הזקנה והמוות. בקיצור, אולי לא מדובר כאן באותה יצירת מופת שמבטיחים לנו בכריכה האחורית, אך בהחלט מדובר בספר מעניין ויוצא דופן.

ויחד עם זה, לכל אורך הקריאה בספרון הקטן של וואלאס, מתלווה לחוויית הקריאה גם תחושה מסוימת של אי נוחות. ההרגשה היא, אם לומר זאת בפשטות, שוואלאס מתבכיין. הוא מתבכיין ללא הרף, מהעמוד הראשון ועד העמוד האחרון. הוא מתבכיין בגלל הים, מזג האוויר, אנשי הצוות והנוסעים שאת חברתם הוא נאלץ לסבול. הוא מתבכיין על כך שהכול באוניה מושלם מדי והוא מתבכיין על כך שהכול לא מושלם מספיק. הוא מתבכיין על זה שהים האינסופי מזכיר לו את המוות, ועל כך שהאוניה המצוחצחת מדי כל הזמן מנסה להשכיח ממנו את המוות הזה. בקיצור, וואלאס לא מפסיק לקטר לרגע. בשלב מסוים של הקריאה מתחשק לך לתפוס אותו ולהגיד לו שיחסית למישהו שקיבל הפלגת פאר בחינם, יש לו המון תלונות; להזכיר לו שאף אחד לא הכריח אותו לעלות על האוניה הזאת מלכתחילה; ובכלל, שלפני שהוא פוצח בעוד מונולוג קורע לב על כמה הכול מסביבו מושלם מדי, שייקח בחשבון שיש אנשים שיש להם בעיות אמיתיות.

בנקודה זו ניתן כמובן לעשות את החיבור המתבקש בין המסה של וואלאס לבין תרבות ההיפסטרים, שמרצונו או שלא מרצונו, וואלאס נחשב לאחד ממיצגיה. על פי ההגדרה המקובלת, מדובר בתרבות חתרנית ואפילו מהפכנית – אולם זוהי בעיקרה מהפכה של בתי קפה, של חוגים אזוטריים באוניברסיטה ושל חנויות לבגדים יד-שנייה. על פי הדימוי הרווח, היפסטר הוא אחד שמסתובב במסדרונות אוניברסיטת תל-אביב כשהוא מצויד בחליפה שהייתה שייכת לסבו המנוח, בשיער פנים בסגנון הקיסר פרנץ-יוזף ובדעות פוליטיות שהיו גורמות ללב טרוצקי להישמע בורגני. (כמובן שעל פי אותו דימוי רווח, הוא משקיע הרבה יותר מחשבה בבחירת הבגדים מאשר בבחירת הדעות הפוליטיות). במילים אחרות זוהי תרבות של מחאה, אבל מחאה אופנתית, מתוחכמת, מתפנקת. זוהי תרבות שמקוננת ללא הרף על הקפיטליזם וחברת הצריכה, בעודה נוגסת בהן בכל פה. במובן זה ניתן לראות גם את משהו כייפי לכאורה כחלק מאותה תרבות: הרי מה יותר היפסטרי ממישהו הרובץ בכסא נוח, על סיפונה של אוניית פאר, בעודו רושם במחברתו תובנות שנונות כנגד הקפיטליזם ותרבות הצריכה?

ועדיין, לעניות דעתי לפחות, זה לא יהיה נכון לקרוא את וואלאס בצורה כל כך פשטנית. כבר מעיון חטוף בכמה מסיפוריו ובכמה מן המסות שלו, אפשר לראות שיש בו הרבה יותר מזה. עדויות ביוגרפיות אודותיו מספרות על כותב מוכשר בצורה בלתי רגילה שסבל לאורך כל חייו הקצרים מדיכאונות קשים, מתסכול וממחסומי כתיבה בלתי עבירים. על אדם שנאבק כל ימיו בשלל של פוביות, הפרעות נפשיות ובעיות שונות ומשונות. על סופר שניסה כל חייו להיפטר מתואר הנביא שהודבק לו. כמה מן הטקסטים שלו מעידים על חיפוש נואש אחר איזושהי אמת; חיפוש אחר אותנטיות, אחר גאולה, אחר שמץ של חמלה בתוך עולם נטול משמעות. והדרך שבה בחר לסיים את קריירת הכתיבה שלו מעידה שככל הנראה הוא לא מצא את הגאולה הזאת.
אפשר אם כן לקרוא את משהו כייפי פשוט כמונולוג של אדם רגיש מדי, דכאוני מדי, נוירוטי מדי. מונולוג של מישהו שמרגיש שהמציאות סביבו לוחצת אותו קצת יותר מדי, והוא חייב לפרוק את כל האגרסיות הללו באמצעות עמודים על גבי עמודים של כתיבה חדה ועוקצנית. אולם נראה לי שגם הקריאה הזו תחטיא את העיקר. לי לפחות, נראה שיש במסה הקצרה הזאת יותר מזה; שמעבר לתיאורים הטרחניים ולאבחנות השנונות וואלאס מציג כאן גם איזושהי השקפת עולם. וכדי להבין את השקפת העולם הזאת צריך להתבונן לרגע באופן שבו מתייחס וואלאס אל הדבר שהטיל עליו אימה משתקת, אבל עם זאת גם ריתק אותו באופן מוזר – האוקיינוס.

בשלב מוקדם למדי של המסה, עוד לפני תיאור העלייה לספינה, וואלאס מכניס תיאור ארוך של האוקיינוס – לא האוקיינוס כממשות פיסית אלא מושג האוקיינוס – תוך שהוא מציין כי "העורך בוודאי יחתוך את זה". בקטע הזה וואלאס מתאר את האוקיינוס כישות אפלה, קרה ואכזרית, הפוערת תמיד את פיה מתחתינו. הוא מדבר עליו בתור "מנוע עצום של ריקבון" (עמ' 13) המעכל במהירות מדהימה כל דבר איתו הוא בא במגע. האוקיינוס, לדידו של וואלאס הוא משהו "קמאי, תהומי, המאוכלס ביצורים מקרקרים, חדי שיניים, שמתרוממים לעומתך בקצב של נפילת נוצה." (12-13). האוקיינוס של וואלאס הוא ההתגלמות הממשית של התהום, הריקנות, המוות.
ואל מול התהום הזאת ניצב העולם של ספינת התענוגות, על כל מה שכרוך בה: זהו, בעיניו של וואלאס, עולם של פינוק אינסופי, של רעב תמידי, של פעילות שאיננה פוסקת. זהו עולם שאין בו צללים, אין בו לכלוך, אין בו ריקבון. זה עולם של חיוכים תמידיים, של רצפות בוהקות ושל שירות מושלם. עולם שבו כולם מרוצים כל הזמן, כולם מרגישים נפלא, כולם דוהרים ללא הרף מפינוק אחד למשנהו. זהו בקיצור, עולם כוזב. מציאות מזויפת, שנועדה כל הזמן להשכיח מאיתנו את המציאות האמיתית, את התהום האפלה שפעורה מתחתינו. באחד הטקסטים המפורסמים שלו, הרצאה שנשאה את הכותרת 'אלו הם המים' (כן, כן. בהחלט. מים, אוקיינוס, תת-מודע), וואלאס מדבר על החשיבות שיש ביכולת לראות את המובן מאליו, להבחין בדברים שהיו שם כל הזמן, אולם עד כה מעולם לא נתנו עליהם את הדעת. הדימוי שבו הוא משתמש הוא של הדגים שמעולם לא תהו בנוגע למים. בהקשר של המסה הנוכחית, האתגר שאיתו מתמודד וואלאס הוא כיצד לא ללכת שבי אחר כל ההנאות והפינוקים שמספקת הספינה ולהבחין באוקיינוס שמתחתיה; כיצד להתגבר על רעשי הרקע ולהבחין בזמן ההולך ואוזל, בריקבון שאוכל בנו, במוות שממתין בקצה הדרך. או, כפי שהוא עצמו מנסח זאת:

"אני בן 33, וההרגשה היא שעבר הרבה זמן ושהוא ממשיך לעבור מהר יותר ויותר מדי יום. […] אני מתחיל להבין איך ככל שהזמן יתפוס תאוצה הבחירות שלי יצטמצמו והסיכולים יתרבו בצורה אקספוננציאלית עד שבשלב מסוים אגיע אל איזו הסתעפות אחת מתוך השפע המורכב של הסתעפויות החיים ושם אנעל ואתקע על אחד השבילים, והזמן יריץ אותי דרך שלבים של קיפאון ודלדול וריקבון עד שאצלול בפעם השלישית, ואיאבק ללא הועיל, והזמן יטביעני. וזה נורא." (19).

וואלאס מנגיד איפה בין הקיום הצוהל והמזויף על אוניית הנופש לבין הדבר שאותו הוא נועד להשכיח: הריקבון המעכל אותנו, המוות שאליו אנו נעים, האוקיינוס האינסופי שלתוכו בסופו של דבר כולנו נצלול. זוהי אולי גם הנקודה העצובה ביותר בכל הסיפור הזה. בסופו של דבר, תמונת העולם של וואלאס מורכבת רק משני מישורים: מצד אחד נמצא עולם של רעש בלתי פוסק, מסחור אגרסיבי, הסחות דעת אינסופיות; ומצד שני שוכן האוקיינוס העצום והאפל, אותו 'מנוע של ריקבון', האורב לנו למטה. אם נחזור לרגע להרצאה 'אלו הם המים', וואלאס אומר שם כי "בשוחות היום-יום של החיים הבוגרים, אין דבר כזה אתיאיזם. אין דבר כזה לא לסגוד. כולנו סוגדים". בהמשך הוא מסביר שאנו סוגדים ללא הרף לכוח, לכסף, לפרסום, לגופניות, וכי הדבר שלו אנו סוגדים בסוף עתיד לחסל אותנו. האתגר על פי וואלאס הוא אם כך לא לסגוד. לא להיסחף. להישיר מבט לתוך האוקיינוס. הוא אומנם מדבר שם על הצורך בחמלה, אולם מנימת הדברים כלל לא ברור שהוא מאמין בקיומה של החמלה הזאת. בסופו של דבר מה שקיים באופן ממשי בעולם של וואלאס זה רק מרוץ העכברים של החיים – והמוות שממתין בסופו; רק הספינה – והאוקיינוס שמתחתיה. קשה להתגבר על הפיתוי לומר שאם זוהי אכן תמונת המציאות שלך, אולי באמת מה שנשאר לך לעשות זה רק לתלות את עצמך.

נוילנד, או החזון הציוני על פי אשכול נבו

הסופר אשכול נבו הוא אולי אחד המנסחים הבולטים בעשור האחרון של 'הישראליות'. כך למשל בספר 'משאלה אחת ימינה' הוא הציג את הגבריות הישראלית: שילוב של כדורגל, קצת צבא, הרבה רגשנות, טיפה אהבה נכזבת ומנה גדושה של אחוות-גברים-מודעת-לעצמה. בספר 'נוילנד' הוא כבר הלך צעד אחד קדימה וניסה להציג את גרסתו לחזון הציוני – "להזכיר למדינת ישראל מה הייתה יכולה להיות ומה היא צריכה להיות". והחזון הזה, כך נראה, הוא אופטימי, סובלני, נאור, חיובי – ובנאלי עד אימה.  

תוצאת תמונה עבור אפרים משה ליליין

א.מ. ליליאן: כרזת הקונגרס הציוני החמישי תרס"ב

לפני מספר שנים ניתן היה להיתקל ברחובות ירושלים בסטיקר שנשא את הכתובת הבאה: "הקומוניזם מת, הציונות מתה, רק היהדות לעולם קיימת". אפשר אולי להתווכח עד כמה הקומוניזם אכן מת ואיזו גרסה של היהדות בדיוק תתקיים לעולם, אולם נראה שבכל הנוגע לציונות, התפיסה המבוטאת בסטיקר הייתה אז מקובלת למדי. גם מבלי להיכנס לשאלה מה משמעותו של המונח 'ציונות', נראה היה באותן שנים שהמילה עצמה, הציונות כמותג, הגיעה לסוף דרכה. למילה הזו היה אז צליל עבש, מנופח, אנכרוניסטי. עלה ממנה ניחוח של חוסר רלבנטיות. במובן זה, באותן שנים הפוסט-ציונות נתפסה לאו דווקא כאידיאולוגיה אלא פשוט כתיאור של מציאות. העידן שלנו הנו העידן הפוסט-ציוני במובן הפשוט ביותר – זהו העידן שלאחר הציונות.

אולם בשנים האחרונות נדמה שחל איזשהו שינוי. הציונות שוב חוזרת לאופנה. לפחות בחוגים מסוימים. ושוב, גם בלי להידרש לסוגיה מהי בעצם ציונות, נראה שהמילה עצמה, כמו גם המטען הרגשי הקשור אליה, חזרו להיות פופולאריים. וכך בשנים האחרונות אפשר לשמוע יותר ויותר דיבורים על כך שהגיע הזמן לשוב אל החזון הציוני, שצריך לשקם את הנרטיב הציוני, שהגיע זמנה של 'המהפכה הציונית השנייה'; ארגונים כמו 'אם תרצו' או 'השמאל הלאומי' משתמשים במפורש ברטוריקה ציונית ובסמלים ציוניים וספרים חדשים על התנועה הציונית ואישיה הולכים ונערמים על המדפים. במובן מסוים אפשר לראות גם את ספרו החדש של אשכול נבו נוילנד (הוצאת זמורה-ביתן 2011) – ספר העוסק בין השאר במלחמת יום-כיפור, במעפילים, בעולמם של הצעירים הישראלים בדרום אמריקה וכמובן מתכתב גם עם אלטנוילנד של הרצל – כחלק מן הגל הזה. כמו בספרים אחרים שיצאו לאחרונה – דוגמת הרומנים אדום עתיק של גבריאלה אביגור-רותם או העולם קצת אחר כך של אמיר גוטפרוינד – גם נבו מנסה להתמודד עם המשבר שבו מצויה החברה הישראלית באמצעות הניסיון לספר מחדש את הסיפור הציוני. אצל אביגור-רותם הניסיון הזה נעשה דרך הצבעה על השכבות ההיסטוריות השונות והמנוגדות המונחות בבסיס המציאות הישראלית הנוכחית; אצל גוטפרוינד זה נעשה באמצעות שרטוט אלטרנטיבי של ההיסטוריה הציונית בתור ההיסטוריה של הדחויים, האאוטסיידרים והלוזרים; נבו לעומת זאת הולך בדרך אחרת: הוא מנסה להתחקות אחר הסיפור הציוני באמצעות התבוננות באלטרנטיבות, בדרכים שבהן הציונות לא פסעה. מטבע הדברים, הצורה שבה הוא מצייר את קשת האלטרנטיבות, יכולה ללמד משהו על האופן שבו הוא תופס את מהותו של המושג החמקמק הזה, ציונות.

המפתח להבנת החזון הציוני של נוילנד מצוי באזכורים המרובים המופיעים בו ליצירה אחרת, ידועה יותר – שירו של רוברט פרוסט "הדרך שלא נבחרה". בשיר זה מתאר הדובר כיצד הוא ניצב מול שתי דרכים המתפצלות בתוך היער, כאשר הוא איננו יודע באיזו מהן לבחור אך עם זאת ברור לו שאין שום אפשרות לצעוד בשתיהן גם יחד. לבסוף הוא בוחר באחת, אולם עד סוף ימיו הוא ימשיך להתייסר במחשבה על הדרך האחרת, זו שלא נבחרה. במובן מסוים זה גם המצב שבו מצויים כל גיבורי ספרו של נבו. הן במישור האישי, הן במישור המשפחתי, והן במישור הלאומי.
במרכז הספר נמצאת דמותו של דורי פלג, מורה להיסטוריה נשוי ואב לילד שיוצא לדרום אמריקה לחפש אחר אביו מני, שיצא למסע תרמילאים בעקבות מות אשתו ועקבותיו נעלמו. לחיפושים של דורי מתלווה גם ענבר, מפיקת רדיו החווה משבר בעקבות התאבדותו של מאזין, ובהחלטה של רגע במקום לחזור לארץ ולבן זוגה היא עולה על טיסה לפרו. לכל אחד משני הגיבורים יש אם כן זוגיות יציבה ובמובנים מסוים אפילו מאושרת: דורי אוהב את משפחתו וגם ענבר, כך זה נראה, די מרוצה בסך הכול. אומנם, כפי שהספר מדגיש, באף אחד מהמקרים לא מדובר באהבה גדולה מהחיים; אשתו של דורי מתוארת כאשת קריירה קרה ומחושבת וגם בן הזוג של ענבר לא תמיד מסוגל להבין אותה. אולם בדרך כלל שניהם מסתפקים בקיים ושמחים בחלקם, פחות או יותר. רק המפגש ביניהם מאפשר להם להבין שישנה גם אלטרנטיבה ושהיה יכול להיות אחרת. שבמקום להסתפק במערכת זוגית יעילה אך פושרת הם היו יכולים לפגוש את הנפש התאומה שלהם ולהיסחף לתוך רומן סוער והרפתקני. למעשה, בסופו של המסע המשותף הם נמצאים באותו מצב שבו מצוי גיבור שירו של רוברט פרוסט כאשר הוא מתבונן אחורה על הדרך שבה הלך, ובמקביל גם נזכר בדרך השנייה, הדרך שלא נבחרה. וכאן כמובן עולה השאלה: אז מה עושים עכשיו? האם כמו בשיר צריך להמשיך הלאה בדרך שבחרנו – כאשר במקביל כמובן תמיד אפשר לשקוע בחלומות על הדרך השנייה – או לחלופין, ועם כל הכבוד לשיר של פרוסט, אולי הדבר הנכון לעשות זה פשוט לחזור בריצה אל הצומת ולבחור מחדש, רק שבפעם הזאת לבחור נכון?

כדי להדגיש את הנקודה הזו, במקביל לסיפור מסעה של ענבר בדרום אמריקה מובא גם סיפור תלאותיה של סבתה לילי, בעת מסעה מרומניה לארץ ישראל בסוף שנות השלושים. לילי עולה לארץ כדי להתאחד עם נתן ארוסה שממתין לה בקיבוץ, אולם במהלך המסע בספינת המעפילים היא מתאהבת בנגן מפוחית בשם פימה. בסופו של דבר דרכיהם נפרדות. לילי מתחתנת עם נתן וגם פימה מקים משפחה משלו. אבל למן אותו מסע בספינה, במשך כל חייה, לילי תמשיך להתגעגע לפימה והיא אף עתידה לפגוש אותו בחלומותיה מדי לילה. ושוב, נבו כמו מניח את השאלה לפני הקורא: האם משמעות הדבר שכל החיים מאותה נקודה ואילך היו החמצה? האם משמעות הדבר שהיא בחרה בדרך הלא-נכונה? לילי עצמה, כפי שהיא מוצגת בספר, דווקא לא חושבת כך. לשיטתה הדרכים האלטרנטיביות, הדרכים שבהן לא הלכנו, קיימות רק כדי להוסיף קצת צבע למציאות האפורה. החלומות קיימים רק כדי לאפשר לנו לשאת את ההווה. או כפי שהיא אומרת לנכדתה:

"תסתכלי מסביב, כל מי שיושב בבית הקפה הזה יושב גם במקום אחר עכשיו, בראש שלו, עם מישהו אחר. ליד כל זוג שאת רואה פה ליד הנרות יושב עוד מישהו שלישי שאחד מהם מדמיין. שאחד מהם חייב לדמיין כדי שיוכל להמשיך לשבת. התל אביב הזאת שלכם, נו – איך הייתם מסוגלים לסבול אותה אם לא הייתם מדמיינים עיר אחרת, יפה ממנה, כל הזמן? והמדינה שלנו, מה? יהודים על גבי יהודים שחיים במקום אחד, אבל בראש יש להם את המקום האחר שממנו באו לכאן והמקום האחר שאליו היו רוצים לברוח מחר. […] רק ככה, במחשבות ובדמיונות על נדודים, אפשר לוותר על הנדודים האמיתיים. ולהישאר." (נוילנד, עמ' 531).

ענבר לעומת זאת, אינה מוכנה להסתפק בחלומות. היא רוצה את דורי, כאן ועכשיו. אפשר להגיד שנבו מציג איפה בפני הקוראים שתי גישות אלטרנטיביות בנוגע לסוגיית 'הדרך שלא נבחרה', אך מבלי להכריע ביניהן: האחת גורסת שיש להמשיך בחיים, להמשיך לשאת בעול, ולגוון אותו באמצעות החלומות שיזכירו לנו כל הזמן מה היה יכול להיות. הדרך השנייה היא לחתור לשינוי רדיקלי במציאות, כדי להפוך אותה דומה יותר לחלומות.

אבל כאמור, נוילנד הוא לא רק סיפור אהבה על רקע מסע חיפושים בדרום אמריקה. באמצעות הסיפור הזה נבו גם מנסה לומר משהו על הסיפור הציוני. וכדי להבין מה הוא מנסה לומר כדאי אולי להתעכב לרגע על דמותו של מני פלג, אביו של דורי, הלא הוא "מר נוילנד". מני פלג מתואר בספר כמין ארכיטיפ של הגבר הישראלי: איש עסקים מצליח, מרצה כריזמטי, בעל עיטור העוז ממלחמת יום-כיפור. אבל לאחר מותה של אשתו כל עולמו מתמוטט עליו והוא יוצא למסע בדרום אמריקה בחיפוש אחר גאולה. ושם, לאחר מפגש עם שמאן מקומי וטריפ שמקורו בסמי הזיה, הוא חווה חיזיון: הוא מבין שעליו לנסוע לארגנטינה, לאחת החוות שבהן ניסה הברון הירש ליישב יהודים, ולהקים שם את "נוילנד" – מעין קומונה אוטופית ברוח עקרונותיו של הרצל, בתוספת קצת חומרים פסיכו-אקטיביים, שתמשוך אליה צעירים ישראלים ותהווה מעין אלטרנטיבה ל"ארץ המקור", הלא היא מדינת ישראל.
אם כן גם בהקשר הציוני, הספר עוסק בהשוואה בין המצב בהווה – כלומר מדינת ישראל על כל הבעיות, המלחמות והתסבוכים שלה – לבין כל אותן הדרכים שלא נבחרו. כאשר דרך אחת שלא נבחרה זו כמובן האופציה בנוסח הברון הירש, של התיישבות יהודית חקלאית בארגנטינה, ללא עצמאות וללא שאיפות מדיניות; דרך נוספת שלא נבחרה זו האופציה שתיאר הרצל ב"אלטנוילנד" – ניסיון לכונן חברה אוטופית, שוחרת שלום, שוויונית בחובות אך לא ברכוש, כזו המאחדת בתוכה כלשונו של הרצל "את כל המיטב שיש לאירופה להציע"; בין לבין נבו משתעשע גם באופציה נוספת, האופציה של הנדודים. בספר האופציה הזו מגולמת בדמותו של ג'מילי, אחד התרמילאים שהתקבצו לנוילנד – ספק סתם צעיר ישראלי מבולבל, ספק התגלמותו של אחשוורוש, היהודי הנודד הנצחי.
וכמו בסוגיית הזוגיות, גם בנושא הזה נבו מציג שתי גישות אלטרנטיביות: וכך מני פלג מדגיש שוב ושוב שנוילנד אינה אמורה להוות תחליף למדינת ישראל. או, כפי שנכתב במניפסט של נוילנד: "מטרתנו, נכון לעכשיו, היא לאתגר, להציב מראה, להכשיר לבבות. […] להזכיר למדינת ישראל מה הייתה צריכה להיות. ומה היא יכולה להיות." (עמ' 456). הדרך האוטופית אם כן, הדרך שבה הציונות לא הלכה, צריכה להתקיים רק כרקע למציאות האקטואלית, כתזכורת וכמקור להשראה. לעומת זאת, אחדים מתושבי נוילנד חושבים אחרת: לשיטתם המטרה בסופו של דבר היא 'לניילנד' את ישראל, והם אף מדברים על חזרה לארץ והקמת 'גרעין נוילנד'.
גם בנוגע לאופציית הנדודים מוצגות לכאורה שתי אלטרנטיבות: האחת, המיוצגת כאמור על ידי לילי, גורסת שאפשר וצריך להישאר במקום, אבל להמשיך לנדוד בדמיון. "לחלום על המקום האחר שממנו באנו ועל המקום האחר שאליו אנו רוצים לברוח". האופציה השנייה, המיוצגת על ידי בתה של לילי חנה, פעילת שמאל המתגוררת בברלין ונשואה לגרמני, גורסת כי "כל טריטוריה היא רעל". לשיטתה דווקא תאוות הנסיעות של הישראלים היא ההוכחה הסופית לכישלונה של האופציה הציונית. והמסקנה היא שמוטב לוותר על ההיצמדות לארץ – ולעבור למקום יותר סימפטי.
כאמור, לכאורה נבו מציג את האופציות מבלי להכריע ביניהן. אין בספר תשובה חד-משמעית בנוגע לשאלה האם מוטב להמשיך בזוגיות מקרטעת ופושרת, או שמוטב לפרק ולהתחיל הכול מחדש. על פניו גם אין בספר תשובה חד משמעית בנוגע לשאלה האם מוטב להמשיך בהתנהלות הישראלית הנוכחית ולחלום על אוטופיה נוסח הרצל, או שעדיף לחולל מהפכה, לנסות ולהגשים את האוטופיה כאן ועכשיו. אבל אפשר לנחש לאן נבו עצמו נוטה.

נבו מציב איפה כניגוד וכאלטרנטיבה למדינת ישראל של ימינו את נוילנד – שהיא כאמור "ישראל כפי שהיא יכולה להיות וכפי שהייתה צריכה להיות". בנקודה זו כדאי אולי להתבונן לרגע בטיבה של האוטופיה הציונית שמצייר נבו. כאמור, נוילנד היא חווה חקלאית, מעין קומונה שיתופית עם כמה קווים ניו-אייג'יים. במניפסט של נוילנד מצוינים ערכי הליבה של המקום: אי-אלימות, שוויון פרוגרסיבי – כלומר שוויון בזכויות ובחובות אך לא ברכוש הפרטי, נתינה, פתיחות אל האחר ונאורות. על פניו מדובר ללא ספק בערכים טובים וראויים. אבל יחד עם זה, למקרא הרשימה הזו קשה שלא לתהות לרגע – זהו? זו האלטרנטיבה למדינת ישראל? זאת הבשורה הגדולה שנגלתה למני פלג במהלך החיזיון השאמאני שלו? אומנם, כמובן שנוילנד אינה מסתכמת רק ברשימה של עקרונות. נבו אף מדגיש בתיאוריו את אווירת האחווה השוררת במקום וכן את העובדה שמדובר במקום שנמצא עדיין בתהליכי הקמה והתגבשות. כמו כן אסור לשכוח את החומרים הפסיכו-אקטיביים. ועדיין, עם כל ההסתייגויות, הקומונה האוטופית בנוסח נבו מזכירה יותר מכל מחנה קיץ חינוכי, או איזה סמינר למנהיגות צעירה; אוסף של אנשים חיוביים בסך הכול, שרוצים לתרום לחברה, ועושים זאת תוך כדי השמעת נאומים אינסופיים על נתינה, ערכים ועזרה לאחר. במילים אחרות – שום דבר שאפשר להתנגד לו, אבל גם שום דבר שלא שמענו קודם. כדי להבהיר את הנקודה כדאי אולי להשוות את הקומונה האידיאלית של נבו עם קומונה ספרותית אחרת, זו המתוארת בספרו של אורי לוטן החיים כבצל (הוצאת כנרת 2004).

אי-שם בסוף שנות השבעים שהה העיתונאי ושדרן הרדיו אורי לוטן במשך מספר שנים בקומונה של הגורו ההודי אושו, תחילה בפונה ואחר כך בארה"ב. את חוויותיו האמיתיות (פחות או יותר) משם הוא גולל ברומן החיים כבצל. כמו ב"נוילנד", גם בספרו של לוטן מסופר על צעיר ישראלי שיוצא למסע ובסופו הוא נקלע לקומונה אוטופית המונהגת על ידי גורו כריזמטי. אולם בצד הדמיון, בולטים גם ההבדלים. ואם בתיאורים של נבו הדבר הבולט ביותר זו התחושה שאין כאן שום דבר שעוד לא שמענו, הרי שאצל לוטן המאפיין המרכזי הוא החידוש; התדהמה שהמקום מפיל עליו. התחושה שמרגע שעבר בשער הוא הגיע לעולם אחר, עולם שיש בו סוג חדש של חשיבה, סוג חדש של קיום וסוג חדש של אנשים. כמובן שמדובר רק בהתרשמות הראשונית. בהמשך התגלו לו גם השחיתות, האלימות והשקרים שהסתתרו שם מתחת לפני השטח. ובכל זאת, ואפילו אם מנפים את כל ההגזמות, עדיין ניתן להצביע על כמה אלמנטים מרכזיים שהתקיימו בגן-העדן נוסח לוטן והודו של שנות השבעים, ונעדרים מגן העדן הניאו-ציוני בגרסת נוילנד.

המאפיין הראשון, כאמור, זה החידוש. לוטן מתאר כיצד הוא וחבריו לקומונה הרגישו שכאשר פגשו את הגורו נפתחה בפניהם דרך חדשה לחלוטין. שהם שמעו דברים שהם מעולם לא שמעו קודם. שאף אחד לא שמע קודם. סביר להניח שאף אחד לא יטען דברים כאלה לגבי הערכים הלעוסים במקצת של נאורות, סובלנות ופתיחות. מאפיין נוסף זו הטוטליות; בניגוד לתושבי נוילנד שמגיעים לחווה לזמן קצר במהלך הטיול בדרום אמריקה, רק כדי לספוג קצת רשמים ולהמשיך הלאה, הרי שבקומונה של אושו, לפחות כפי שהיא מתוארת אצל לוטן, השאיפה הייתה הרבה יותר קיצונית; שם המטרה המוצהרת הייתה לחולל שינוי רדיקלי בצורת החיים ובצורת החשיבה של חברי המקום. אם לחזור לרגע להקשר הציוני, הדברים מזכירים במקצת את אמרתו של א"ד גורדון על כך שמטרת המהפכה הציונית היא ליצור "אדם חדש בצורת יהודי". ומטבע הדברים, מטרות כל כך קיצוניות גם דורשות אמצעים לא שגרתיים. המאפיין השלישי שהתקיים אצל לוטן – ובצורה אחרת לגמרי גם אצל גורדון וחבריו – זה המימד המטאפיסי, או הרוחני; המהפכה נתפסה ככזו המתבססת על תפיסה רליגיוזית כלשהי. כזו השואבת את השראתה ממשהו שמעבר לעולם וכזו המבטיחה גאולה שאיננה חומרית בלבד.
כמובן שכל המאפיינים הללו – הדרך החדשה, הטוטליות והמימד המטאפיסי – אינם ייחודיים רק לחלוצי הניו-אייג' של שנות השבעים. ניתן למצוא מזיגה כזו או אחרת שלהם בכל תנועה שביקשה לחולל מהפכה ממשית במציאות ובקיום האנושי. גם כל עיון חטוף בכתבי אבות הציונות או בזיכרונותיהם של חלוצי העליות הראשונות יגלה שם מנה גדושה מכל היסודות הללו. והדברים לא מוגבלים רק לציונות הסוציאליסטית. כותבים בני הזמן למשל, מרבים לתאר את הרושם העז שרעיונותיו של הרצל השאירו על המוני היהודים במזרח אירופה. את התגובות הקיצוניות שהם עוררו, את תחושות הזעם וההתנגדות כמו גם את התקוות המשיחיות. לעומת הקיצוניות הזו, החזון הציוני המחודש על פי נבו נראה קצת שפוי מדי, חינוכי מדי, דודתי מדי. ניתן לומר שאם כך נראית המהפכה הציונית השנייה אזי בהחלט אין בה את הלהט, הטירוף והנואשות של המהפכה הציונית הראשונה. מה שההיסטוריון בועז נוימן כינה "תשוקת החלוצים". אפשר לומר שזוהי אולי הבעיה ממנה סובלים מרבית הניסיונות שנעשים בשנים האחרונות 'להחייאת הציונות': חסרה בהם התשוקה. חסרים בהם אותו חידוש מסעיר, אותה רוח חדשה ואותה הבטחה ממשית לגאולה שאנשי העליות הראשונות היו יכולים למצוא פעם בחזונו של הרצל.