נוילנד, או החזון הציוני על פי אשכול נבו

הסופר אשכול נבו הוא אולי אחד המנסחים הבולטים בעשור האחרון של 'הישראליות'. כך למשל בספר 'משאלה אחת ימינה' הוא הציג את הגבריות הישראלית: שילוב של כדורגל, קצת צבא, הרבה רגשנות, טיפה אהבה נכזבת ומנה גדושה של אחוות-גברים-מודעת-לעצמה. בספר 'נוילנד' הוא כבר הלך צעד אחד קדימה וניסה להציג את גרסתו לחזון הציוני – "להזכיר למדינת ישראל מה הייתה יכולה להיות ומה היא צריכה להיות". והחזון הזה, כך נראה, הוא אופטימי, סובלני, נאור, חיובי – ובנאלי עד אימה.  

תוצאת תמונה עבור אפרים משה ליליין

א.מ. ליליאן: כרזת הקונגרס הציוני החמישי תרס"ב

לפני מספר שנים ניתן היה להיתקל ברחובות ירושלים בסטיקר שנשא את הכתובת הבאה: "הקומוניזם מת, הציונות מתה, רק היהדות לעולם קיימת". אפשר אולי להתווכח עד כמה הקומוניזם אכן מת ואיזו גרסה של היהדות בדיוק תתקיים לעולם, אולם נראה שבכל הנוגע לציונות, התפיסה המבוטאת בסטיקר הייתה אז מקובלת למדי. גם מבלי להיכנס לשאלה מה משמעותו של המונח 'ציונות', נראה היה באותן שנים שהמילה עצמה, הציונות כמותג, הגיעה לסוף דרכה. למילה הזו היה אז צליל עבש, מנופח, אנכרוניסטי. עלה ממנה ניחוח של חוסר רלבנטיות. במובן זה, באותן שנים הפוסט-ציונות נתפסה לאו דווקא כאידיאולוגיה אלא פשוט כתיאור של מציאות. העידן שלנו הנו העידן הפוסט-ציוני במובן הפשוט ביותר – זהו העידן שלאחר הציונות.

אולם בשנים האחרונות נדמה שחל איזשהו שינוי. הציונות שוב חוזרת לאופנה. לפחות בחוגים מסוימים. ושוב, גם בלי להידרש לסוגיה מהי בעצם ציונות, נראה שהמילה עצמה, כמו גם המטען הרגשי הקשור אליה, חזרו להיות פופולאריים. וכך בשנים האחרונות אפשר לשמוע יותר ויותר דיבורים על כך שהגיע הזמן לשוב אל החזון הציוני, שצריך לשקם את הנרטיב הציוני, שהגיע זמנה של 'המהפכה הציונית השנייה'; ארגונים כמו 'אם תרצו' או 'השמאל הלאומי' משתמשים במפורש ברטוריקה ציונית ובסמלים ציוניים וספרים חדשים על התנועה הציונית ואישיה הולכים ונערמים על המדפים. במובן מסוים אפשר לראות גם את ספרו החדש של אשכול נבו נוילנד (הוצאת זמורה-ביתן 2011) – ספר העוסק בין השאר במלחמת יום-כיפור, במעפילים, בעולמם של הצעירים הישראלים בדרום אמריקה וכמובן מתכתב גם עם אלטנוילנד של הרצל – כחלק מן הגל הזה. כמו בספרים אחרים שיצאו לאחרונה – דוגמת הרומנים אדום עתיק של גבריאלה אביגור-רותם או העולם קצת אחר כך של אמיר גוטפרוינד – גם נבו מנסה להתמודד עם המשבר שבו מצויה החברה הישראלית באמצעות הניסיון לספר מחדש את הסיפור הציוני. אצל אביגור-רותם הניסיון הזה נעשה דרך הצבעה על השכבות ההיסטוריות השונות והמנוגדות המונחות בבסיס המציאות הישראלית הנוכחית; אצל גוטפרוינד זה נעשה באמצעות שרטוט אלטרנטיבי של ההיסטוריה הציונית בתור ההיסטוריה של הדחויים, האאוטסיידרים והלוזרים; נבו לעומת זאת הולך בדרך אחרת: הוא מנסה להתחקות אחר הסיפור הציוני באמצעות התבוננות באלטרנטיבות, בדרכים שבהן הציונות לא פסעה. מטבע הדברים, הצורה שבה הוא מצייר את קשת האלטרנטיבות, יכולה ללמד משהו על האופן שבו הוא תופס את מהותו של המושג החמקמק הזה, ציונות.

המפתח להבנת החזון הציוני של נוילנד מצוי באזכורים המרובים המופיעים בו ליצירה אחרת, ידועה יותר – שירו של רוברט פרוסט "הדרך שלא נבחרה". בשיר זה מתאר הדובר כיצד הוא ניצב מול שתי דרכים המתפצלות בתוך היער, כאשר הוא איננו יודע באיזו מהן לבחור אך עם זאת ברור לו שאין שום אפשרות לצעוד בשתיהן גם יחד. לבסוף הוא בוחר באחת, אולם עד סוף ימיו הוא ימשיך להתייסר במחשבה על הדרך האחרת, זו שלא נבחרה. במובן מסוים זה גם המצב שבו מצויים כל גיבורי ספרו של נבו. הן במישור האישי, הן במישור המשפחתי, והן במישור הלאומי.
במרכז הספר נמצאת דמותו של דורי פלג, מורה להיסטוריה נשוי ואב לילד שיוצא לדרום אמריקה לחפש אחר אביו מני, שיצא למסע תרמילאים בעקבות מות אשתו ועקבותיו נעלמו. לחיפושים של דורי מתלווה גם ענבר, מפיקת רדיו החווה משבר בעקבות התאבדותו של מאזין, ובהחלטה של רגע במקום לחזור לארץ ולבן זוגה היא עולה על טיסה לפרו. לכל אחד משני הגיבורים יש אם כן זוגיות יציבה ובמובנים מסוים אפילו מאושרת: דורי אוהב את משפחתו וגם ענבר, כך זה נראה, די מרוצה בסך הכול. אומנם, כפי שהספר מדגיש, באף אחד מהמקרים לא מדובר באהבה גדולה מהחיים; אשתו של דורי מתוארת כאשת קריירה קרה ומחושבת וגם בן הזוג של ענבר לא תמיד מסוגל להבין אותה. אולם בדרך כלל שניהם מסתפקים בקיים ושמחים בחלקם, פחות או יותר. רק המפגש ביניהם מאפשר להם להבין שישנה גם אלטרנטיבה ושהיה יכול להיות אחרת. שבמקום להסתפק במערכת זוגית יעילה אך פושרת הם היו יכולים לפגוש את הנפש התאומה שלהם ולהיסחף לתוך רומן סוער והרפתקני. למעשה, בסופו של המסע המשותף הם נמצאים באותו מצב שבו מצוי גיבור שירו של רוברט פרוסט כאשר הוא מתבונן אחורה על הדרך שבה הלך, ובמקביל גם נזכר בדרך השנייה, הדרך שלא נבחרה. וכאן כמובן עולה השאלה: אז מה עושים עכשיו? האם כמו בשיר צריך להמשיך הלאה בדרך שבחרנו – כאשר במקביל כמובן תמיד אפשר לשקוע בחלומות על הדרך השנייה – או לחלופין, ועם כל הכבוד לשיר של פרוסט, אולי הדבר הנכון לעשות זה פשוט לחזור בריצה אל הצומת ולבחור מחדש, רק שבפעם הזאת לבחור נכון?

כדי להדגיש את הנקודה הזו, במקביל לסיפור מסעה של ענבר בדרום אמריקה מובא גם סיפור תלאותיה של סבתה לילי, בעת מסעה מרומניה לארץ ישראל בסוף שנות השלושים. לילי עולה לארץ כדי להתאחד עם נתן ארוסה שממתין לה בקיבוץ, אולם במהלך המסע בספינת המעפילים היא מתאהבת בנגן מפוחית בשם פימה. בסופו של דבר דרכיהם נפרדות. לילי מתחתנת עם נתן וגם פימה מקים משפחה משלו. אבל למן אותו מסע בספינה, במשך כל חייה, לילי תמשיך להתגעגע לפימה והיא אף עתידה לפגוש אותו בחלומותיה מדי לילה. ושוב, נבו כמו מניח את השאלה לפני הקורא: האם משמעות הדבר שכל החיים מאותה נקודה ואילך היו החמצה? האם משמעות הדבר שהיא בחרה בדרך הלא-נכונה? לילי עצמה, כפי שהיא מוצגת בספר, דווקא לא חושבת כך. לשיטתה הדרכים האלטרנטיביות, הדרכים שבהן לא הלכנו, קיימות רק כדי להוסיף קצת צבע למציאות האפורה. החלומות קיימים רק כדי לאפשר לנו לשאת את ההווה. או כפי שהיא אומרת לנכדתה:

"תסתכלי מסביב, כל מי שיושב בבית הקפה הזה יושב גם במקום אחר עכשיו, בראש שלו, עם מישהו אחר. ליד כל זוג שאת רואה פה ליד הנרות יושב עוד מישהו שלישי שאחד מהם מדמיין. שאחד מהם חייב לדמיין כדי שיוכל להמשיך לשבת. התל אביב הזאת שלכם, נו – איך הייתם מסוגלים לסבול אותה אם לא הייתם מדמיינים עיר אחרת, יפה ממנה, כל הזמן? והמדינה שלנו, מה? יהודים על גבי יהודים שחיים במקום אחד, אבל בראש יש להם את המקום האחר שממנו באו לכאן והמקום האחר שאליו היו רוצים לברוח מחר. […] רק ככה, במחשבות ובדמיונות על נדודים, אפשר לוותר על הנדודים האמיתיים. ולהישאר." (נוילנד, עמ' 531).

ענבר לעומת זאת, אינה מוכנה להסתפק בחלומות. היא רוצה את דורי, כאן ועכשיו. אפשר להגיד שנבו מציג איפה בפני הקוראים שתי גישות אלטרנטיביות בנוגע לסוגיית 'הדרך שלא נבחרה', אך מבלי להכריע ביניהן: האחת גורסת שיש להמשיך בחיים, להמשיך לשאת בעול, ולגוון אותו באמצעות החלומות שיזכירו לנו כל הזמן מה היה יכול להיות. הדרך השנייה היא לחתור לשינוי רדיקלי במציאות, כדי להפוך אותה דומה יותר לחלומות.

אבל כאמור, נוילנד הוא לא רק סיפור אהבה על רקע מסע חיפושים בדרום אמריקה. באמצעות הסיפור הזה נבו גם מנסה לומר משהו על הסיפור הציוני. וכדי להבין מה הוא מנסה לומר כדאי אולי להתעכב לרגע על דמותו של מני פלג, אביו של דורי, הלא הוא "מר נוילנד". מני פלג מתואר בספר כמין ארכיטיפ של הגבר הישראלי: איש עסקים מצליח, מרצה כריזמטי, בעל עיטור העוז ממלחמת יום-כיפור. אבל לאחר מותה של אשתו כל עולמו מתמוטט עליו והוא יוצא למסע בדרום אמריקה בחיפוש אחר גאולה. ושם, לאחר מפגש עם שמאן מקומי וטריפ שמקורו בסמי הזיה, הוא חווה חיזיון: הוא מבין שעליו לנסוע לארגנטינה, לאחת החוות שבהן ניסה הברון הירש ליישב יהודים, ולהקים שם את "נוילנד" – מעין קומונה אוטופית ברוח עקרונותיו של הרצל, בתוספת קצת חומרים פסיכו-אקטיביים, שתמשוך אליה צעירים ישראלים ותהווה מעין אלטרנטיבה ל"ארץ המקור", הלא היא מדינת ישראל.
אם כן גם בהקשר הציוני, הספר עוסק בהשוואה בין המצב בהווה – כלומר מדינת ישראל על כל הבעיות, המלחמות והתסבוכים שלה – לבין כל אותן הדרכים שלא נבחרו. כאשר דרך אחת שלא נבחרה זו כמובן האופציה בנוסח הברון הירש, של התיישבות יהודית חקלאית בארגנטינה, ללא עצמאות וללא שאיפות מדיניות; דרך נוספת שלא נבחרה זו האופציה שתיאר הרצל ב"אלטנוילנד" – ניסיון לכונן חברה אוטופית, שוחרת שלום, שוויונית בחובות אך לא ברכוש, כזו המאחדת בתוכה כלשונו של הרצל "את כל המיטב שיש לאירופה להציע"; בין לבין נבו משתעשע גם באופציה נוספת, האופציה של הנדודים. בספר האופציה הזו מגולמת בדמותו של ג'מילי, אחד התרמילאים שהתקבצו לנוילנד – ספק סתם צעיר ישראלי מבולבל, ספק התגלמותו של אחשוורוש, היהודי הנודד הנצחי.
וכמו בסוגיית הזוגיות, גם בנושא הזה נבו מציג שתי גישות אלטרנטיביות: וכך מני פלג מדגיש שוב ושוב שנוילנד אינה אמורה להוות תחליף למדינת ישראל. או, כפי שנכתב במניפסט של נוילנד: "מטרתנו, נכון לעכשיו, היא לאתגר, להציב מראה, להכשיר לבבות. […] להזכיר למדינת ישראל מה הייתה צריכה להיות. ומה היא יכולה להיות." (עמ' 456). הדרך האוטופית אם כן, הדרך שבה הציונות לא הלכה, צריכה להתקיים רק כרקע למציאות האקטואלית, כתזכורת וכמקור להשראה. לעומת זאת, אחדים מתושבי נוילנד חושבים אחרת: לשיטתם המטרה בסופו של דבר היא 'לניילנד' את ישראל, והם אף מדברים על חזרה לארץ והקמת 'גרעין נוילנד'.
גם בנוגע לאופציית הנדודים מוצגות לכאורה שתי אלטרנטיבות: האחת, המיוצגת כאמור על ידי לילי, גורסת שאפשר וצריך להישאר במקום, אבל להמשיך לנדוד בדמיון. "לחלום על המקום האחר שממנו באנו ועל המקום האחר שאליו אנו רוצים לברוח". האופציה השנייה, המיוצגת על ידי בתה של לילי חנה, פעילת שמאל המתגוררת בברלין ונשואה לגרמני, גורסת כי "כל טריטוריה היא רעל". לשיטתה דווקא תאוות הנסיעות של הישראלים היא ההוכחה הסופית לכישלונה של האופציה הציונית. והמסקנה היא שמוטב לוותר על ההיצמדות לארץ – ולעבור למקום יותר סימפטי.
כאמור, לכאורה נבו מציג את האופציות מבלי להכריע ביניהן. אין בספר תשובה חד-משמעית בנוגע לשאלה האם מוטב להמשיך בזוגיות מקרטעת ופושרת, או שמוטב לפרק ולהתחיל הכול מחדש. על פניו גם אין בספר תשובה חד משמעית בנוגע לשאלה האם מוטב להמשיך בהתנהלות הישראלית הנוכחית ולחלום על אוטופיה נוסח הרצל, או שעדיף לחולל מהפכה, לנסות ולהגשים את האוטופיה כאן ועכשיו. אבל אפשר לנחש לאן נבו עצמו נוטה.

נבו מציב איפה כניגוד וכאלטרנטיבה למדינת ישראל של ימינו את נוילנד – שהיא כאמור "ישראל כפי שהיא יכולה להיות וכפי שהייתה צריכה להיות". בנקודה זו כדאי אולי להתבונן לרגע בטיבה של האוטופיה הציונית שמצייר נבו. כאמור, נוילנד היא חווה חקלאית, מעין קומונה שיתופית עם כמה קווים ניו-אייג'יים. במניפסט של נוילנד מצוינים ערכי הליבה של המקום: אי-אלימות, שוויון פרוגרסיבי – כלומר שוויון בזכויות ובחובות אך לא ברכוש הפרטי, נתינה, פתיחות אל האחר ונאורות. על פניו מדובר ללא ספק בערכים טובים וראויים. אבל יחד עם זה, למקרא הרשימה הזו קשה שלא לתהות לרגע – זהו? זו האלטרנטיבה למדינת ישראל? זאת הבשורה הגדולה שנגלתה למני פלג במהלך החיזיון השאמאני שלו? אומנם, כמובן שנוילנד אינה מסתכמת רק ברשימה של עקרונות. נבו אף מדגיש בתיאוריו את אווירת האחווה השוררת במקום וכן את העובדה שמדובר במקום שנמצא עדיין בתהליכי הקמה והתגבשות. כמו כן אסור לשכוח את החומרים הפסיכו-אקטיביים. ועדיין, עם כל ההסתייגויות, הקומונה האוטופית בנוסח נבו מזכירה יותר מכל מחנה קיץ חינוכי, או איזה סמינר למנהיגות צעירה; אוסף של אנשים חיוביים בסך הכול, שרוצים לתרום לחברה, ועושים זאת תוך כדי השמעת נאומים אינסופיים על נתינה, ערכים ועזרה לאחר. במילים אחרות – שום דבר שאפשר להתנגד לו, אבל גם שום דבר שלא שמענו קודם. כדי להבהיר את הנקודה כדאי אולי להשוות את הקומונה האידיאלית של נבו עם קומונה ספרותית אחרת, זו המתוארת בספרו של אורי לוטן החיים כבצל (הוצאת כנרת 2004).

אי-שם בסוף שנות השבעים שהה העיתונאי ושדרן הרדיו אורי לוטן במשך מספר שנים בקומונה של הגורו ההודי אושו, תחילה בפונה ואחר כך בארה"ב. את חוויותיו האמיתיות (פחות או יותר) משם הוא גולל ברומן החיים כבצל. כמו ב"נוילנד", גם בספרו של לוטן מסופר על צעיר ישראלי שיוצא למסע ובסופו הוא נקלע לקומונה אוטופית המונהגת על ידי גורו כריזמטי. אולם בצד הדמיון, בולטים גם ההבדלים. ואם בתיאורים של נבו הדבר הבולט ביותר זו התחושה שאין כאן שום דבר שעוד לא שמענו, הרי שאצל לוטן המאפיין המרכזי הוא החידוש; התדהמה שהמקום מפיל עליו. התחושה שמרגע שעבר בשער הוא הגיע לעולם אחר, עולם שיש בו סוג חדש של חשיבה, סוג חדש של קיום וסוג חדש של אנשים. כמובן שמדובר רק בהתרשמות הראשונית. בהמשך התגלו לו גם השחיתות, האלימות והשקרים שהסתתרו שם מתחת לפני השטח. ובכל זאת, ואפילו אם מנפים את כל ההגזמות, עדיין ניתן להצביע על כמה אלמנטים מרכזיים שהתקיימו בגן-העדן נוסח לוטן והודו של שנות השבעים, ונעדרים מגן העדן הניאו-ציוני בגרסת נוילנד.

המאפיין הראשון, כאמור, זה החידוש. לוטן מתאר כיצד הוא וחבריו לקומונה הרגישו שכאשר פגשו את הגורו נפתחה בפניהם דרך חדשה לחלוטין. שהם שמעו דברים שהם מעולם לא שמעו קודם. שאף אחד לא שמע קודם. סביר להניח שאף אחד לא יטען דברים כאלה לגבי הערכים הלעוסים במקצת של נאורות, סובלנות ופתיחות. מאפיין נוסף זו הטוטליות; בניגוד לתושבי נוילנד שמגיעים לחווה לזמן קצר במהלך הטיול בדרום אמריקה, רק כדי לספוג קצת רשמים ולהמשיך הלאה, הרי שבקומונה של אושו, לפחות כפי שהיא מתוארת אצל לוטן, השאיפה הייתה הרבה יותר קיצונית; שם המטרה המוצהרת הייתה לחולל שינוי רדיקלי בצורת החיים ובצורת החשיבה של חברי המקום. אם לחזור לרגע להקשר הציוני, הדברים מזכירים במקצת את אמרתו של א"ד גורדון על כך שמטרת המהפכה הציונית היא ליצור "אדם חדש בצורת יהודי". ומטבע הדברים, מטרות כל כך קיצוניות גם דורשות אמצעים לא שגרתיים. המאפיין השלישי שהתקיים אצל לוטן – ובצורה אחרת לגמרי גם אצל גורדון וחבריו – זה המימד המטאפיסי, או הרוחני; המהפכה נתפסה ככזו המתבססת על תפיסה רליגיוזית כלשהי. כזו השואבת את השראתה ממשהו שמעבר לעולם וכזו המבטיחה גאולה שאיננה חומרית בלבד.
כמובן שכל המאפיינים הללו – הדרך החדשה, הטוטליות והמימד המטאפיסי – אינם ייחודיים רק לחלוצי הניו-אייג' של שנות השבעים. ניתן למצוא מזיגה כזו או אחרת שלהם בכל תנועה שביקשה לחולל מהפכה ממשית במציאות ובקיום האנושי. גם כל עיון חטוף בכתבי אבות הציונות או בזיכרונותיהם של חלוצי העליות הראשונות יגלה שם מנה גדושה מכל היסודות הללו. והדברים לא מוגבלים רק לציונות הסוציאליסטית. כותבים בני הזמן למשל, מרבים לתאר את הרושם העז שרעיונותיו של הרצל השאירו על המוני היהודים במזרח אירופה. את התגובות הקיצוניות שהם עוררו, את תחושות הזעם וההתנגדות כמו גם את התקוות המשיחיות. לעומת הקיצוניות הזו, החזון הציוני המחודש על פי נבו נראה קצת שפוי מדי, חינוכי מדי, דודתי מדי. ניתן לומר שאם כך נראית המהפכה הציונית השנייה אזי בהחלט אין בה את הלהט, הטירוף והנואשות של המהפכה הציונית הראשונה. מה שההיסטוריון בועז נוימן כינה "תשוקת החלוצים". אפשר לומר שזוהי אולי הבעיה ממנה סובלים מרבית הניסיונות שנעשים בשנים האחרונות 'להחייאת הציונות': חסרה בהם התשוקה. חסרים בהם אותו חידוש מסעיר, אותה רוח חדשה ואותה הבטחה ממשית לגאולה שאנשי העליות הראשונות היו יכולים למצוא פעם בחזונו של הרצל.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s