ספר כייפי לכאורה שלא אקרא שוב לעולם

לא ברור האם זה בגלל הכתיבה יוצאת דופן שלו, הבנדנה שענד תמיד על ראשו או העובדה שהתאבד בגיל צעיר, אבל בשנים האחרונות הסופר דיוויד פוסטר וואלאס הפך לאייקון תרבותי. מעין ג'ים מוריסון של דור הY. אחדים מהמבקרים הכתירו אותו כגאון, פורץ דרך. קולו של דור. אחרים רואים בו סתם היפסטר מעצבן עם חיבה מוגזמת להערות שוליים. אבל נראה שהתמונה האמיתית היא קצת יותר מורכבת. רשימה בעקבות ספרו של וואלאס 'משהו כייפי לכאורה שלא אחזור עליו שוב לעולם'. 

תמונה קשורה

פוסטר וואלאס. סוג של גיבור תרבות

בשנת 1995 נשלח הסופר והמסאי האמריקאי דיוויד פוסטר וואלאס מטעם המגזין הארפר'ס להכין כתבה בגוף ראשון על שיט תענוגות בקריביים. במשך שבעה ימים שהה וואלאס על אוניית נופש מן המפוארות בעולם, חי בתנאים הנוחים ביותר שניתן להעלות על הדעת, אכל שפע של מזון משובח וביקר בכמה מן המקומות היפים ביותר עלי אדמות – וסבל מכל רגע. התוצר של ההתנסות הזאת הוא הספרון משהו כייפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם (הקבוץ המאוחד 2012) – דין וחשבון מפורט, שנון מאד, טרחני, משעשע ולעתים גם מבריק. לאורך מאה ומשהו עמודיה של החוברת הצנומה הזאת וואלאס מתאר בפרוטרוט (קצת מייגע, למען האמת) את קורותיו בדרך לאוניה ואת קורותיו לאורך כל אחד משבעת ימי ההפלגה; את מערכת היחסים המורכבת שבין הנוסעים, אנשי הצוות והמנהלים – כולם בני לאומים שונים ומשתייכים למעמדות שונים לחלוטין; את הדרכים המתוחכמות, היצירתיות והמניפולטיביות שבהן עלוני הפרסומת של חברת הספנות משפיעים על חוויית השיט ולמעשה אף יוצרים אותה; את האופנים השונים – והבלתי נסבלים לפעמים – שבהם מנסים אנשי הצוות לבדר את הנוסעים, להעסיק אותם, להלעיט אותם בכמויות אינסופיות של אוכל ולהחזיק אותם במצב של סיפוק תמידי. תוך כדי כך הוא משלב גם תובנות על הוויית החיים האמריקאית בת זמננו; על תרבות השירות המודרנית – תרבות של חיוכים תמידיים ושל נימוס אינסופי – ועל האופן שבו התרבות הזו מעצבת את ראיית העולם שלנו; על מצב התודעה התינוקי שבו מצוי הפרט בחברה צרכנית – מצב של רעב תמידי שאינו מסופק לעולם, כשבצדו ההבטחה שניתן לספק את הרעב הזה; וכן תובנות על החיים, הזקנה והמוות. בקיצור, אולי לא מדובר כאן באותה יצירת מופת שמבטיחים לנו בכריכה האחורית, אך בהחלט מדובר בספר מעניין ויוצא דופן.

ויחד עם זה, לכל אורך הקריאה בספרון הקטן של וואלאס, מתלווה לחוויית הקריאה גם תחושה מסוימת של אי נוחות. ההרגשה היא, אם לומר זאת בפשטות, שוואלאס מתבכיין. הוא מתבכיין ללא הרף, מהעמוד הראשון ועד העמוד האחרון. הוא מתבכיין בגלל הים, מזג האוויר, אנשי הצוות והנוסעים שאת חברתם הוא נאלץ לסבול. הוא מתבכיין על כך שהכול באוניה מושלם מדי והוא מתבכיין על כך שהכול לא מושלם מספיק. הוא מתבכיין על זה שהים האינסופי מזכיר לו את המוות, ועל כך שהאוניה המצוחצחת מדי כל הזמן מנסה להשכיח ממנו את המוות הזה. בקיצור, וואלאס לא מפסיק לקטר לרגע. בשלב מסוים של הקריאה מתחשק לך לתפוס אותו ולהגיד לו שיחסית למישהו שקיבל הפלגת פאר בחינם, יש לו המון תלונות; להזכיר לו שאף אחד לא הכריח אותו לעלות על האוניה הזאת מלכתחילה; ובכלל, שלפני שהוא פוצח בעוד מונולוג קורע לב על כמה הכול מסביבו מושלם מדי, שייקח בחשבון שיש אנשים שיש להם בעיות אמיתיות.

בנקודה זו ניתן כמובן לעשות את החיבור המתבקש בין המסה של וואלאס לבין תרבות ההיפסטרים, שמרצונו או שלא מרצונו, וואלאס נחשב לאחד ממיצגיה. על פי ההגדרה המקובלת, מדובר בתרבות חתרנית ואפילו מהפכנית – אולם זוהי בעיקרה מהפכה של בתי קפה, של חוגים אזוטריים באוניברסיטה ושל חנויות לבגדים יד-שנייה. על פי הדימוי הרווח, היפסטר הוא אחד שמסתובב במסדרונות אוניברסיטת תל-אביב כשהוא מצויד בחליפה שהייתה שייכת לסבו המנוח, בשיער פנים בסגנון הקיסר פרנץ-יוזף ובדעות פוליטיות שהיו גורמות ללב טרוצקי להישמע בורגני. (כמובן שעל פי אותו דימוי רווח, הוא משקיע הרבה יותר מחשבה בבחירת הבגדים מאשר בבחירת הדעות הפוליטיות). במילים אחרות זוהי תרבות של מחאה, אבל מחאה אופנתית, מתוחכמת, מתפנקת. זוהי תרבות שמקוננת ללא הרף על הקפיטליזם וחברת הצריכה, בעודה נוגסת בהן בכל פה. במובן זה ניתן לראות גם את משהו כייפי לכאורה כחלק מאותה תרבות: הרי מה יותר היפסטרי ממישהו הרובץ בכסא נוח, על סיפונה של אוניית פאר, בעודו רושם במחברתו תובנות שנונות כנגד הקפיטליזם ותרבות הצריכה?

ועדיין, לעניות דעתי לפחות, זה לא יהיה נכון לקרוא את וואלאס בצורה כל כך פשטנית. כבר מעיון חטוף בכמה מסיפוריו ובכמה מן המסות שלו, אפשר לראות שיש בו הרבה יותר מזה. עדויות ביוגרפיות אודותיו מספרות על כותב מוכשר בצורה בלתי רגילה שסבל לאורך כל חייו הקצרים מדיכאונות קשים, מתסכול וממחסומי כתיבה בלתי עבירים. על אדם שנאבק כל ימיו בשלל של פוביות, הפרעות נפשיות ובעיות שונות ומשונות. על סופר שניסה כל חייו להיפטר מתואר הנביא שהודבק לו. כמה מן הטקסטים שלו מעידים על חיפוש נואש אחר איזושהי אמת; חיפוש אחר אותנטיות, אחר גאולה, אחר שמץ של חמלה בתוך עולם נטול משמעות. והדרך שבה בחר לסיים את קריירת הכתיבה שלו מעידה שככל הנראה הוא לא מצא את הגאולה הזאת.
אפשר אם כן לקרוא את משהו כייפי פשוט כמונולוג של אדם רגיש מדי, דכאוני מדי, נוירוטי מדי. מונולוג של מישהו שמרגיש שהמציאות סביבו לוחצת אותו קצת יותר מדי, והוא חייב לפרוק את כל האגרסיות הללו באמצעות עמודים על גבי עמודים של כתיבה חדה ועוקצנית. אולם נראה לי שגם הקריאה הזו תחטיא את העיקר. לי לפחות, נראה שיש במסה הקצרה הזאת יותר מזה; שמעבר לתיאורים הטרחניים ולאבחנות השנונות וואלאס מציג כאן גם איזושהי השקפת עולם. וכדי להבין את השקפת העולם הזאת צריך להתבונן לרגע באופן שבו מתייחס וואלאס אל הדבר שהטיל עליו אימה משתקת, אבל עם זאת גם ריתק אותו באופן מוזר – האוקיינוס.

בשלב מוקדם למדי של המסה, עוד לפני תיאור העלייה לספינה, וואלאס מכניס תיאור ארוך של האוקיינוס – לא האוקיינוס כממשות פיסית אלא מושג האוקיינוס – תוך שהוא מציין כי "העורך בוודאי יחתוך את זה". בקטע הזה וואלאס מתאר את האוקיינוס כישות אפלה, קרה ואכזרית, הפוערת תמיד את פיה מתחתינו. הוא מדבר עליו בתור "מנוע עצום של ריקבון" (עמ' 13) המעכל במהירות מדהימה כל דבר איתו הוא בא במגע. האוקיינוס, לדידו של וואלאס הוא משהו "קמאי, תהומי, המאוכלס ביצורים מקרקרים, חדי שיניים, שמתרוממים לעומתך בקצב של נפילת נוצה." (12-13). האוקיינוס של וואלאס הוא ההתגלמות הממשית של התהום, הריקנות, המוות.
ואל מול התהום הזאת ניצב העולם של ספינת התענוגות, על כל מה שכרוך בה: זהו, בעיניו של וואלאס, עולם של פינוק אינסופי, של רעב תמידי, של פעילות שאיננה פוסקת. זהו עולם שאין בו צללים, אין בו לכלוך, אין בו ריקבון. זה עולם של חיוכים תמידיים, של רצפות בוהקות ושל שירות מושלם. עולם שבו כולם מרוצים כל הזמן, כולם מרגישים נפלא, כולם דוהרים ללא הרף מפינוק אחד למשנהו. זהו בקיצור, עולם כוזב. מציאות מזויפת, שנועדה כל הזמן להשכיח מאיתנו את המציאות האמיתית, את התהום האפלה שפעורה מתחתינו. באחד הטקסטים המפורסמים שלו, הרצאה שנשאה את הכותרת 'אלו הם המים' (כן, כן. בהחלט. מים, אוקיינוס, תת-מודע), וואלאס מדבר על החשיבות שיש ביכולת לראות את המובן מאליו, להבחין בדברים שהיו שם כל הזמן, אולם עד כה מעולם לא נתנו עליהם את הדעת. הדימוי שבו הוא משתמש הוא של הדגים שמעולם לא תהו בנוגע למים. בהקשר של המסה הנוכחית, האתגר שאיתו מתמודד וואלאס הוא כיצד לא ללכת שבי אחר כל ההנאות והפינוקים שמספקת הספינה ולהבחין באוקיינוס שמתחתיה; כיצד להתגבר על רעשי הרקע ולהבחין בזמן ההולך ואוזל, בריקבון שאוכל בנו, במוות שממתין בקצה הדרך. או, כפי שהוא עצמו מנסח זאת:

"אני בן 33, וההרגשה היא שעבר הרבה זמן ושהוא ממשיך לעבור מהר יותר ויותר מדי יום. […] אני מתחיל להבין איך ככל שהזמן יתפוס תאוצה הבחירות שלי יצטמצמו והסיכולים יתרבו בצורה אקספוננציאלית עד שבשלב מסוים אגיע אל איזו הסתעפות אחת מתוך השפע המורכב של הסתעפויות החיים ושם אנעל ואתקע על אחד השבילים, והזמן יריץ אותי דרך שלבים של קיפאון ודלדול וריקבון עד שאצלול בפעם השלישית, ואיאבק ללא הועיל, והזמן יטביעני. וזה נורא." (19).

וואלאס מנגיד איפה בין הקיום הצוהל והמזויף על אוניית הנופש לבין הדבר שאותו הוא נועד להשכיח: הריקבון המעכל אותנו, המוות שאליו אנו נעים, האוקיינוס האינסופי שלתוכו בסופו של דבר כולנו נצלול. זוהי אולי גם הנקודה העצובה ביותר בכל הסיפור הזה. בסופו של דבר, תמונת העולם של וואלאס מורכבת רק משני מישורים: מצד אחד נמצא עולם של רעש בלתי פוסק, מסחור אגרסיבי, הסחות דעת אינסופיות; ומצד שני שוכן האוקיינוס העצום והאפל, אותו 'מנוע של ריקבון', האורב לנו למטה. אם נחזור לרגע להרצאה 'אלו הם המים', וואלאס אומר שם כי "בשוחות היום-יום של החיים הבוגרים, אין דבר כזה אתיאיזם. אין דבר כזה לא לסגוד. כולנו סוגדים". בהמשך הוא מסביר שאנו סוגדים ללא הרף לכוח, לכסף, לפרסום, לגופניות, וכי הדבר שלו אנו סוגדים בסוף עתיד לחסל אותנו. האתגר על פי וואלאס הוא אם כך לא לסגוד. לא להיסחף. להישיר מבט לתוך האוקיינוס. הוא אומנם מדבר שם על הצורך בחמלה, אולם מנימת הדברים כלל לא ברור שהוא מאמין בקיומה של החמלה הזאת. בסופו של דבר מה שקיים באופן ממשי בעולם של וואלאס זה רק מרוץ העכברים של החיים – והמוות שממתין בסופו; רק הספינה – והאוקיינוס שמתחתיה. קשה להתגבר על הפיתוי לומר שאם זוהי אכן תמונת המציאות שלך, אולי באמת מה שנשאר לך לעשות זה רק לתלות את עצמך.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “ספר כייפי לכאורה שלא אקרא שוב לעולם

  1. היי, ראשית בלוג מרתק. שנית, ובאמת לא יוצא לי לומר זאת יותר מדי, אתה מזכיר לי את עצמי מבחינת דיעות ותפיסות על יצירות, וזה מפתיע ונחמד.
    בנוגע לוואלס, יש בו משהו משופנהאואר לדעתי. אבל על נוגדי דיכאון. מדובר באדם מלא ברגש דתי שלא מבין או לא מוכן לקבל או לענות לרגש הזה. דייויד פוסטר וואלאס היה אדם מאמין שלא חי כפי שהיה צריך על פי אמונותיו. חבל. כל הדיבור שלו וכל הייאוש הזה נראה לי , כפי שציינת, כצורך לא נתפס באמת גדולה יותר מאשר החברה שבה חי הייתה יכולה לספק לו. אני מאמינה שבמקרה הספציפי שלו היכרות עם המקורות היהודיים היתה יכולה לעשות שנוי מעניין ביותר. לא להפוך אותו מבריא לחולה, אבל לפתוח פתח לתקווה. דרך אגב, "חברו" מר פראנזן הוא חלק מאותה חברה שהקיפה את וואלאס ולא תרמה למצבו כ"כ, ראה ערך הדמויות והערכין שפראנזן מחשיב לעומת הערכים של וואלאס. ונכון, הוא מת עכשיו ויפה שפראנזן יצא למסע אחר התהילה המרה שלא הגיעה אליו בחייו, אבל גם לו יש חלק בבזוי אותם ערכים שוואלאס מחפש בנואשות כזו. כאמור, וואלאס מזכיר לי מאוד את הרוח השופנהאוארית, יותר מכל סופר אחר בזמננו. גם זה מפתיע, כשלעצמו.

    רשימה מרתקת תודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s