האם עטלפים יכולים לראות את האור?

שלושת סרטי באטמן של כריסטופר נולאן אינם באמת עוסקים בגיבור-העל המחופש לעטלף ובמלחמתו בנבלים המאיימים על גותהם. (כפי שסרטו של נולאן 'יוקרה' אינו באמת עוסק בקוסמים; או שסרטו 'בין כוכבים' אינו באמת עוסק באסטרונאוטים). למעשה טרילוגיית באטמן, כמו יתר סרטיו של נולאן, עוסקת במצב האנושי. ומאחורי הסיפור על גיבור-על בחליפת עטלף שנלחם ברשעים, מסתתרים בעצם שלושה משלים פילוסופיים על חיפוש עצמי, על דיכאון ועל גאולה.

תוצאת תמונה עבור ‪batman begins‬‏

על פניו, בז'אנר גיבורי-העל יש משהו קצת מגוחך. אחרי הכול קשה להתייחס ברצינות לסיפורים שבהם גאולת העולם תלויה באדם אחד, לבוש בחליפת גומי, שיוצא להכרית את הרוע האולטימטיבי באמצעות אגרופיו. יש גם איזו נאיביות בלתי נסבלת בתפיסה הגורסת שהמקור לכל בעיות העולם מצוי לא בנפש האדם וגם לא במבנים חברתיים או כלכליים אלא דווקא בדמותו של נבל-על מטורף – שתמיד משום מה מחופש לליצן, לדחליל או לפינגווין; נבל שרוצה מסיבות לא מובנות בכלל להשתלט על העולם (מה הוא יעשה אתו אחר כך?), ושהריגתו תשחרר את האנושות. אולם יותר מזה. כוחה של יצירה ספרותית או קולנועית תלוי לרוב ביכולתו של הצופה להזדהות עם הגיבור, עם לבטיו וחולשותיו. על פניו יש משהו דל מאד מבחינה עלילתית בסיפורים שבהם הגיבור הוא כל-יכול, מצויד בכוחות על, כזה שאף פעם לא טועה ובסוף תמיד מנצח.

בגלל כל הסיבות האלה רבים נוטים לשייך את ז'אנר גיבורי העל לתחום ספרות הילדים-הלא-איכותית-במיוחד; סיפורים שטחיים, בעלי מבנה קבוע, המספרים על גיבורים מושלמים ושטחיים שתמיד מנצחים בסוף. בערך בדומה לספרות הילדים החרדית. לכן רבים גם נעים במבוכה בכל פעם שהם נתקלים ברצינות התהומית שבה מתייחסים ליצירות הללו במולדתן שמעבר לים. (כמו למשל בספרו של הסופר היהודי-אמריקאי מייקל שייבון הרפתקאותיהם המופלאות של קאווליר וקליי, שכולו שיר הלל לז'אנר גיבורי-העל). מכל הטעמים הללו, כאשר נודע שהבמאי המוערך כריסטופר נולאן נבחר לביים את סדרת סרטי באטמן, רבים פלטו אנחה. מה לעשות, גם יוצרים איכותיים צריכים להתפרנס. דווקא משום כך יש משהו מאד מפתיע בתוצאה שנולאן הוציא מתחת ידיו. מאחורי הסיפור המופרך למדי על המיליארדר שיוצא בלילות להילחם בפושעים כשהוא מחופש לעטלף, נולאן יצר שלושה משלים פילוסופיים העוסקים בפחד, בדיכאון ובגאולה.

ההוגה הסלובני סלבוי ז'יז'ק כתב פעם שעל מנת להבין על מה סרט כלשהו באמת מדבר, יש לספר את הסיפור שלו מחדש, ללא האלמנטים הפנטסטיים. באופן זה ז'יז'ק עצמו סובר שכדי להבין את הציפורים של היצ'קוק למשל, יש לספר אותו תוך השמטת מתקפת הציפורים הרצחניות, ושיש לנתח את 'מלתעות' ללא הכריש הענק. אם ננסה ליישם את הרעיון הזה בנוגע לטרילוגיית באטמן, כלומר להשמיט מהסיפור את עושרו האגדי של הגיבור הראשי, את יכולותיו הפיסיות והמנטאליות המופלאות ואת מאבקו להצלת העיר גות'הם, אזי אנו מקבלים סיפור כמעט מופשט, העוסק בהתמודדות עם פחדים, עם דיכאון ועם העמדת פנים. כמו בסרטיו האחרים התחלה או יוקרה, גם בסרטי באטמן הקלילים-לכאורה, נולאן עוסק בעצם בשאלות קיומיות: עד כמה אדם צריך לחפור בתוך תהומות הנפש שלו, מה הוא עשוי לגלות שם, ואיך עליו להתמודד עם הדברים שהוא מגלה.

הסרט הראשון בטרילוגיה, באטמן מתחיל, נפתח בסיפור על ילד הנופל לתוך מערת עטלפים. כתוצאה מכך כל חייו תמשיך ללוות אותו חרדה עמוקה מפני מערות בכלל, ומערות מאוכלסות בעטלפים בפרט. רק לאחר מכן הצופה לומד שהילד הוא ברוס ויין, בנו של האיש העשיר ביותר בעיר גות'הם. זמן קצר לאחר מכן הוריו של ברוס נרצחים והוא נוטש את העיר מוכת האלימות והפשע ויוצא לנדוד בעולם. לבסוף, לאחר שנים רבות של נדודים, הוא פוגש מאסטר עלום שלוקח אותו תחת חסותו ומלמד אותו את סודותיו. עד כאן הסיפור לא חורג מן המבנה הבסיסי של כל סרטי אומנויות הלחימה. החידוש מגיע בתכנים שמעביר המורה לתלמידו; אתה רוצה להילחם באויבים שהם רבים ממך וחזקים ממך? הוא שואל אותו. אם כן עליך להטיל עליהם אימה. לבלבל אותם. לגרום להם לראות בך משהו נורא בהרבה ממה שאתה באמת. כדי לנצח את אויביך עליך להפוך למיתוס, לאגדה. להציג את עצמך בפניהם (ואולי גם בפני עצמך?) כמשהו שהוא גדול מהחיים. זהו המסר הראשון שברוס מקבל מן המאסטר שלו. המסר השני הוא שכדי להטיל פחד על אויביו עליו לדעת גם להשתמש בפחדים העמוקים ביותר שלו עצמו. עליו להפוך את עצמו לדבר שממנו הוא הכי חושש, לדבר שאותו הוא לא מעיז אפילו להעלות במחשבתו. ברוס מיישם את הלקחים הללו, חוזר לגות'הם והופך לבאטמן – איש העטלף. את מאורת העטלפים שלתוכה נפל בילדותו הוא הופך למפקדתו וממנה הוא יוצא מדי לילה להילחם בפשע.
בספר 1984 מתואר כיצד הגיבור שומע שוב ושוב סיפורי זוועה על 'חדר 101', המקום הנורא שאליו נלקחים כל מתנגדי המשטר. אבל מה יש בו, בחדר 101? הוא שואל לבסוף את החוקר שלו. אתה יודע מה יש שם, משיב החוקר בשקט. כולם יודעים מה יש שם. לבסוף הוא מבין שהוא אכן יודע מה יש שם. שם נמצאים הפחדים הגדולים ביותר שלו. שם נמצאים הדברים שעצם המחשבה עליהם מטילה עליו אימה. (עכברושים, במקרה האישי שלו). רעיון דומה – אם כי מכיוון שונה – מוצג בסרט באטמן מתחיל. לכל אדם יש את חדר 101 שלו, אומר כביכול נולאן. לכל אחד יש מקום, חיצוני או פנימי, שעצם המחשבה על הכניסה אליו מבעיתה בו. וכדי לנצח את אויביו הגשמיים והרוחניים עליו לחפור עוד ועוד במעמקי נשמתו, עד שיגיע למקום הזה – ואז לעבור להתגורר שם. להשתמש באימה שבחדר 101 כדי לגרש את הפחדים הקטנים יותר. אם נרצה יש כאן מין הקבלה לרעיון החסידי של עבודת ה' באמצעות היצר, או הפיכת הרוע לכסא לטוב.

אולם בסרט השני, האביר האפל, העניינים כבר מסתבכים. העלילה בסרט זה מספרת על מאבקו של באטמן כנגד 'הג'וקר', פושע אנרכיסט מטורף ששואף להחריב את העיר. הג'וקר מעוניין בהרס לשם הרס, ללא שום מטרה נראית לעין. לבאטמן הוא מסביר שהוא רוצה לחשוף את הרוע והטירוף שמצויים למעשה אצל כולם, מתחת למעטה המהוגנות והנורמאליות. באופן זה הוא מצליח להשחית את התובע המחוזי האידיאליסט, להביא למותה של אהובתו של באטמן וכמעט לגרום לו עצמו לבגוד בעקרונותיו. לבסוף באטמן מנצח. (בכל זאת, חוקי הז'אנר). אבל יש בניצחון הזה משהו חמוץ. נראה שהג'וקר הצליח לחשוף את העמדת הפנים שמאחורי הסדר החברתי, ומאחורי דמותו חמורת הסבר וחסרת ההומור של באטמן עצמו, כמגנו של הסדר החברתי הזה. יותר מזה. בסופו של הסרט באטמן נאלץ לשקר לתושבי העיר ולהסתיר מפניהם את הפשעים שביצע גיבורם, התובע המחוזי. גם אלפרד, משרתו הנאמן של הגיבור, נאלץ לשקר לאדונו ולהסתיר ממנו את העובדה שלפני מותה אהובתו תכננה לנטוש אותו. המסקנה בסופו של הסרט היא שהסדר שבאטמן מקדיש את חייו כדי להגן עליו מבוסס למעשה על שקרים. על שקרים שהוא מספר לאחרים ועל שקרים שהוא מספר לעצמו.

תוצאת תמונה עבור הג'וקר

הג'וקר: למה אתם כל כך רציניים?

וכך, אם בסרט הראשון ראינו שכדי לגבור על השדים הפנימיים שלו לעתים אדם צריך להפוך את הסיפור שלו למיתוס גדול מהחיים, הרי שבסרט השני כבר מתחילים להופיע סדקים במיתוס הזה. אחרי הכול כל מיתוס בנוי במידה כזו או אחרת על שקרים, העמדת פנים והתעלמות מהאמת. ואם בסרט הראשון הועלתה על נס הצלילה אל תהומות הנפש וההתמודדות עם החלקים האפלים והקשים ביותר שבה, אז בסרט השני מתואר המחיר שגובה המשיכה הזו למעמקים: מצד אחד פאתוס מנופח וחמור סבר שלא תמיד יש לו כסוי; ומצד שני ניתוק רגשי, הסתגרות ודיכאון.

וכאן אנו מגיעים לפרק השלישי בטרילוגיה, הפרק החלש ביותר מבחינה עלילתית אך אולי גם המורכב ביותר מבחינה רעיונית. הפרק הזה מוצא את ברוס ויין כשהוא מסתגר באחוזתו הענקית ונמנע מכל מגע עם העולם. כבר שנים שהוא לא יורד עוד למערת העטלף והוא כבר מזמן חדל מללבוש את חליפת גיבור-העל שלו. אם ניצחת כבר את כל הפושעים, שואל אותו אלפרד המשרת, אז מדוע אתה לא מסוגל להמשיך הלאה? מדוע אתה לא יוצא אל העולם, משיג לעצמך חיים? אין לעולם הזה שום דבר לתת לי, ברוס משיב. ויחד עם זה, כפי שאלפרד עצמו מבין, ברוס עדיין חולם לפעמים ללבוש שוב את חליפת העטלף ולצאת לקרב אחד אחרון, הקרב שממנו הוא לא ישוב עוד.

ושוב, כאשר משמיטים מהסיפור את כל הפירוטכניקה וכוחות העל, לפנינו סיפור פשוט על אדם שאיבד את דרכו במהלך החיפוש אחר גאולה. אם נרצה, אפשר לראות בסיפור הזה מעין תיאור של מחפש-דרך רוחני לשעבר; כזה שבמשך שנים התמכר לתהומות ולמאבקים הפנימיים עד שוויתר בשבילם על ההנאות הפשוטות ועל החיים הפשוטים. כעת הזמן חלף והוא מגלה שכבר אין לו את היכולת לצלול למעמקי הנפש כמו פעם. ואפילו אם יצליח לרדת למערה, כבר לא נראה שיש לו מה לחפש שם. מאידך גם הדרך חזרה לעולמם של בני האדם חסומה בפניו. לא נותר לו אלא לשקוע בדיכאון ולהתמכר לבדידות ולהרס עצמי. יכול להיות שחלקנו מכירים אנשים כאלה.

אולם עד מהרה ברוס ויין מקבל את הקרב האחרון שעליו חלם. לעיר מגיע נבל-על חדש, ביין; יריב חזק וערמומי יותר מכל אלה שבאטמן נאבק בהם עד כה. אולם ביין איננו רק אויבו של באטמן. מבחינה מסוימת הוא גם דמות הצל שלו; כמו באטמן גם הוא חי במערה מתחת האדמה, כמוהו גם הוא עוטה מסכה, גם הוא התחנך אצל אותו מאסטר. אבל כפי שביין מבהיר לבאטמן בשעת העימות שלהם, יש ביניהם כמה הבדלים מכריעים: אתה משתמש בחשכה, הוא אומר לבאטמן. אני חי בחשכה. אני גדלתי בתוכה. אתה נפלת במקרה לתוך מערת העטלף. אני ביליתי את כל חיי בתוך מערות. אם נחזור לטרמינולוגיה החסידית, באטמן המשתמש בפחד ובאפלה עשוי לייצג את הרע שנעשה כסא לטוב. את אורות התוהו שהתלבשו בכלים של התיקון. אבל כפי שיודע כל מי שניסה אי-פעם להגשים את הרעיונות היפים הללו הלכה למעשה, הרוע המשמש כסא לטוב או היצר המשמש לעבודת ה' תמיד יהיה חלש יותר ועוצמתי פחות מהרוע בטהרתו, מן היצר כפי שהוא ללא שום סייגים. אולי מסיבה זו ביין מביס את באטמן, תולש את מסכת העטלף מעל פניו וכולא אותו בבור מתחת לאדמה.
ואם עד כאן הסרט נע בין סרט אקשן עתיר אפקטים לבין סיפור סימבולי, הרי שמכאן ואילך הוא הופך מופשט כמעט לחלוטין. עד מהרה ברוס ויין – שכעת כבר איננו באטמן – נוכח שהבור שבו הוא כלוא איננו סתם בור. זהו הכלא הנורא ביותר בעולם, מסביר לו ביין לפני שהוא משאיר אותו שם. הבור הזה נורא כל כך מפני שיש לו פתח בתקרה; אסיר שנמצא בבור הזה, בכל פעם שירים את מבטו יראה את השמים מעל. ולכן הוא תמיד יטעה לחשוב שיש לו עדיין תקווה ושאם רק יצליח לטפס אל מחוץ לבור הוא יינצל. ואכן ברוס רואה בזמן שהותו שם שוב ושוב אסירים שמנסים לטפס החוצה, אבל תמיד הם נופלים בחזרה. עד מהרה גם הוא עצמו מנסה לטפס אל הפתח. אולם גם הוא נופל, פעם אחר פעם. אי אפשר לטפס החוצה, אומר לו זקן האסירים. איש מעולם לא הצליח בכך. לא משנה כמה חזק תהיה וכמה מאמצים תשקיע, אתה תמיד תיפול בחזרה. עם הזמן ברוס לומד לדעת שדווקא היה פעם ילד אחד שהצליח לטפס החוצה. אבל הוא הצליח רק מפני שלא הייתה לו ברירה. רק מפני שידע שאם לא יצליח לצאת מהבור הוא ימות. ברוס מסיק את המסקנות ומנסה עוד פעם אחרונה, והפעם ללא חבלים. בפעם הזאת הוא מצליח והוא יוצא לאור היום. לאחר מכן הוא חוזר לגות'הם, מביס את ביין ומציל את העיר פעם נוספת. הכול בהתאם לכל חוקי הז'אנר.

כיצד אם כן יש להבין את האפיזודה הזאת? אם נמשיך באותו קו, ניתן לומר שהבור מייצג איזושהי דיוטה תחתונה, פיסית ונפשית, שאליה הגיבור התגלגל ושממנה הוא לא מסוגל להיחלץ. אולם הסיבה לכישלונותיו החוזרים ונשנים אינה מצויה בחוסר כישרון או בחוסר מאמץ. הסיבה היא, כפי שרומז לו זקן האסירים, היא מפני שהוא איננו באמת מאמין שאפשר לצאת מהבור הזה. שהוא לא באמת מוכן לוותר על האפלה ולצאת אל האור. בתחילת הסרט אלפרד, המשרת הנאמן, אומר שהוא מודע היטב לכמיהתו של אדונו אל המוות. אתה אולי אינך פוחד מהמוות, הוא אומר לו. אבל אתה פוחד מהחיים. לאחר מכן הוא מוסיף שהחלום הגדול שלו זה לראות פעם אחת את ברוס ויין יושב בבית קפה עם אשתו, כמו בנאדם נורמאלי. הרחק מהעיר גות'הם, ממערות העטלפים האפלות שלה ומן הפושעים הנוראיים שמשוטטים ברחובותיה. בסופו של הסרט נראה שברוס מצליח לעשות את הקפיצה הזאת. לאחר שהוא מביס את כל אויביו הוא מעביר את מפתחות המערה ליורשו הצעיר והוא עצמו פורש מעסקי גיבור-העל. הטרילוגיה שמתחילה כשהגיבור נופל לתוך בור אפל ומלא עטלפים מסתיימת באור יום מלא, כשהוא יושב לו בבית קפה בפירנצה, יחד עם אשתו הצעירה.

פינחס שדה מספר בספרו החיים כמשל כיצד ויתר על אהבת חייו דווקא מפני שהיה להם טוב ביחד. הבנתי, הוא כותב, שעבור היוצר הסבל הוא חשוב, הוא נושא בשורה. אבל האם האושר חשוב? במובן מסוים המסקנה של טרילוגיית באטמן של כריסטופר נולאן היא שהאושר הוא אכן חשוב. שגיבור-על אמיתי חייב להתנסות גם באושר, גם בחיים נורמאליים. שהוא נבחן לא רק ביכולתו לרדת לתהומות ולהילחם כנגד יצורים נוראיים, אלא גם ביכולתו לצאת משם לבסוף ולשוב לעולמם של בני האדם. ואם לחזור לשפה החסידית, הצדיק האמיתי איננו רק מי שמכיר את עולם התוהו ונאבק בסטרא אחרא, אלא גם מי שמסוגל להשאיר את כל המאבקים הללו מאחוריו ולעלות לארץ ישראל.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s