הטאוב של פו

בשנת 1997 פרסם גדי טאוב את קובץ המסות 'המרד השפוף', שבו הוא מזהיר מפני הסכנות הטמונות בפוסטמודרניזם וקורא לשוב לשוב אל הערכים הישנים והטובים של המודרניזם וההומניזם. עשור וחצי מאוחר יותר פרסם טאוב את קובץ המסות 'נגד בדידות' – אזהרה כנגד הבדידות והאינדיבידואליזם הקיצוני וקריאה לשוב אל הערכים הישנים של הסולידריות והציונות. (ציונות נוסח עמוס עוז, לא ציונות נוסח גוש-אמונים ח"ו). אולם, כאשר בוחנים מקרוב את האלטרנטיבות שמציע טאוב, בשני המקרים התמונה הופכת בעייתית. רשימה על פוסטמודרניזם, בדידות והתנים שמייללים שם בחוץ.

תוצאת תמונה עבור נגד בדידות רשמים

כאשר יצא 'המרד השפוף', ספר המאמרים הראשון של גדי טאוב אי-שם בשנות התשעים, הפוסטמודרניזם היה הדבר החם ביותר בשוק הרעיונות. אף אחד אולי לא ידע להסביר בדיוק מה זה, מה זה אומר או לאיזה תחום זה שייך, אבל כולם ידעו שזהו העתיד. באותן שנים, כמעט בכל מקום שאליו פנית, יכולת לשמוע התלחשויות על כך שמשהו קורה בעולם הרוח; משהו חדש, מרענן, מהפכני. על כך שעידן אחד הסתיים זה עתה בתולדות האנושות – ועידן חדש עומד להפציע. רבים באותה תקופה ידעו לספר על תורה חדשה שירדה לעולם; תורה שתחזיר את הקסם לעולם. תורה שתשחרר את האדם מכלוב הברזל המדכא שסורגיו עשויים ממילים ומנוסחאות, מנתונים מדעיים ומחוקי לוגיקה קשיחים. פה ושם נשמעו דיבורים על נשיאת הפכים, על תפיסה מחשבתית מהפכנית, שתאפשר לך להאמין בו זמנית גם בדברים שאינם מתיישבים זה עם זה; שתאפשר לך להיות גם מיסטיקן וגם רציונליסט; גם מאמין וגם ספקן; גם דתי וגם חילוני.
אלו שמעט יותר התמצאו נהגו לדבר בכל הזדמנות על 'האחר' שלו יש להקשיב, על זה שאין אמת אחת, שהמציאות מורכבת מסיפורים, ושהכול זה בעצם טקסט. הרציניים יותר אף הקפידו להשתמש במושגים כגון 'דה-קונסטרוקציה', 'שיח הגמוני', 'יחסי מסמן-מסומן', או 'שדות של כוח'. אומנם, לעתים קרובות אלו שהשתמשו במושגים הללו העדיפו בכוונה לערפל את משמעותם. התפיסה הייתה שאינך חייב להבין לגמרי את המונחים על מנת להשתמש בהם. או ליתר דיוק, שאין בעצם מה להבין. שלמושגים אין משמעות אחת, בהירה ומוגדרת. שהמשמעות היא דבר נזיל. כי בסופו של דבר אין הגדרות, אין משמעויות, אין מבני עומק. יש רק שיח. וכל מה שצריך לעשות כדי להשתתף במהפכה זה רק ליטול בו חלק.

על רקע זה הופיע הספר המרד השפוף. יותר מאשר ספר שעסק בביקורת תרבות, הוא היה נבואת חורבן. באמצעות ניתוח שורה של יצירות תרבותיות שנוצרו בארץ ובעולם בשנות ה90 – וכן באמצעות ניתוח של התיאוריה, השפה וההוויה של הפוסטמודרניזם – הוא ביקש להצביע על התהום הרוחנית שאליה נעה התרבות. במקום שחר של יום חדש תואר בספר עולם שהופך מיום ליום להרבה יותר מנוכר, קהה, שטוח. עולם הכורע תחת אינפלציה של סמלים ודימויים, סמלים שחדלו לייצג שום דבר מעבר לעצמם. עולם שבו אבדה היכולת לומר משהו על משהו. עולם שבו, בתוך השפע האינסופי והבלתי נסבל, אבדה היכולת להרגיש. במקום תורה חדשה ומהפכנית הוא דיבר על תיאוריות של הבל המשתלטות על התרבות, משחיתות את השיח, חותרות תחת הערכים הבסיסיים של אמת ושל צדק. לאורך כל מאמרי הספר טאוב תיאר תהליך הרסני של הידלדלות הרוח, ריקון השפה, התנוונותה של המחשבה. המסר שעלה מבין הדפים היה שאם לא נתעשת בזמן בקרוב כבר יהיה מאוחר מדי. שאם לא נחזור מבעוד מועד לערכים הישנים והטובים של המודרניזם, הלא-כלום יבלע את כולנו.

כל זה כאמור, היה בשנות התשעים של המאה העשרים. מאז חלפו שנים. המהפכה, כך זה נראה, עדיין לא פרצה. השחר החדש עדיין לא הפציע. גם כיום אנשים עדיין משתמשים במושגים של אמת ושקר, עדיין משתמשים בשפה, עדיין מחזיקים בהשקפות מסוימות על החיים, ועדיין רוחשים איבה לכל מי שמחזיק בהשקפות אחרות. הפוסטמודרניזם מצא בסופו של דבר את מקומו על מדף הרעיונות לצדן של אופנות אינטלקטואליות אחרות מן המאה ה20, דוגמת הסטרוקטורליזם, האקזיסטנציאליזם או הניאו-מרקסיזם. כמוהם גם הוא השאיר אחריו כמות אינסופית של טקסטים בלתי-ניתנים-כמעט-לקריאה, מספר לא מבוטל של חסידים שעדיין מאמינים שזו הבשורה ואין בלתה, וכמה תיאוריות מעניינות מתחום מדעי הרוח, חלקן יותר מוצלחות וחלקן פחות.

מצד שני, המהפכה דווקא כן התרחשה. למעשה היא עדיין מתרחשת. הרבה מהפכות ליתר דיוק. בחמש-עשרה השנים האחרונות התרבות העולמית, כמו גם התרבות הישראלית, עברו שינויים מפליגים. זרמים חדשים נולדו וזרמים רעיוניים ותיקים ומוכרים עברו מן העולם. קבוצות תרבותיות מסוימות זזו למרכז הבמה וקבוצות אחרות נדחקו לשוליים. שינויים מהפכניים התרחשו בשפה, במחשבה, בדת ובעולם התקשורת. שינויים שהושפעו כמובן בצורה כזו או אחרת משינויים מקבילים שהתרחשו בכלכלה, בחברה ובפוליטיקה ושגם השפיעו עליהם בחזרה. כיום נראה שלמרבית השינויים הללו יש קשר עקיף בלבד אל כל אותם תיאורטיקנים צרפתים קשים להבנה שהשתייכו לזרם הפוסטמודרניסטי – תיאורטיקנים שרק מעטים מאד קראו, ומעטים עוד יותר הבינו מה הם רוצים. כיום גם נראה שלשינויים שהתרחשו בשנים הללו בחברה ובתרבות הישראלית יש רק קשר רופף אל כל אותם יוצרים תל-אביבים מנוכרים ואנמיים שפרחו כל כך בשנות התשעים, ושלהם גדי טאוב הקדיש ניתוחים מעמיקים ומפורטים כל כך בספרו המרד השפוף.

ואף על פי כן המרד השפוף היה ספר חשוב. הוא היה ספר חשוב לא מפני שהוא תיאר את הכיוון אליו צועדת התרבות המערבית והישראלית. הוא היה ספר חשוב מפני שהוא נתן לנו מבט מעמיק ומשמעותי על התרבות הישראלית – או ליתר דיוק על התרבות הצעירה, החילונית והתל-אביבית – כפי שהיא נראתה בנקודת זמן מסוימת, מנקודת מבט מאד מסוימת ובהקשר מאד מסוים. אולם 'המרד השפוף' היה ספר ראוי לציון גם מבחינה נוספת; בדומה לחיבורים כדוגמת דלדולה של הרוח באמריקה של אלן בלום, או התנוונות (Entartung) של מקס נורדאו, גם ספרו של טאוב הבחין בצורה חדה בין הזרם החדש וההרסני שהשתלט לדעתו על התרבות לבין הערכים 'הראויים' שאליהם אנו צריכים לשוב. ובדומה ליצירות הנ"ל, גם ספרו של טאוב למעשה חשף בכך כבדרך אגב את הבעייתיות שיש באותם ערכים 'נכונים', את החולשה המהותית שלהם אל מול הזרמים החדשים ורבי העוצמה, הסוחפים את הרוח האנושית ללא יכולת התנגדות. ואם בספר ההוא טאוב עשה זאת ביחס לערכי המודרניזם, הרי שבספרו האחרון נגד בדידות הוא עושה זאת ביחס לערכי הסולידריות החברתית, הלאומיות והציונות.

הספר נגד בדידות, כפי שנרמז כבר בשמו, הוא מניפסט כנגד האינדיבידואליזם, כנגד החיפוש אחר האושר רק במסגרת הספרה הפרטית וכנגד הבדידות כמצב קיומי. במאמרים ובמסות המופיעים בספר טאוב מנתח, בצורה מבריקה לעתים, שורה של תופעות תרבותיות עכשוויות, ממוסיקת הטראנס, דרך ההדוניזם הצרכני ועד לרוחניות בסגנון העידן-החדש, כאשר טענתו היא שמתחת לכל שלל התופעות הללו בעצם מסתתרת בדידות גדולה. ואל מול הבדידות הזו הוא מנסה להציב שלוש אלטרנטיבות: האהבה הרומנטית והרגש (למשל במסות 'להרוג את החזיר', או 'קבוץ גלויות בבוקר'); הסולידריות החברתית והשותפות עם הזולת (למשל במסה 'האינדיבידואליזם העליז של בדולינה'); וכן החיבור אל הקולקטיב הלאומי או האידיאולוגי (כפי שזה בא לידי ביטוי במאמר 'בין יחיד לרבים'). אך לא מדובר כאן בשלוש אפשרויות שכל אחד רשאי לבחור ביניהן כרצונו. למעשה טענתו של טאוב היא הרבה יותר מורכבת, והיא קשורה לאופן שבו הוא מבין את החברה הישראלית ואת הדרך שהיא עשתה בעשורים האחרונים. לתפיסתו, עד לראשית שנות ה70 הציונות שימשה בעבור הישראלים מעין 'מפלט מבדידות', משהו גדול ומלהיב שניתן להתמסר אליו ולמצוא גאולה דרכו. בהקשר זה הוא אף מצטט את ויליאם ג'יימס, המאפיין את הדת בהנחה שהאדם הוא יצור פגום – ושניתן להשלים את החסר הזה רק באמצעות התחברות אל משהו גדול יותר. (נגד בדידות, עמ' 89). בעבר האידיאולוגיה הציונית הייתה עבור הישראלים מעין תחליף לדת, משהו שיכול להשלים את החסר הבסיסי שבמצב האנושי. אולם בשלב מסוים היא איבדה את קסמה. היא הפכה אפורה, בנאלית, עמוסה בקלישאות. טאוב מציין שעבור בני דורו, הדור שנולד סביב לשנת 67 והתבגר בשנות השמונים, הציונות הייתה צבועה "פחות בכחול ולבן, ויותר באפור של עסקני הסתדרות". (שם, עמ' 86). אצל בני דורו, הוא אומר, ההיסטוריה הציונית עוררה לאו דווקא איבה, אלא יותר ניכור ושעמום. "כשדיברו איתנו על ציונות, רצינו קודם כל לפהק". (שם). את התחליף לציונות, אומר טאוב, מצאו בני דורו ברומנטיקה המלנכולית והמיוסרת בנוסח שנות השמונים. רומנטיקה של השתקעות בתוך המרחב הפרטי, של אמונה באהבה כפתרון לכל בעיות הקיום ושל הפניית עורף לפוליטיקה על כל צורותיה. אבל בשביל הדור הצעיר יותר, הדור שנולד סביב 1975, אפילו האופציה הזאת כבר איננה אפשרית. טאוב מאפיין את הדור הזה בתור 'דור פוסט רומנטי'. דור שאינו מאמין עוד באהבה או בזוגיות. דור שאין לו תקוות או אכזבות, שאיננו מחפש באופן נואש אחר גאולה משום סוג, ושלא משתוקק עוד לרגש ולאותנטיות. זהו, על פי טאוב, דור של מוסיקת טראנס, של היי-טק, של רוחניות בגרוש ושל צרכנות אובססיבית. זהו דור של בדידות.

אפשר לומר אם כן שכמו בספר המרד השפוף, גם בנגד בדידות טאוב מופיע כמעין מוכיח בשער הקורא לשוב אל הערכים הישנים של סולידריות, רגש וחיבור אל החברתי. או במילים פשוטות, לשוב אל הציונות. לא אל הציונות הרומנטית של המילים הגדולות והביטויים המפוצצים – אם נרצה הציונות 'המשיחית' – שאותה הוא מזהה עם מלחמת ששת הימים ועם התקופה שלאחריה, אלא לציונות 'שפויה' יותר, מתונה יותר. ציונות בנוסח מפא"י הישנה והטובה. הדבר בולט לעין בייחוד באופן שבו טאוב מנתח את הרומאן האוטוביוגרפי סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז. על פי הניתוח של טאוב, סיפור על אהבה וחושך מתאר כיצד עוז הילד מכיר במצוקה שבה הוא נמצא בעקבות ההתאבדות הטראומתית של אמו, והוא מבין שהדרך היחידה להתמודד עם המצוקה הזו, הדרך היחידה להשלים את החסר שבחייו, הנה באמצעות ההתחברות למשהו גדול יותר – כלומר לסיפור הציוני, או במקרה של עוז לקיבוץ ולתנועת העבודה. זו הסיבה לדעת טאוב שספרו של עוז נגע בליבם של ישראלים רבים כל כך; שכן הוא אפשר להם להתחבר מחדש לסיפור הקולקטיבי, לציונות שלפני 67, הציונות הטהורה כביכול, זו שלפני שכרון הכוח והקלישאות. באופן זה, סיפורו של עוז העניק לישראלים רבים את ההזדמנות להתחבר אל הכללי, ובכך גם להתגבר במקצת על החסר של הפרטי.

אולם כאמור, נראה שהקריאה הזו לחזרה אל הערכים הישנים, לחזרה אל הציונות השפויה, רק חושפת את הבעייתיות שבבסיס כל ניסיון להתחבר למשהו 'גדול יותר', יהיה המשהו הזה מה שיהיה. אחרי הכול הייתה הרי סיבה מדוע הציונות הישנה איבדה את קסמה. כפי שטאוב עצמו מציין, זה היה במידה רבה בגלל הזיוף שבו היא הייתה רוויה, הקלישאות, הפער הבלתי נתפס בין השפה המשיחית-הרליגיוזית שבה נוסח החזון הציוני, לבין המציאות הדלה והאפורה, המציאות של 'עסקני הסתדרות'. כאן כמובן ניתן לתהות – האם הציונות השפויה, החברתית והמתונה שאליה נכסף טאוב, הציונות בנוסח הקיבוץ של עמוס עוז הצעיר, האם היא באמת אלטרנטיבה? האם היא באמת יכולה לספק תרופה כנגד הבדידות? האם היא כבר לא תגרום לנו לפהק? כאן אולי המקום לחזור לעמוס עוז הצעיר ולהתבונן לרגע בעולם שאליו הוא נמלט מן הטירוף והמצוקה של בית הוריו, העולם שאותו הוא תיאר בכישרון רב כל כך בקובץ הסיפורים הראשון שלו ארצות התן.

הסיפורים המרכיבים את הקובץ ארצות התן מתארים את הקיבוץ כמין אי של מהוגנות בורגנית, קרתנות ונורמאליות. התגלמותם של כל הערכים הנכונים. אולם מחוץ לאותו קיבוץ מהוגן וקרתני המואר תמיד באור הפלורוסנטים, שם על פי עוז הצעיר משתרעת החשכה; שם משוטטים התנים הפראיים המייללים אל מול הירח, שם נמצאים הנוודים, המטורפים, האנשים המוזרים. ואם בסיפורי ארצות התן עוז הצעיר עדיין נע בין המשיכה שלו אל אותם אזורי שוליים לבין האימה שהם מפילים עליו, הרי שבספריו הבאים דומה שהוא כבר עשה את הבחירה. הדבר בולט לעין במיוחד בספר פה ושם בארץ ישראל שבו עוז מסמן באופן חד את קו הגבול: הגבול שמבחין בין ישראל הנורמאלית, השפויה, החיובית – לבין ארצם של המשוגעים; המתנחלים, החרדים, התימהונים והדפוקים. הגבול בין ישראל שבה חיים אנשים כמונו, אנשים חיוביים בסך הכול – לבין ישראל שלהם.

אם כן כאשר גדי טאוב מפציר בקוראיו לצאת מן הבועה של האינדיבידואליזם ולהתחבר אל משהו גדול יותר, להתחבר מחדש אל החזון הציוני, בשורה התחתונה הוא קורא להם לשוב לציונות בנוסח עמוס עוז. לציונות החיובית, השפויה, המלאה רצון טוב, המלאה בערכים. ערכים נכונים, כמובן. ערכים שישכנעו אותם לתרום לחברה, נניח. בשום אופן לא ערכים מהסוג שיגרום להם לעשות שטויות. במידה רבה אם כן זוהי ציונות סטרילית, כזו שאף פעם לא יוצאת מחוץ לגדרות הקבוץ. זוהי ציונות שאינה מכירה את החשכה השוררת בחוץ, את יללות התנים ואת צרחות המטורפים. מטבע הדברים, זוהי גם ציונות שאין בה שום מימד עומק, שום מימד רליגיוזי, מטאפיסי או משיחי. אם נרצה, זוהי ציונות 'נורמאלית', ציונות לאנשים כמונו. מעין אידיאולוגיה שתוכננה על ידי וועדת מומחים. טאוב מדבר אומנם על העוצמה שהייתה פעם בציונות, על ההתפעמות שהיא עוררה. אולם נדמה שאם בכל זאת הייתה טיפה של עוצמה בסיפור הציוני נוסח עוז, הרי זה במידה רבה בגלל שדרכו אפשר היה מדי פעם לשמוע את הדהודו של הסיפור האחר, ששכן תמיד מתחת לפני השטח. הסיפור שלא סופר; זהו הסיפור על אלפיים שנות נדודים, על העם הנבחר, על פוגרומים ונהרות של דם, על ההבטחה שקדמה לעולם ועל גלות השכינה. זהו הסיפור הרומנטי, המיתי, המשיחי. הסיפור ששייך לעולם המשתרע מחוץ לגדרות הקיבוץ. העולם שעדיין מפיל על עוז אימה שכזאת.

(פורסם בשינויים קלים בגליון 62 של כתב העת ארץ אחרת. )

מודעות פרסומת