קולם של הממזרים

הבמאי קוונטין טרנטינו הוא לא פילוסוף. גיבוריו אומנם אינם שותקים לרגע, אבל הם לא נוטים לנהל דיונים מטאפיסיים; הם מעדיפים לצטט סרטים, לנתח שירים של מדונה, להגג על המבורגרים – ואז לפוצץ ביריות זה את ראשו של זה. גם הסרט 'ממזרים חסרי כבוד' איננו שונה. זה סרט מהיר, קצבי ואלים מאד. אף על פי כן יש בו משהו מתעתע. מפני שבסרט הזה, אולי בניגוד ליתר סרטיו של טרנטינו, מאחורי האקשן והקצב הקליל, יש גם לא מעט פילוסופיה; ובמסווה של 'מערבון שואה' פנטסטי, טרנטינו מציג שורה של אמירות על קולנוע, על השואה, על אירופה ועל טיבו של הרוע.

תוצאת תמונה עבור ממזרים חסרי כבוד

ממזרים חסרי כבוד: בואו ננהל דיון פילוסופי

שיטת 'העבודה' של ביירון קיטי, שיטה טיפולית-רוחנית פופולארית, מבוססת על עיקרון פשוט למדי; המטופל מתבקש לבטא משפט שיש לו ערך מכונן בחייו, ולאחר מכן הוא נשאל מספר שאלות: האם אתה בטוח שהמשפט הזה נכון? האם הוא נכון תמיד? האם לא יתכן שגם המשפט ההפוך עשוי להיות נכון? וכן הלאה. באחת הסדנאות שלה, סדנא שעסקה בנושא הסליחה, נדרשה קיטי לשאלת הנאציזם. מדוע איננו מסוגלים לסלוח להיטלר? היא שאלה את הקהל. מה פשר הרגשות העזים כל כך של פחד, זעם ושנאה, שהוא מעורר בנו? יכול להיות שזה בעצם בגלל שהוא קצת דומה לנו? יכול להיות שזה מפני שאם היינו מגיעים למצבם של הגרמנים במלחמת העולם השנייה, גם אנחנו היינו עלולים לעשות בדיוק את אותו הדבר? ובכלל, היא המשיכה להקשות, מה משמעות האמירה 'היטלר הרג שישה מיליון יהודים', שעליה אנו חוזרים שוב ושוב? האם אין אנחנו הורגים את אותם שישה מיליון פעם אחר פעם כאשר אנו משחזרים את השואה בדמיוננו? האם אין אנחנו הורגים יותר משישה מיליון כאשר אנו פוגעים בסביבה, משתמשים בדלק, אוכלים ירקות שיוצרו בהנדסה גנטית? האם אין אנו הורגים זה את זה בכל יום, במילים ובמחשבות, הרבה יותר משש מיליון פעמים? אין מנוס מלהודות, היא סיכמה. בסופו של דבר כולנו הורגים שישה מיליון, כולנו היטלר. מה שנותר לעשות אם כן זה רק לסלוח זה לזה, ולסלוח לעצמנו.

יכול להיות שלחלק מאיתנו הגישה של קיטי עשויה להיראות קצת כמו פרודיה. (והיא לא. ההקלטה של הסדנה מסתובבת אי-שם ברשת). אולם במידה כזו או אחרת, זוהי אולי הגישה המקובלת בעולם המודרני ביחס לרוע: "אין אנשים רעים, יש רק אנשים שרע להם", "האויב כבר לא מפחיד, הוא רק זקוק לרחמים", "זה לא ייגמר עד שנדבר". הגישה השלטת היא שאין למעשה דבר שנקרא 'רוע'; אין שום אויב שיש להשמיד. שום עמלק שיש למחות את זכרו מתחת השמים. מה שיש זה רק חילוקי דעות והבדלים תרבותיים – שלעתים למרבה הצער גולשים לאלימות. רק ילדים פגועים המעוללים לפעמים זה לזה דברים נוראיים כתוצאה מחוסר הבנה. והגישה הזו, כך זה נראה, מחלחלת בשנים האחרונות גם אל האופן שבו התרבות המערבית תופסת את הנאציזם. וכך, בשנים האחרונות אנו יכולים להיתקל ביצירות המדגישות את הצד האנושי של הנאציזם, את העובדה שבצד היותם רוצחים היו הגרמנים גם קורבנות, את העובדה שהם אומנם עוללו דברים נוראים אך הם גם סבלו מדברים נוראים. מחקרים חדשים מדגישים את הסבל שהיה מנת חלקם של הגרמנים במלחמה ואת ההרס האדיר שנגרם לגרמניה על ידי בנות הברית. רבים טוענים בעקבות זאת שככל שאנו ממקדים את המבט ההבחנה המסורתית בין טובים לרעים, בין רוצחים וקורבנות ובין גיבורים למנוולים הולכת ומיטשטשת. כולנו בעצם נאצים, במידה כזו או אחרת, כפי שאומרת קיטי. כולנו רוצחים וכולנו קורבנות. כולנו בסופו של דבר ילדים פגועים שרק זקוקים לחום ואהבה. כן, אפילו היטלר.
על רקע כל הגישות הללו יש משהו מאד מרענן, וגם מאד לא שגרתי, בסרטו של קוונטין טרנטינו ממזרים חסרי כבוד. סרט מורכב ורב מימדים העוסק בקולנוע, בהיסטוריה, ביחסי ארה"ב ואירופה וגם במושג הרוע ובזיכרון השואה. כמובן שכל מי שיש לו היכרות כלשהי עם הקולנוע של טרנטינו עשוי להרים גבה למקרא המשפט האחרון. אחרי הכול טרנטינו איננו בשום צורה במאי אינטלקטואלי. במקום לנהל עם הצופים דיון פילוסופי הוא בדרך כלל מעדיף להמם אותם עם שפע אינסופי של ציטוטים ואז לשסף אותם עם חרב סמוראים או לחבוט בראשם עם אלת בייסבול. ובמובן הזה גם הסרט הנוכחי איננו יוצא דופן. זה בראש ובראשונה סרט פעולה. סרט פעולה מתוחכם, עשוי היטב, מזעזע לעתים ומאד חווייתי. אבל יחד עם זה, במסווה של בידור טהור ונוטף דם, הסרט הזה אכן מכיל בתוכו כמה אמירות מעניינות על רוע, על פוליטיקה ועל אמנות. להלן אנסה לעסוק בכמה מהן.

הסרט ממזרים חסרי כבוד מציג בפנינו שלושה סיפורים המתרחשים כולם בצרפת הכבושה על ידי הנאצים. וכך יש לנו בסרט את סיפורה של שושנה דרייפוס, צעירה יהודיה שמשפחתה נרצחה על ידי הנאצים והיא מבקשת לנקום; יש לנו את סיפורה של יחידת 'הממזרים' – יחידת גרילה אמריקאית שכל חייליה ממוצא יהודי – בפיקודו של סרן אלדו 'האפאצ'י' ריין (שזכה לכינויו בזכות מנהגו המלבב לקרקף חיילי אויב), הפועלת מאחורי קווי הגרמנים; וכן את סיפורו של 'מבצע קינו' – מבצע בריטי-אמריקאי שמטרתו להתנקש בחיי בכירים נאצים, במהלך הקרנה חגיגית של סרט תעמולה גרמני. אולם נראה שהעלילה ממלאת תפקיד משני לעומת אינספור הציטוטים והז'אנרים שבהם נעשה כאן שימוש. וכך, הסרט נפתח כמעין "מערבון שואה"; בסצנת הפתיחה אנו רואים חווה מבודדת, בנוף פסטוראלי, שאליה מגיעים חבורה של אקדוחנים מאיימים. אומנם החווה ממוקמת בצרפת ולא במקסיקו, והאקדוחנים לבושים במדי אס. אס., אולם הסצנה כולה נראית כאילו הועתקה מסרטיו של סרג'יו לאונה – כולל המבטים הארוכים, המוסיקה האיטית והמאיימת והמתח שנבנה לאט ובהדרגה, עד שלבסוף הוא מתפרץ בהתפוצצות של דם ויריות. לאחר מכן, הסרט פתאום הופך לסרט מלחמה, בסגנון סרטי המלחמה הקלאסיים של מלחמת העולם השנייה; וכך, השפה הצרפתית מתחלפת בשפה אנגלית, במבטא אמריקאי כבד, והדמויות כעת מדברות במשפטי מחץ קצרים; האלימות המרומזת מתחלפת באלימות פלסטית והסגנון המאופק והאיטי מתחלף בסגנון ציני ובוטה. מיד לאחר מכן, הסרט הופך למלודרמה רומנטית, המספרת על חייל גרמני המנסה לחזר אחרי נערה צרפתייה בתוך המולת המלחמה. זירת ההתרחשות עוברת מן היערות אל פריס הכבושה ואל בתי-הקפה שלה והסגנון הופך לרגשני, מלנכולי משהו. השפה כעת היא שוב צרפתית – צרפתית שנונה ומתוחכמת, שבאמצעותה שני הגיבורים עוקצים זה את זו ללא הרף – והפסקול מורכב מנעימות אקורדיון נוגות; כעת הגיבורים אינם לוחמים קשוחים אלא שני אנשים צעירים, משני צידי המתרס, המנהלים ביניהם מערכת יחסים של אהבה-שנאה. לאחר מכן הסרט הופך שוב לסרט מלחמה, ושוב למערבון, ולסרט אקשן עמוס דם ופיצוצים וכן הלאה. ככל שהסרט מתקדם כך הקצב מואץ, הגבולות מיטשטשים והסגנונות הולכים ומתערבבים זה בזה, עד לקתרזיס העקוב מדם של הדקות האחרונות.

כיצד ניתן להבין את אותו עירוב של ז'אנרים וסגנונות? מה בעצם ניסה הבמאי להגיד, אם בכלל? בניגוד לסרטיו הקודמים של טרנטינו שבהם הוא בעיקר השתעשע, בסרט הנוכחי נדמה לי שהוא כן מנסה לומר משהו. אבל כדי להבין מה הוא רוצה לומר נתבונן לרגע במקום שממלאת אומנות הקולנוע בעלילת הסרט. ראשית כל, כמעט כל הדמויות קשורות בצורה כזו או אחרת לעולם הקולנוע: גיבורת הסרט שושנה, לאחר שנמלטה מפני הנאצים, מגיעה לפאריס והופכת לבעלת בית-קולנוע; פרידריך צולר, החייל הגרמני שמחזר אחריה, הנו גיבור מלחמה שהפך בכורח הנסיבות לכוכב קולנוע; ארצ'י היקוקס, הקצין הבריטי האחראי על "מבצע קינו", היה בעברו מבקר קולנוע שהתמחה בקולנוע גרמני; נקמתה של שושנה אמורה להתרחש במהלך הקרנת סרט, ואמצעי הנקמה הנו אוסף ענק של סרטי צלולואיד שיועלו באש ואמורים לגרום לדליקה קטלנית באולם הקולנוע; בכל השיחות, כמעט כל הדמויות מדברות על קולנוע ומאזכרות שורה ארוכה של סרטים, גרמניים כמו גם אמריקאיים, בני התקופה. במילים אחרות, עולם הקולנוע נוכח כמעט בכל נקודה ונקודה בסרט.
מה פשר הדבר? מפתח אפשרי לכך ניתן למצוא באחת הסצנות באמצע הסרט, שבה הסגן היקוקס נדרש להסביר למפקדיו על הקולנוע הגרמני. גבלס, הוא אומר, ביקש ליצור סוג חדש של קולנוע; הוא שאף לחרוג מעבר לקולנוע הגרמני האינטלקטואלי של שנות העשרים, כמו גם מעבר לקולנוע ההוליוודי הרגשני והנוסחתי. הוא שאף ליצור משהו אחר. אם כן, התפיסה שעמדה על פי הסרט בבסיס שאיפותיו הקולנועיות של גבלס היא שהקולנוע אינו יכול להיות רק אינטלקטואלי, הוא אינו יכול לפנות אך ורק אל השכל. מאידך, הוא גם לא יכול לפנות רק אל הרגש ולהתבסס על קלישאות ומבנים קבועים, כמו אלו של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי. מהו אם כן סוג הקולנוע הרצוי? בהמשך אנו זוכים לראות קטעים מסרטו של גבלס "גאוות האומה", הסרט שנתפס בעיניו כיצירת המופת שלו. במידה רבה, זהו סרט בסגנון סרטי הפעולה ההונג-קונגיים; סיפורו לוחם בודד, קטלני ונחוש, המחסל לבדו מאות רבות של חיילי אויב, כולל צילומי תקריב של גופות מתעופפות ושל פצועים מפרכסים. זוהי איפה הדרך שבה גבלס, כפי שהוא מוצג בסרט, מבקש להתמודד עם הדילמה שבין אומנות יבשה ושכלתנית לבין אומנות מתקתקה וסנטימנטלית; הוא מכריע לטובת אומנות פשוטה – אפילו פשטנית – פרימיטיבית למדי, אלימה וייצרית.
לעומת זאת הסרט ממזרים חסרי כבוד, כך זה נראה, מנסה להציג פתרון אפשרי אחר של הבעיה הזאת. הוא איננו סרט אינטלקטואלי, הוא איננו סרט רגשני ומתקתק והוא גם בשום אופן איננו סרט פשטני. ואף על פי כן הוא מצליח, באמצעות השימוש שלו בכל אותן טכניקות ובכל אותם ז'אנרים ואמצעים קולנועיים, להעניק לצופיו חוויה שהיא גם מאד רגשית, גם במובן מסוים אינטלקטואלית וגם כמובן, מאד חזקה, אלימה וייצרית.

תוצאת תמונה עבור טרנטינו

טרנטינו: קולנוע לא אינטלקטואלי, אבל גם לא רגשני

 

אך כאמור, הסרט ממזרים חסרי כבוד לא עוסק רק בקולנוע. למעשה יש לו גם אמירה פוליטית הנוגעת למלחמת העולם השנייה, לאירופה ולזכר השואה. וכדי להבין מה בעצם הוא אומר בנושאים הללו הבה נתבונן לרגע באחת הדמויות המרכזיות והבולטות בסרט, דמותו של הנבל הראשי, קולונל האס.אס הנס לנדה.
מי הוא הנס לנדה? במידה רבה לנדה מייצג את האידיאל המודרני של האדם האירופאי. הוא מנומס, חביב, משעשע ומשכיל. הוא דובר מספר רב של שפות, הוא מתעניין בנושאים רבים, הוא קוסמופוליטי והוא אומנם משרת את המשטר הנאצי, אולם הוא בשום אופן איננו קנאי אידיאולוגי; בשעת הצורך הוא מסוגל גם להחליף צד והוא יודע לקבל החלטות פרגמאטיות כדי לנסות ולהביא לסיומה של המלחמה. הוא אפילו מביע זעזוע אמיתי כאשר האמריקאים אינם מכבדים הסכמים, ויורים למוות בחייל גרמני לאחר שזה נכנע ומסר את נשקו. אל מולו מציב הסרט את הקצין האמריקאי אלדו "האפאצ'י" ריין. בניגוד ללנדה, אלדו הוא גס רוח, בור ואלים. במידה רבה הוא מתאים לסטריאוטיפ של "האמריקאי המכוער" – האמריקאי העילג והבלתי-מתוחכם, המאמין שניתן לפתור את כל בעיות העולם באמצעות הפעלה מסיבית של כוח. סביר להניח כי כל מי שצפה בסרטים שנעשו בעשור האחרון ראה שם את בני דמותו של אלדו: גנרלים, פוליטיקאים ואנשי ביון אמריקאים; כולם גסי-רוח, כוחניים ובעלי ראיית עולם פשטנית; כולם שחצנים, מפגינים בוז תהומי כלפי כל מה שאיננו אמריקאי וכולם גם מדברים בשפה עילגת, רוויה בגידופים. כמובן שבמרבית הסרטים של העשור האחרון כל האנשים הללו משתייכים למחנה הרעים. חלקם הגדול משקף בצורה כזו או אחרת את דמותו של מי שנתפס כנציג האולטימטיבי של אותם אמריקאים נמוכי-מצח וכוחניים: ג'ורג' וו. בוש, הקאובוי מטקסס, אויבם של כל האנשים היפים.

אם כן טרנטינו מציג לנו שתי דמויות מרכזיות, את זו של האירופאי המשכיל והמנומס ולמולו את האמריקאי הגס והאלים. באופן טבעי היינו מזהים את האירופאי החביב כ"טוב", ואת האמריקאי האלים והטיפש כ"רע". אולם, בסרט הזה זה קצת בעייתי. אחרי הכול, האמריקאי הגס והנבער שייך לבנות הברית, ואילו האירופאי האדיב הוא קצין אס.אס. יותר מזה, גם לאירופאי המנומס יש מדי פעם התקפים של אלימות רצחנית וחוץ מזה, עיסוקו המרכזי הוא הרי ציד יהודים וחיסולם. אז מיהו הטוב ומיהו הרע?

הנס לנדה עצמו מתאמץ לטשטש את ההבחנה. בשיאו של הסרט הוא מציע לאמריקאים עסקה: הוא ישחרר את אלדו ויסייע לו ולאנשיו במבצע החיסול של בכירי המשטר הנאצי – מבצע שללא ספק יביא לניצחון בעלות הברית ולסיום המלחמה – ובתמורה הוא יקבל חנינה, אזרחות אמריקאית, עיטור כבוד וכן אחוזה פרטית והכנסה שוטפת לכל ימי חייו. בנוסף לכך הוא מבקש שהביון האמריקאי יכריז כי לנדה שימש כסוכן שפעל בשרותו במהלך כל המלחמה וכי את כל מעשי הרצח שביצע הוא ביצע על פי הוראת השרות החשאי האמריקאי. אם כן, טרנטינו כמו מנסה לומר לצופים, נניח שהעסקה אכן הייתה מתבצעת. נניח שהמלחמה הייתה מסתיימת, לנדה היה פורש לאחוזה שהוענקה לו ונהנה מן ההילה של סוכן חשאי לשעבר שמילא תפקיד מרכזי בחיסול המשטר הנאצי. כיצד ייראו חייו לאחר מכן? ובכן הוא עדיין יישאר אירופאי משכיל ותרבותי, קוסמופוליטי ושופע הומור. עברו הנאצי יישכח והוא ייתפס בתור לוחם נועז בנאציזם. לעומתו, אלדו ריין יחזור מן הסתם לחווה שלו, אי-שם בהרי הסמוקי. הוא עדיין יישאר אמריקאי גס רוח ונבער. הוא אומנם יזכה אולי לכבוד השמור למי שהיה פעם לוחם חשאי, אולם זה עשוי להיות כבוד מעט מפוקפק; מטבע הדברים במקרה כזה מעמדם של השירותים החשאיים האמריקאים לא יהיה מזהיר כל-כך. אחרי הכול, הודות לעסקה שביצע לנדה, מספר רב של פשעים ומעשי רצח ייזקפו לחובתם. אם כן, כביכול שואל אותנו הסרט, האין זה פחות או יותר מה שהתרחש בפועל? האם האמריקאים לא נתפסים כחבורה של בריונים גסי רוח, האחראים לשורה ארוכה של פשעים נגד האנושות? האם התפקיד שהם מילאו בהצלת הציוויליזציה המערבית מידי הנאציזם לא נשכח כבר לחלוטין? ויותר מזה, הוא מקשה: האם האירופאים לא נתפסים כיום כאנשים תרבותיים, נעימים ואדיבים, לוחמים מובהקים למען זכויות אדם? האם, בדיוק כמו הקולונל הנאצי-לשעבר לנדה, האם הם לא הצליחו לנער מעליהם לחלוטין את זכר מעשי הזוועה שביצעו?

במציאות השאלות הללו אולי אינן זוכות לתשובה, אבל זהו כנראה אחד מיתרונותיו של המדיום הקולנועי. מה תעשה אחרי המלחמה, שואל אלדו את לנדה, לפני שהוא משחרר אותו בהתאם לעסקה. האם תפשוט את המדים? ובכן, הוא ממשיך, אנחנו לא אוהבים נאצים בלי מדים. ככה לא ניתן לזהות אותם. בגלל זה הוא מחליט לתת ללנדה סימן שאותו לא ניתן להסיר, משהו שיזכיר לו תמיד את העבר שלו. וכך, בתמונת הסיום של הסרט אנו רואים את אלדו ועוזרו כשהם חורטים בסכין צלב קרס מדמם על מצחו של לנדה הכפות והצורח. בקולנוע, בניגוד למציאות, אפשר לאלץ את אירופה התרבותית והאדיבה לזכור את עברה הנאצי.

 

תוצאת תמונה

כרזת הסרט הגרמני 'הנפילה': הרוע הוא מורכב, מסובך, טראגי

בסרט ממזרים חסרי כבוד יש אמירה פוליטית הנוגעת ליחסי ארה"ב ואירופה. אבל נראה שיש כאן גם אמירה נוספת, הקשורה לרוע וליחס שלנו אליו. כדי לעמוד על הנקודה הזאת כדאי להשוות אותו לסרט נוסף העוסק במלחמת העולם השנייה, מזווית ריאליסטית יותר: הסרט הנפילה, של הבמאי הגרמני אוליבר הירשביגל. הסרט הנפילה מביא את סיפור הימים האחרונים בבונקר של היטלר בברלין המופגזת. בסרט זה מוצגים לפנינו מספר טיפוסים של גרמנים: קודם כל, ישנם "הרעים" – אלה הנאצים האידיאולוגים והקנאים. כאלו הם למשל היטלר עצמו, גבלס, אשתו של גבלס ועוד כמה. בניגוד לאופן החד-ממדי שבו דמויות הנבלים משורטטות לרוב בקולנוע, הנאצים של הנפילה מוצגים כדמויות טראגיות; הם אנושיים, מורכבים ומלאי סתירות. קשה אולי להזדהות איתם, אבל גם קשה שלא לרחם עליהם. בנוסף עליהם, מופיעים בסרט הנפילה גם הגרמנים הפשוטים, החיילים; הם אולי לא מזדהים עם האידיאולוגיה הנאצית, אבל הם בשום אופן לא ייכנעו. שהרי חייל גרמני לעולם לא נוטש את משמרתו. הוא מעדיף למות בקומה זקופה, תוך שמירה על הכבוד ועל הנאמנות. למעשה, אומר לנו הבמאי, כאלה היו אולי מרבית הגרמנים. אולי הם לא היו צדיקים – הם הרי צייתו להיטלר – אבל קשה לשנוא אותם. בעמידתם העיקשת ובנכונותם להילחם עד הסוף ולמות למען המולדת, יש ללא ספק משהו הרואי. אולם, מוסיף הסרט, בנוסף לשני סוגי הטיפוסים הללו היו גם גרמנים "טובים"; הם היו אלו שהתנגדו לנאציזם, שאפילו העזו להפר פקודה לפעמים. הם היו אלו ששמרו על כבודם האנושי ועל ערכי אהבת האדם גם בעיצומה של המלחמה. במידה מסוימת, אומר לנו הסרט הנפילה, כאשר אנו חושבים על הגרמנים של מלחמת העולם השנייה, אסור להתייחס אליהם כמקשה אחת. צריך לזכור שהיו ביניהם טובים ורעים. וצריך לזכור גם שכולם, הן הטובים והן הרעים, סבלו סבל רב כתוצאה מן המלחמה.

ואל מול הגישה הזאת מציג ממזרים חסרי כבוד גישה מעט שונה. אם היטלר של הנפילה היה דמות אנושית ומיוסרת, אז היטלר של טרנטינו הוא קריקטורה. הוא מצווח, מנופף בידיו, נתקף בהיסטריה. הוא לבוש בצורה מגוחכת, מאמין באמונות תפלות והוא שואג בהתלהבות למראה סרט פעולה פשטני המציג חייל גרמני הטובח במאות חיילים אמריקאים. בקיצור, מבקש לומר לנו טרנטינו, אל תנסו להבין את הרוע. אין מה להבין. הרוע הוא לא מעניין, הוא לא מורכב. לפעמים הרוע הוא פשוט מגוחך. לפעמים הדרך הנכונה להתמודד איתו היא לא באמצעות הבנה או הכלה. לפעמים צריך פשוט לפוצץ לו את הראש עם אלת בייסבול.

תוצאת תמונה עבור ממזרים חסרי כבוד

מתוך 'ממזרים חסרי כבוד': הרוע הוא משהו שיש לטפל בו עם אלת בייסבול

אבל האמירה של הסרט ביחס לרוע לא מסתכמת רק בכך; כדי לנסות ולהבין מה מנסה לומר טרנטינו כדאי לרגע להתבונן באחת הדמויות היותר מעניינות בסרט, דמותו של החייל הגרמני פרידריך צולר. פרידריך צולר מוצג בתחילה כחייל פשוט, חובב קולנוע, המנסה לחזר אחרי שושנה היפה; אני לא רק מדים, הוא אומר לה. והוא נתקף ייאוש כאשר היא מסרבת לראות בו משהו אחר מלבד חייל גרמני. גם כאשר הוא הופך לכוכב קולנוע, כאשר הוא נקרא לגלם את עצמו בסרט מלחמה המשחזר קרב שבו השתתף, פרידריך לא מאבד את אופיו הטוב. הוא לא מסוגל לשבת ולצפות כיצד בן דמותו שעל המסך מחסל בשיטתיות המוני חיילי אויב, והוא מעדיף לחמוק לחדרה של שושנה ולהחליף איתה עקיצות. לכאורה, ניתן היה לראות בו דמות מובהקת של "גרמני טוב"; חייל פשוט שנקלע בעל כורחו למלחמה עקובה מדם, כאשר כל מה שרצה זה רק לחזור הביתה בשלום, לצפות בסרטים ישנים ולהחליף עקיצות שנונות עם בעלת בית הקולנוע היפה. אבל בשיאו של הסרט הדברים משתנים לפתע. אתה כל כך רגיל לחנפנות של משתפי-הפעולה, אומרת לו שושנה, עד ששכחת מה פירוש המילה "לא". היא מצווה עליו שייצא החוצה ויסתלק מחייה. בתגובה צולר מדבר אליה כמו גרמני. הוא שואג, מצווה עליה שתפתח את הדלת ומכריז שהוא לא אדם שניתן להתעלם ממנו – ויש באיטליה מאות גוויות שיוכלו להעיד על כך. אם כן, כאילו אומר לנו טרנטינו, ראיתם מהו גרמני טוב. אין כזה דבר גרמני טוב. כולם נאצים. כולם ראויים לאותו יחס. או, כפי שאומר אלדו ריין לחייליו לפני צאתם למשימה: אני לא ירדתי מהרי הסמוקי וטסתי לאירופה רק כדי ללמד את הנאצים על אנושיות. לנאצים אין שום אנושיות. צריך לצוד אותם ולהרוג אותם, באכזריות ובברוטאליות. כל מי שלובש מדים נאצים הוא מבחינתנו אויב – ויש לנו את הזכות המלאה לחסל אותו.

כאשר יצא ממזרים חסרי כבוד לקולנוע, היו מבקרים רבים שהסתייגו ממנו. חלק טענו נגדו שהוא עושה שימוש ציני בשואה למטרות בידור. אחרים אמרו שהנאצים מוצגים אצלו בצורה חיובית מדי, ואילו היהודים מוצגים כבריונים אלימים ושואפי נקמה. לאור הניתוח שהוצע כאן, ניתן לטעון כנגד טרנטינו שהגישה שהוא מציג היא קצת פשטנית מדי. הרי לא כל הגרמנים רשעים. לא לכולם אין אנושיות, כלשונו של אלדו ריין. גם הגישה המוצגת בסרט ביחס לרוע עשויה להיראות פשטנית. בסופו של דבר הרוע לפעמים הוא אכן מורכב ומעניין. ולא את כל הבעיות ניתן לפתור באמצעות אלת בייסבול. ואף על פי כן, בעולם שבו אנו חיים, נראה שיש ערך לסרטו של קוונטין טרנטינו. אחרי הכול, בדיון על אודות הרוע, השואה והמורשת האירופאית, ראוי שיישמע גם קולם של הממזרים.

(פורסם במקור בגליון 55 של ארץ אחרת, מרס 2010).

מודעות פרסומת