זיכרונות מהמהפכה שבדרך

בסוף שנות התשעים הוקמה בירושלים ישיבת 'שיח' – ישיבה המיועדת לבוגרי ישיבות הסדר, בראשותם של הרב שמעון גרשון רוזנברג (שג"ר) והרב יאיר דרייפוס. הייתה זו ישיבה קטנה, שנויה מאד במחלוקת, שגם בתקופות השיא שלה לא מנתה יותר משלושים-ארבעים תלמידים. אף על פי כן היא הייתה אחראית על אחת המהפכות המשמעותיות ביותר בתולדות הציונות הדתית. רשימה על הרב שג"ר, על הישיבה שהקים, על תורת ארץ ישראל ועל יין הונגרי.

תמונה קשורה

הרב שג"ר (1949-2007)

לאחרונה הזדמן לי לצפות בפרק של התכנית 'חוצה ישראל' מלפני כעשור, פרק בו אירח המראיין דב אלבוים את הרב שג"ר זצ"ל. במהלך הריאיון ניסה אלבוים שוב ושוב לברר מה בדיוק החידוש של הרב שג"ר ושל ישיבת 'שיח' שבראשה הוא עמד ביחס לעולם הציוני-דתי. לשם כך הוא זרק לחלל האוויר מושגים כמו נבואה, ניו-אייג', חבקו"ק, מחקר אקדמי וחוויות מיסטיות. הרב שג"ר כדרכו חייך, נע באי-נוחות, השפיל את עיניו וניסה להסביר כי "זאת לא הנקודה". ואכן, לצופה מן הצד היה ניכר שזאת לא הנקודה. למעשה, נראה היה ששאלותיו של המראיין מחמיצות שוב ושוב את הנקודה. אבל מה כן הייתה הנקודה? מצד אחד, אין ספק שאלבוים צדק כשזיהה את הרב שג"ר ואת ישיבת שיח כמבשריו של שינוי עמוק בעולמה של הציונות הדתית. אבל מה היה טיבו של השינוי הזה? ברור שלא מדובר בהדגשת המימד הרגשי והחווייתי שבדת, או באיזו שמחה אקסטאטית ומתפרצת, כפי שניסה אלבוים לרמוז. כל מי שהייתה לו היכרות מינימאלית עם הרב שג"ר או עם תלמידיו יכול היה להעיד שלא שם נמצאת התשובה לשאלת החידוש. נראה שהתשובה לשאלה הזו גם לא נמצאת בהגותו הסבוכה והקשה להבנה של הרב שג"ר, הגות שבימי חייו כמעט ולא הועלתה על הכתב, הגות שרק מעטים מאד הכירו, ומעטים עוד יותר הצליחו להבינה או להתחבר אליה. מה היה אם כן סוד השפעתו העזה של הרב שג"ר על העולם הדתי? ומה היה טיבה של ההשפעה הזאת? ברשימה זאת הייתי רוצה להתייחס לשאלות האלה מזווית ראייה אישית.

כשהגעתי לישיבת שיח בפעם הראשונה, אי-אז ב97, התגובה הראשונית שלי הייתה הלם. זעזוע עמוק ואמיתי. הייתי אז לקראת סוף שיעור ה' באחת מישיבות ההסדר הגדולות והיו לי מושגים ברורים למדי לגבי האופן שבו צריכים להיראות חייו של בחור ישיבה. היה לי ברור למשל שבחור ישיבה רציני אמור לקום השכם בבוקר, להתפלל במניין, ולהקדיש מכאן ואילך את כל זמנו – עד לשעות הקטנות של הלילה – אך ורק ללימוד תורה. עם דגש על לימוד גמרא בעיון. היה לי ברור גם שעולמו הרוחני של בחור הישיבה צריך להיות רציני, שיטתי ומוצק. שעליו להיות מבוסס על מסירות מוחלטת ללימוד, על מחויבות הלכתית בלתי מתפשרת ועל אמונה דתית חד-משמעית – אולי בתוספת של עוד משהו. השמועות אמרו כי בישיבת שיח, שבדיוק הוקמה וששכנה עדיין בחדר קטן בשכונת 'בית וגן' הירושלמית, ניתן למצוא את אותו 'עוד משהו'.
אולם כשהגעתי לשיח לא מצאתי שם 'עוד משהו'. למעשה מצאתי שם משהו אחר לחלוטין. במקום בחורי הישיבות המוכרים, בעלי החזות האחידה, המבלים את רוב שעות היום בלימוד ראשונים על הש"ס ואת זמנם הפנוי בוויכוחים על צבא ופוליטיקה, מצאתי גן-חיות של ממש. החל בדירה המבולגנת ששימשה כמעין פנימייה, שהייתה מאוכלסת בכל רגע נתון באוסף של טיפוסים מגודלי-שיער הישנים במזרונים על הרצפה; דרך הספרים שמילאו את ארונות המטבח בדירה ההיא – מספרי חסידות ומחקר ועד לכתבים של שפינוזה, של דוסטוייבסקי ושל אושו; וכלה במעבירי השיעורים – מפסיכולוג יונגיאני חובב מיתולוגיות, דרך צייר חב"דניק ועד רב חרדי המתמחה בפילוסופיה צרפתית. אולם עיקר השוני היה טמון בתלמידים עצמם. יותר משהם נבדלו מיתר בחורי הישיבות, הם נבדלו זה מזה. נראה היה שכל אחד מהאנשים שם הוא עולם בפני עצמו, שמתנהל לפי חוקיות משלו. היו שם למדנים ישיבתיים קלאסיים, אקדמאים בעלי חיבה משונה לכתבי-יד, כופרים שהטילו ספק בכל וחסידים שיצאו בלילות ליער ירושלים כדי לזעוק אל ה'. כמובן שהיו גם כאלו שבבוקר התפלפלו בסוגיות סבוכות בגמרא, בצהריים השוו כתבי-יד, בערב נשאו נאומי כפירה, ובלילה יצאו לזעוק ביערות. בקיצור, אחרי כמה ימים במקום אמרתי לעצמי שזה פשוט לא רציני. ככה לא נראית ישיבה.
ואף על פי כן נשארתי שם. בדיעבד, היו לכך כמה סיבות: קודם כל נשארתי כי היה שם מעניין. ממש מעניין. באותה תקופה התקבצו לשיח אוסף של טיפוסים יוצאי דופן ובעלי חשיבה לא שגרתית. אנשים שהיה מעניין להקשיב להם והיה מעניין להתבונן בהם. כך למשל, אם בישיבה ממנה הגעתי השיחות בזמן הארוחה עסקו בדרך כלל בסיפורים מהצבא, הרי בשיח נושאי השיחות יכלו לנוע מן הסוגיה האחרונה בגמרא, לדיון על מושג הצמצום, ומשם לחוסר התכלית שבקיום, לתורת הקוונטים או לסרט האחרון של טרנטינו. אבל הייתה גם סיבה נוספת לכך שנשארתי בישיבת שיח. זו הייתה התחושה העמומה שבאותה נקודת זמן, זה היה המקום הנכון להיות בו. זה היה המקום שבו הדברים קורים. הסופר והעיתונאי האמריקאי האנטר ס. תומפסון כותב כי כל מי שחי בסן-פרנסיסקו במחצית השנייה של שנות ה60, יכול היה ממש לחוש את המהפכה ברגעי התרחשותה. דבר דומה אולי אפשר לומר גם על ישיבת שיח בשנתיים-שלוש הראשונות לקיומה. מי שהיה שם יכול היה להרגיש כי הוא חלק ממהלך היסטורי. חלק מן המהפכה.

אבל כדי להבין מה בדיוק היה טיבה של המהפכה הזאת כדאי לומר קודם כמה מילים על המצב שבו היה שרוי עולם הישיבות הציוני-דתי באותם ימים. במידה רבה, עולם הישיבות של הציונות הדתית נבנה סביב חזונו של הרב קוק על 'תורת ארץ ישראל'. בהכללה, אפשר לומר שלפי התפיסה הזאת התורה של הגלות התאפיינה בניכור, בנוקשות, בהפרדה דיכוטומית בין הקודש והחול ובין החובות המוטלת על האדם מלמעלה לבין רצונותיו ושאיפותיו הפרטיות. התורה החדשה לעומת זאת, התורה שהרב קוק האמין שעתידה להתפתח בארץ ישראל, אמורה לפי זה להיות בדיוק ההיפך; היא תהיה תורה שלא תיכפה על האדם מבחוץ אלא כזו שבמידה רבה תנבע מתוך מעמקי נפשו. זו תהיה תורה שתחבר את הקודש והחול, את השכל והרגש ואת החומר והרוח. זו תהיה תורה שלא תדכא את החיים הטבעיים אלא דווקא תעצים אותם. כפועל יוצא של התפיסה הזאת הרב קוק שאף לייסד ישיבה שבה ילמדו את כל מקצועות התורה, ולצידם גם את "הספרות, הציור והחיטוב". בחזונו של הרב קוק התורה שתיווצר בארץ ישראל תקיף את כל ספירות החיים הגשמיים והרוחניים, באופן כזה שלא תהיה ביניהן כל סתירה. היא תחדיר בקודש את העוצמה והממשות של עולם החול ותחדיר בחיי החולין את מימד הקדושה. בתקופה שעליה אנו מדברים, שנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, כמעט כל הישיבות בעולם הציוני-דתי חרטו על דגלן גרסה כזו או אחרת של החזון הזה.

תוצאת תמונה עבור הרב קוק

הראי"ה קוק: תורת ארץ ישראל נועדה לחבר את הקודש והחול

אולם היישום של הרעיונות הללו מסתבר, היה קצת יותר מסובך. אחרי הכול, איך מחברים בין הקודש והחול? ומהי בעצם תורת ארץ ישראל? במהלך השנים הוצעו מספר רב של פרשנויות למושגים הללו. אולם אף אחד מתלמידיו של הראי"ה לא הצליח להעמיד להן פרשנות חד-משמעית, כזו שתזכה להסכמה כללית. יחד עם זאת, למרות שלל הפרשנויות הייתה בכל זאת נקודה אחת שבה שררה הסכמה בין כל תלמידיו ותלמידי תלמידיו של הרב קוק. כולם, כך זה נראה, הסכימו שאותו תלמיד חכם ארץ-ישראלי שלהופעתו הכול ציפו, אמור קודם כל להיות תלמיד חכם. תלמיד חכם באותו מובן שהתואר הזה התפרש בכל קהילות ישראל במהלך מאות השנים האחרונות. במילים אחרות, לפני שמתחילים לדבר על חיבור בין הקודש והחול, הגוף והנפש וכן הלאה, יש לגדל בחורי ישיבה שידעו ללמוד תורה במובן הפשוט. שיהיו בקיאים בש"ס ובפוסקים, שידעו לנתח סוגיה בגמרא עם ראשונים ואחרונים ושיידעו לפסוק הלכה על פי השולחן ערוך ונושאי כליו. רק לאחר מכן ניתן יהיה על גבי זה לבנות את הקומה השנייה, הארץ-ישראלית.
משמעות הדבר הייתה שרוב הזמן ורוב האנרגיות הלימודיות בישיבות הגבוהות ובישיבות ההסדר של הציונות-הדתית הוקדשו ללימוד מסורתי. לימוד גמרא על פי המודל הליטאי, כפי שזה התפתח במאתיים השנים האחרונות. במקביל, בישיבות הללו גם עסקו בתחומים שלא נלמדו בוולוז'ין או בבריסק: בלימוד תנ"ך, מחשבת-ישראל, בכתביהם של הרמב"ם, ריה"ל, המהר"ל – וכמובן, גם בכתבי הרב קוק. אולם עד מהרה התעוררה בעיה: קשה היה שלא להבחין בפער שבין הדיבורים על חיבור הקודש והחול, על תורת ארץ ישראל ועל כך שדורנו דור הגאולה, לבין לימוד הגמרא היבש, המופשט והשכלתני. קשה היה גם להתעלם מהפער שבין דברי הרב קוק על הצורך בחיבור לגוף, לטבע, לרצונות הפנימיים – לבין אורח החיים של תלמיד הישיבה הממוצע. אורח חיים שכלל בעיקר ישיבה במשך רוב שעות היום והלילה אל מול ספרים עבי כרס, כתובים בצפיפות, באותיות קטנות, בארמית ובכתב רש"י. אורח חיים שדמה באופן מפתיע לזה של אבותיו ואבות-אבותיו בישיבות של מזרח אירופה, שעסקו בתורת הגלות ולא העלו על דעתם לחבר בין הקודש והחול.

אבל עד מהרה גם נמצא פתרון לבעיה: הצבא. אנו שונים מתלמידי הישיבות החרדיות, אמרו רבני הציונות-הדתית לתלמידיהם, ואנו שונים מאבותינו בגלות, מפני שאנו הולכים לצבא. אנו משרתים את עם ישראל, נלחמים למען מלכות ישראל. או כפי שהתנסח אחד מראשי הישיבות: "אנו לומדים תורה למען עם ישראל, ומשרתים בצבא למען תורת ישראל". כתוצאה מכך הצבא הלך ותפס מקום יותר ויותר משמעותי בעולמה הרוחני של הציונות-הדתית. רבנים דיברו על הצבא, הביאו דוגמאות מההווי הצבאי, תיבלו את שיעוריהם בבדיחות צבאיות. עולם הדימויים והעולם המחשבתי היו במידה רבה שאובים מהעולם הצבאי. הצבא היה למקור השראה ומחוז של כיסופים. בחורי הישיבות המשיכו לדבר בסלנג הצבאי גם שנים לאחר השחרור. חלקם גם המשיכו ללבוש חולצות סוף-מסלול, או כיפות שעליהן מופיע סמל החטיבה. כמובן שהווי המסייעת שהתפתח בחלק מן הישיבות רק העצים את הפער, שהיה גדול מלכתחילה, בין בחורי הישיבה לבין הסוגיות התלמודיות שלהן הם הקדישו את מירב זמנם. ניתן לומר שאם החזון שעמד בבסיס עולם הישיבות הזה דיבר על תלמידי חכמים ארץ-ישראליים שיחברו את התורה והחיים, הרי היישום שלו נראה לפעמים כמו חבורה של גולנצ'יקים שנקלעו לישיבת וולוז'ין, שמתים להסתלק משם, ובינתיים מעבירים את הזמן בסיפורי צבא.

תמונה קשורה

אחת הפרשנויות הנפוצות למושג 'תורת ארץ ישראל'

אבל זה עדיין לא כל הסיפור. כאמור, בישיבות של הציונות הדתית למדו בדרך כלל את ספרי המחשבה הקלאסיים: כוזרי, מורה נבוכים, כתבי המהר"ל. אולם לעתים קרובות היה נדמה שהדבר לא נעשה לגמרי ברצינות. סיבה אחת לכך היא שלימוד רציני של הטקסטים הללו דורש היכרות מקיפה עם התקופה שבה הם נכתבו, השפה הפילוסופית שעמדה בתשתיתם וכן עם המחשבה היוונית, המוסלמית והנוצרית שאיתן הם התפלמסו. לרוב בחורי הישיבות לא היה את הזמן, הרצון והיכולת להשקיע שנים ארוכות בלימוד הנושאים הללו. סיבה נוספת לשטחיות המסוימת שהייתה לפעמים בלימודי המחשבה קשורה למעמד המיוחד שהיה להגותו של הראי"ה קוק בעולם הישיבות הציוני-דתי.
האגדה מספרת על אחד הח'ליפים שציווה לשרוף את הספרייה באלכסנדריה בנימוק שאם הספרים שבה מספרים אמת שונה מזו שבקוראן – אזי הם ספרי כפירה, ואם הם מספרים את אותה אמת שמופיעה בקוראן – אזי הם מיותרים ואין בהם צורך. הנחה דומה עמדה בבסיס היחס של עולם הישיבות הציוני-דתי להגות היהודית. ההנחה הייתה שהרב קוק יצר את הסינתזה המושלמת, את התורה שמאחדת בתוכה את כל המחשבה היהודית לדורותיה. כל יתר הספרים הפכו כתוצאה מכך למיותרים, או לבלתי רלבנטיים. הם אומנם נלמדו, אבל בצורה שטחית למדי, כשהדגש היה רק על הנקודות שבהן הם מטרימים את הגותו של הראי"ה. יחד עם זה גם ספריו של הראי"ה עצמו לא תמיד נלמדו לעומק; אחרי הכול מדובר בהגות קשה ומורכבת, שהבנה רצינית שלה דורשת ידע מקיף בטרמינולוגיה החסידית-קבלית, כמו גם בפילוסופיה של המאה ה19 – ידע שבדרך כלל לא היה ברשותו של בחור הישיבה הממוצע. לימוד המחשבה – או 'האמונה' כפי שהיא נקראה לפעמים – הפך לעתים קרובות לדקלום, לשינון של סיסמאות, או לסוג של העמדת פנים. הדבר קשור במידה מסוימת גם לאווירה האנטי-אינטלקטואלית הכללית שהתפתחה בחלק מהישיבות; כפועל יוצא של דחיית הגלות, כחלק מאידיאל החיבור בין הקודש והחול, או בהשפעת האתוס הצברי שבעולם הציוני-דתי המשיכו לשמור לו אמונים גם עשרות שנים לאחר שנפח את נשמתו. הגישה השלטת הייתה שהמעשה תמיד חשוב יותר מן התיאוריה. שאין מה להתפלסף יותר מדי. שבמקום לנסות ולהגדיר מהי אמונה עדיף פשוט להאמין, לפעול, לעשות. לרוץ קדימה בלי להתברבר בדרך. בלי לשאול יותר מדי שאלות. ("ללמוד אמונה באמונה" כפי שהגדיר זאת הרצי"ה). למי שבכל זאת המשיך להתחבט בשאלות, היו מסבירים שזה כמו בצבא: חייל שמקבל פקודה להסתער, לא עוצר לחשוב מהי הסתערות ומדוע מסתערים. הוא פשוט מסתער.

אפשר לומר אם כן שבתקופה המדוברת רבים מתלמידי הישיבות של הציונות הדתית חשו כי מאחורי המילים הגבוהות והאידיאלים הנשגבים מסתתרת לעתים רדידות אינטלקטואלית, המלווה במין התרפקות משונה על ההוויה הצבאית. אל אלה הצטרפו הניתוק שהלך והעמיק בין עולם הישיבות לבין העולם החיצון; הקושי הממשי שיש באורח חיים תובעני כל כך – בייחוד עבור צעירים ישראלים שגדלו בתוך העולם הבעל-ביתי של הציונות הדתית; וכן השבר שממנו סובלת כל תפיסה דתית שמתנגשת עם החיים המודרניים. כל הגורמים האלה הצטרפו לאיזו תחושה מסוימת של מועקה, מין אווירת משבר תמידית, תחושה שקשה להגדיר אותה אולם שכל מי שלמד אי-פעם בישיבה מכיר אותה היטב. אומנם, אפשר לטעון כי התחושה הזאת הנה אופיינית לכל בחורי הישיבות בעבר ובהווה – ואולי גם בכלל, לכל מי שחי תקופה ארוכה במסגרת דתית תובענית ששורר בה מתח רוחני עז כל כך. אולם מה שהחמיר את הבעיה בעולם הציוני-דתי, הייתה העובדה שהעולם הזה שב והכריז בכל הזדמנות שאין שום בעיה: שהניכור והמלנכוליה שייכים רק לגלות, ואילו אנחנו לומדים את תורת ארץ ישראל; שדורנו הוא דור נפלא; שאנו חיים בעידן הגאולה ולכן התורה שאנו לומדים בהכרח חייבת להיות שלמה והרמונית; שהתורה שנלמדת בישיבות שלנו מהווה את השילוב המושלם שבין המסורת והמודרנה, בין תורת ישראל לחכמת הגויים, בין הקודש והחול; ושכל מי שלא מרגיש את העונג, השמחה והחירות שבלימוד התורה – ובכן, כנראה שמשהו אצלו פשוט דפוק.

אומנם, בשלב מסוים הצרימה כבר החלה להיות מורגשת. יותר ויותר אנשים בתוך עולם הישיבות של הציונות-הדתית החלו להיות מוטרדים בשל תחושת הרדידות הרוחנית, האופקים החסומים, המועקה התמידית. בשל הפער הבלתי נסבל שבין האידיליה ההרמונית המתוארת בספרים למציאות הקשה והסתמית שאיתה הם נפגשו. עם הזמן גם יותר ויותר רבנים הבינו שלא את כל הבעיות ניתן לפתור באמצעות עוד שיחת מוטיבציה, עוד מהלך פרשני מתוחכם, או עוד סיפור על הצבא.
בערך במחצית השנייה של שנות התשעים התפתחו מספר אסטרטגיות שנועדו להתמודד עם מכלול הקשיים הללו: כיוון אחד היה באמצעות אינטנסיביות רוחנית, הקפדה יתירה במצוות, לימוד תובעני יותר ואימוץ סממנים מסוימים מן העולם החרדי. בדרך כלל הכיוון הזה גם היה מלווה בטשטוש האלמנטים המהפכניים שהיו בתחילה בהגות הציונית-דתית והחלפתם באידיאולוגיה חרדית-לאומית שמרנית ונוקשה יותר. כיוון אחר היה בדרך של הנגשת העולם הדתי, ייפוי שלו והפיכתו ידידותי יותר למשתמש. עוד כיוון שהתפתח באותן שנים היה זה של הדגשת האלמנטים החווייתיים והרגשיים שבדת – כיוון שהיה לעתים מלווה בזניחתו של לימוד המחשבה המסורתי והשכלתני לטובת עיסוק בטקסטים חסידיים או קבליים. יחד עם זה, לפחות במקומות שבהם אני הסתובבתי באותן שנים, התחושה השלטת הייתה שבאף אחד מן הכיוונים הללו אין פתרון אמיתי. שמדובר כאן רק בתירוצים, בהתחמקויות, בהסחות דעת. בניסיונות לקשט את שולי הבור שנפער במרכזו של העולם הדתי, במקום להתבונן ישירות אל תוכו. גם כאשר כבר נשאלו השאלות, התחושה הייתה שהן אף פעם אינן נשאלות ברצינות. שהשואל כבר יודע מראש את התשובה. שהוא מקשה רק כדי שיוכל אחר כך לפתור את כל הבעיות באיזה תירוץ מחוכם, כזה שיותיר את מאזיניו פעורי פה.

על רקע זה היה חידוש לא מבוטל בהקמתה של ישיבת שיח. החידוש היה, קודם כל, בעצם קיומו של מקום כזה שקיבץ אליו את כל האאוטסיידרים של עולם הישיבות. פתאום כל מי שחש שיש בעיה מסוימת בעולם הדתי, כל מי שהיה מוטרד מהרדידות, הטיוח והעמדת הפנים, כל מי שנמאסו עליו התירוצים הדחוקים, גילה שיש עוד אחרים כמותו. החידוש היה גם בעצם קיומו של מקום כזה שניקז אל תוכו כל כך הרבה להט, ספקנות, מוזרות וברק אינטלקטואלי. (וכל זה בתוך ישיבה שגם בתקופות השיא שלה לא מנתה יותר משלושים-ארבעים תלמידים). מקום ששררה בו אווירה תמידית של תסיסה רעיונית, של מהפכנות, של אינספור כיווני חשיבה המתנגשים זה בזה, מחריבים זה את זה או מביאים ליצירתו של דבר מה חדש. האופקים שהיו עד אז חסומים, נפתחו לפתע. דבר זה קשור בחידוש נוסף שהיה שם, חידוש שנבע במידה רבה גם מאישיותו הייחודית של ראש הישיבה, הרב שג"ר.
באחד הסרטים שנעשו עליו לאחר פטירתו, התבטא מישהו שרק כאשר פגש את הרב שג"ר הוא נתקל לראשונה בחייו ברב שאומר אמת – ואז הוא גם הבין פתאום את האבסורד בכך שעצם קיומו של רב שמדבר אמת הוא הפתעה שכזאת. נראה שביסוד הדברים עומדת עובדה לא נעימה במיוחד באשר לרבנים, ולדמויות דתיות בכלל: אף אחד לא מצפה מהם לומר את האמת. לפעמים אפילו להיפך. מצפים מהם לחנך, להרביץ מוסר, להרגיע. לשמר את המסורת, להדריך את הציבור. לשם כך הם צריכים לפעמים לטייח את הבעיות, להעלים את הספקות, לשאול אך ורק שאלות שהתשובה עליהן כבר ידועה. במובן זה, רבים מן התלמידים שהגיעו אל הרב שג"ר הופתעו לפגוש בפעם הראשונה ברב שלא מנסה לטייח. רב שלא מתעלם מן הבעיות. רב ששואל גם שאלות שהוא איננו יודע את התשובה עליהן. שהוא איננו יודע האם בכלל יש להן תשובה. אבל יחד עם זה כאמור, הוא גם היה רב. הוא היה סמכות תורנית. הוא היה אדם שנטוע עמוק בתוך העולם הדתי וההלכתי, אדם שהקדיש את כל חייו לתורה. במובן זה אם מכל משפט ומכל תורה שלו זעקו השאלה והקרע, הרי בעצם דמותו הייתה גלומה גם ההבטחה שאי-שם ישנה גם תשובה. שבסוף הדברים מסתדרים, או לפחות שהם יכולים להסתדר. שבאופן עקרוני, ניתן לגשר על התהום הזאת שפעורה במרכזם של החיים הדתיים.

אם נחזור להאנטר ס. תומפסון, בדבריו על המהפכה של שנות השישים הוא מדמה אותה לגל שנקודת השיא שלו הייתה בערך ב68, ומכאן ואילך הוא החל לשקוע. להבדיל, גם אווירת המהפכה שעברה על הציונות הדתית בסוף שנות התשעים לא ארכה זמן רב. עם הזמן היא התמסדה, נרגעה, התמתנה. כמה מן האנשים שנטלו בה חלק הפכו בעצמם למחנכים או לרבנים. חלק מצאו את עצמם בכלל מחוץ לעולם הדתי. אחרים פשוט התבגרו והמשיכו הלאה, לעיסוקים אחרים. גם העולם הדתי עצמו השתנה מאז. זרמים חדשים הופיעו. רעיונות שנחשבו פעם למהפכניים נראים היום כמעט טריוויאליים. שאלות שפעם נראו בלתי ניתנות למענה כבר נעלמו, ובמקומן הופיעו בעיות חדשות. בדיעבד, קשה לדעת באיזו מידה כל השינויים הללו הושפעו מאותה חבורה של טיפוסים מוזרים שהתקבצו בסוף המאה הקודמת בשכונת בית-וגן שבירושלים, סביב רעיונות חדשים ורב יוצא-דופן. אבל יחד עם זה, נדמה לי שכל מי שהיה שם עדיין זוכר את התחושה ההיא, את חדוות הגילוי, את המפגש המכאיב והמענג עם האמת. ומי ששתה פעם יין הונגרי – ובכן, אותו כבר לא יצליחו לרמות.

אנו רצים והם רצים

תפיסה מקובלת בתרבות האמריקאית היא שהחיים הם בעיה שיש לה פתרון; אם רק נעשה עוד קצת כסף, אם רק נוריד עוד כמה קילוגרמים, אם רק נמצא את הטריק הנכון, האישה הנכונה, המאמן הנכון – הכול יסתדר. כולנו נחיה באושר עד סוף כל הדורות. לפעמים הפתרון טמון בגישה חדשה לחיים, בדיאטה חדשה או בדת חדשה. לפעמים הוא טמון פשוט בריצה. רשימה בעקבות הספר 'נולדנו לרוץ'.

born-to-run-01-christopher-mcdougall

כריסטופר מקדוגל, מחבר רב-המכר 'נולדנו לרוץ'

בדרך כלל לרבי-מכר שנכתבים על ידי עיתונאים אמריקאים יש מספר מאפיינים קבועים. ראשית כל, הם תמיד יהיו קריאים מאד. קליטים, זורמים, קלים לעיכול. לפעמים אפילו בצורה בלתי נסבלת. שנית, למרות זאת הם בדרך כלל יהיו גדושים עד להתפקע במידע. שופעים אנקדוטות. מלאים בדמויות, בעובדות, בסיפורים. על פי רוב גם הכול שם יהיה מדהים, מפתיע, גדול מהחיים. כל אחד מהאירועים המתוארים שם יהיה מרגש, מזעזע. כל אחד מהגיבורים יהיה יחיד במינו. הספרים הללו לרוב יהיו עמוסים בסיפורים אנושיים, בהצלחות מסחררות ובכישלונות מהדהדים. לפעמים גם המחבר עצמו יככב בחלק מן הסיפורים; במקרה כזה הספר יהיה גדוש בחוויות אישיות ובאנקדוטות מחייו – אנקדוטות שינועו בין הצגתו כעיתונאי-חוקר-הרפתקן וגבר שבגברים, לבין הצגתו כנעבעך שהכול נופל עליו. (למשל המחבר יתלונן על כאבי הגב שלו, אבל יקפיד לציין את העובדה שבתיכון הוא דווקא היה כוכב נבחרת הפוטבול; הוא יספר כיצד יצא לג'ונגל שורץ נחשים ולוחמי גרילה, אבל יפרט בהרחבה כיצד הלך לאיבוד ונתקע בבוץ; בקיצור, הוא ירצה שהקוראים יעריצו אותו, אבל שגם יחבבו אותו; שיחשבו שהוא גיבור, אבל גם חמוד). בכל המובנים הללו גם רב-המכר נולדנו לרוץ של כריסטופר מקדוגל (הוצאת אחוזת בית 2013; תרגום: אסנת הדר) – עיתונאי ורץ חובב שיצא למקסיקו להתחקות על שורשי הריצה למרחקים ארוכים – מתאים לתבנית הזאת. זהו שילוב – עשוי היטב יש לומר – של סיפור אישי, תחקיר עיתונאי ואוסף של אנקדוטות הקשורות לריצה. אולם למרות זאת, או אולי דווקא בשל כך, הוא מאיר מספר נקודות מעניינות לגבי התרבות האמריקאית הפופולארית ויחסה לגוף, לרוח ולמה שביניהם.

הספר נפתח בסיפור תלאותיו של מקדוגל כרץ מרתון חובב הסובל מפציעות חוזרות ונשנות. מקדוגל מספר בהרחבה כיצד נדד במשך שנים בין טובי הרופאים והמאמנים שבעולם כדי למצוא את סוד הריצה הנכונה, אבל ללא הועיל. רובם פשוט טענו כי הגוף האנושי לא נועד לרוץ. אולם אז, במקרה, הוא שמע על שבט פראי השוכן עמוק במדבריות מקסיקו, באזור כמעט בלתי נגיש – שבט הטראומארה; שבט של אצנים מופלאים שלעולם אינם נפצעים ולעולם אינם מתעייפים. מקדוגל יוצא, במסע קשה ומסמר שיער, כנגד כל הסיכויים, כדי להתחקות אחר אותו שבט אבוד וללמוד את סודותיו. לבסוף הוא מגיע לשם, אולם בני השבט מסרבים לדבר איתו. אלא שאז, שוב במקרה, הוא שומע על אמריקאי מסתורי המכונה קביו בלנקו ("הסוס הלבן"), שחי במשך שנים בין בני הטראומארה והוא ככל הנראה האדם המערבי היחיד אי-פעם שבאמת הצליח ללמוד מפי בני השבט את סוד הריצה האמיתית. מקדוגל שוב יוצא למסע קשה במדבר, שוב כנגד כל הסיכויים, עד שעולה בידו לאתר את בלנקו. בעקבות המפגש הזה מחליטים מקדוגל ובלנקו לארגן מרוץ ייחודי, בתנאי שטח קשים, בהשתתפות טובי הרצים מקרב בני הטראומארה, יחד עם נבחרת ססגונית של רצי שטח אמריקאים למרחקים ארוכים ('רצי אולטרה' כפי שהם מכונים בספר). לבסוף, שוב לאחר מספר רב של שיבושים ואירועים לא צפויים, המרוץ אכן מתקיים.

זהו פחות או יותר סיפור המסגרת. אולם הוא משובץ באינספור אנקדוטות, בעובדות על ריצה, בדיונים על הדרך הנכונה לרוץ, בתיאוריות אבולוציוניות על הריצה למרחקים ארוכים והשפעתה על התפתחות המין האנושי, בתיאורים מפורטים של מרוצים ובסיפוריהם האישיים של האצנים. כמקובל בז'אנר, הכול אצל מקדוגל גדול מהחיים. כל מסע הוא מסוכן. כל גילוי הוא מהפכני. כל מרוץ הוא מאבק צמוד. כל ניצחון הוא מפתיע – והוא תמיד קורה כנגד כל הסיכויים. כל רץ אולטרה היה פעם ילד שמן ובודד – והוא תמיד הצליח להגיע להישגיו הספורטיביים רק לאחר שנים ארוכות של עבודה קשה, ובזכות נחישות, התמדה ועקשנות מטורפת. מקדוגל גם אף פעם איננו חוסך בסופרלטיבים. כך למשל הוא כותב על בני הטראומארה, אותו גזע של בני אלים השוכן במקום ממנו איש עוד לא חזר:

בני הטראומארה הם אולי האנשים הבריאים והרגועים ביותר עלי אדמות, והרצים המעולים ביותר בכל הזמנים. בכל מה שקשור לריצות אולטרה-מרתון, רץ טראומארי הוא בלתי מנוצח – סוס מרוץ לא יביס אותו, גם לא צ'יטה, גם לא רץ מרתון אולימפי. מעטים הזרים שראו את בני הטראומארה בפעולה, אבל סיפורים מדהימים על קשיחותם העל-אנושית ועל שלוותם נישאו מן הקניונים במשך עשרות שנים. (נולדנו לרוץ, עמ' 12-13).

כמובן, ניתן בקלות לבקר את מקדוגל על התלהבותו, על הערצתו חסרת הסייגים ועל עודף הסופרלטיבים בהם הוא משתמש. ניתן גם לזהות בקלות בתוך הסיפור הזה שורה ארוכה של תבניות שכבר נעשה בהן שימוש במספר רב של סרטים הוליוודיים: השבט האבוד השוכן אי-שם ומחזיק בידו את כל סודות היקום, האמריקאי שחי שנים ארוכות בין הפראים האצילים עד שהיה לאחד מהם, העיתונאי הספקן (נניח) שיוצא לדרך בעקבות שמועה עקשנית ומגלה תגלית שתטלטל את עולמו, וכן הלאה. מקדוגל גם מודה בחצי פה שהשבט האבוד שלו הוא לא לגמרי אבוד. שפה ושם התקיימו קשרים בינו לבין העולם החיצון. הוא אף מודה באי-רצון שגם קביו בלנקו, הנווד המסתורי שנטש את הציוויליזציה ויצא למדבר, נוהג מדי קיץ לעלות צפונה לקולוראדו, שם הוא עוסק בהובלת רהיטים. ניתן אפוא לטעון כנגד מקדוגל שהוא מייפה את המציאות, או מצניע את הפרטים שלא תואמים לסיפור שהוא מבקש לספר. אולם, נדמה לי שביקורת כזו תחמיץ את העיקר: מקדוגל לא מנסה להטעות את קוראיו. הוא מכניס את הסיפור שלו לתבניות הוליוודיות מפני שאלה המשקפיים שבהם הוא מתבונן על העולם. מפני שהוא באמת ובתמים מאמין שאלו הם החומרים שהחיים מורכבים מהם. אפשר לומר שאם סנדלר שמשוטט בעולם רואה בכל מקום נעליים, ואם אדם דתי (מסוג מסוים) רואה בכל מקום ניסים גלויים והשגחה פרטית, אזי עיתונאי כמו מקדוגל כאשר הוא מסתכל בעולם הוא רואה שם שבטים אבודים, נוודים מסתוריים, מאבקים נואשים וניצחונות מדהימים כנגד כל הסיכויים. במובן זה ניתן לומר שהעולם שבו חי מקדוגל – עולם שבו חיים אולי גם רבים מקוראיו – הוא רק השתקפות, צל חיוור של עולם האידיאות ההוליוודי.

אבל זהו רק היבט אחד של הסיפור. כפי שאמרתי למעלה, מקדוגל מתאר את בני הטראומארה כמין שבט אגדי, מופלא, השוכן מעבר להרים ולמדבר ומחזיק ברשותו חכמה עתיקה. כיצד אם כן הוא מאפיין אותם? ולצורך העניין, אין זה משנה מהי בדיוק מציאות החיים הממשית של בני השבט הזה. מה שחשוב זה מהן התכונות אותן בוחר מקדוגל להדגיש כאשר הוא מתאר את אותו גזע של פראים אצילים. ובכן, מקדוגל מדגיש שוב ושוב את השלמות הגופנית שלהם. בני הטראומארה הם אצנים מופלאים, הם נהנים מבריאות מושלמת, הם יפים, הם בעלי יכולות פיסיות מדהימות וגם בגיל מבוגר הם עדיין נראים טוב ושומרים על כושר מעולה. במקביל, מקדוגל גם מדבר בכל הזדמנות על שמחת החיים שלהם, על שלוות הנפש, הרוגע. בני הטראומארה תמיד מחייכים. הם תמיד שמחים בחלקם. מקדוגל גם מדבר על התזונה המושלמת שלהם, על האוכל הבריא ורווי הסיבים התזונתיים שהם צורכים, ועל השיטה הכלכלית האידיאלית שלהם. ("גאוני הטראומארה אפילו עסקו בכלכלה, ויצרו מערכת פיננסית מיוחדת במינה המבוססת על משקאות אלכוהוליים ועל מעשים טובים אקראיים" עמ' 26; דרך אחרת לומר שהם לא שמעו על המצאת הכסף). אולם כדי שלא נקבל את הרושם שמדובר בחבורה של חנונים טובי-לב, מקדוגל גם מתאר בהרחבה את כמויות האלכוהול האדירות שהם צורכים ואת המסיבות הפרועות שנערכות בכפרי הטראומארה בתקופת הקציר. מסיבות שהוא אומנם לא זכה לראות, אבל השמועות אומרות שהן לוהטות לא פחות ממסיבות השתייה בקולג' אמריקאי ממוצע. (עמ' 27). בקיצור, מקדוגל טוען שבני הטראומארה הם האנשים המושלמים והם אלו שמצאו את סוד החיים הטובים. אבל מהם החיים הטובים? לא חיי העיון כפי שחשב אריסטו וגם לא חיים של יצירה והתגברות עצמית, כפי שסבר בטעות ניטשה. החיים הטובים הם חיים של פעילות גופנית, של תזונה נכונה, של מערכת כלכלית בנויה היטב – ומדי פעם גם של מסיבות שתייה פרועות. וכמובן, כל מי שיאמץ את אורח החיים הזה יזכה גם הוא להיות בריא, יפה ומאושר – ממש כמו בני הטראומארה.

ניתן לומר אם כן שראיית העולם של מקדוגל לא שונה בהרבה מזו של כל כותב ניו-אייג'י ממוצע המנסה לתת מרשם פלא לחיים נכונים. אבל יחד עם זה יש בראיית העולם הזו גם פרדוקס מסוים, פרדוקס שבמקומות אחדים בספר הופך ממש בולט. כאמור, מקדוגל מדגיש את שלוות הנפש של בני הטאומארה, את הצניעות שלהם, את היעדר התחרותיות. הם אומנם עורכים מרוצים בכל הזדמנות, אולם לעולם אינם רצים כדי לנצח. ואכן טוען מקדוגל, זהו אחד מסודות הריצה שלהם. הקלילות. שלוות הנפש. האדישות ביחס להישגים ושוויון הנפש כלפי הניצחון. מקדוגל משוכנע כי כל רץ אולטרה שיצליח לסגל לעצמו את העמדה הנפשית הזאת ישאיר את מתחריו הרחק מאחור. במילים אחרות, מקדוגל מעריץ את חוסר התחרותיות של בני הטראומאה, מפני שהודות לו הם גורמים לכל יתר האצנים לאכול אבק. הוא מהלל את הקלילות שלהם ואת היחס שווה-הנפש להישגים, מפני שבזכותם הם מגיעים לכל הישגיהם המופלאים. כפועל יוצא של הגישה הזאת הספר גדוש תובנות ניו-אייג'יות על כך שהדרך חשובה יותר מן המטרה, וההשתתפות חשובה יותר מן הניצחון – ובמקביל הוא גדוש גם בסיפורי מופת על ניצחונות מדהימים שהושגו כנגד כל הסיכויים, בזכותן של אותן תובנות ניו-אייג'יות. ביטוי לדרך החשיבה הזו אפשר למצוא בדמותו של ג'ו ויג'יל, מאמן ריצה ותיק שבמהלך ניסיונותיו לשפר את טכניקת הריצה של חניכיו החל גם הוא לחקור את שיטת הריצה של הטראומארה. ויג'יל, כותב מקדוגל, הבין בשלב מסוים כי עתיד הריצה למרחקים ארוכים אינו מצוי בשיפור האימונים או הטכניקה. הוא הבין שהגורם הנסתר נמצא בנפש, באישיות: "כשויג'יל חשב על אישיות או על אופי, הוא לא חשב על קשיחות אלא על חמלה, טוב לב, אהבה". (127). סוד הריצה הנכונה מצוי, על פי ויג'יל, ביכולתו של האצן לאהוב את מתחריו ולגלות אמפטיה כלפיהם. ובזכות התובנה הזאת חניכיו של ויג'יל בנבחרת האולימפית של ארה"ב הביאו לארצם שפע של מדליות. במילים אחרות ויג'יל, כמו יתר גיבוריו של מקדוגל, היה מוכן לוותר על התחרות ועל הניצחון – אבל רק בתנאי שהויתור הזה בסופו של דבר אכן יבטיח את הניצחון.

פרדוקס דומה מצוי גם ביחס העולה מן הספר אל הגוף והגופניות. מצד אחד, אין ספק שהתרבות שאותה מייצג מקדוגל עסוקה בגוף בצורה אובססיבית. אולי הביטוי המובהק לאובססיה הזו זה הציטוט (השגוי) שמביא מקדוגל מהטאו-טה-צ'ינג, לפיו "זה האוהב את גופו יותר משליטה באימפריה יוכל לקבל לידיו את השליטה באימפריה". (עמ' 107; במקור נאמר בערך כך: "זה אשר אוהב את העולם כפי שהוא אוהב את גופו, ניתן להפקיד את העולם בידיו.") אין ספק שלקורא האמריקאי הממוצע הדבר נראה הגיוני לאהוב את גופו ללא גבול – ולצפות שהדבר גם יעניק לו שליטה באיזושהי אימפריה. יחד עם זה, אחת התמות המרכזיות של הספר היא שהריצה איננה דבר גופני. הריצה נמצאת בנפש, ברוח, בתודעה. הריצה, לפי מקדוגל, היא סוג של פרקטיקה רוחנית והיא יכולה לסייע לאדם להשתחרר ממגבלות הגוף. או אז הוא ירוץ באופן הנכון, ויזכה בשלמות הגופנית. או כפי שכותב מקדוגל על אחד מגיבוריו, הוא יזכה 'ליצור לעצמו גוף בצלמה של מכונית פרארי'. (עמ' 170). ללא ספק מטרה אשר למענה שווה לחיות חיים של רוחניות, חמלה והסתפקות במועט.

כריסטופר מקדוגל, כפי שדמותו עולה מן הספר, הוא בסך הכול טיפוס חיובי. הוא אדם שרוצה להשיג שלוות נפש ולהיטיב עם העולם והוא משוכנע שהריצה למרחקים ארוכים היא הדרך הנכונה לכך. בהחלט לא מדובר כאן על איזו מין דמות סטריאוטיפית של אמריקאי שחצן ושטחי, המודד כל דבר בפרמטרים של כסף והצלחה. אבל דווקא משום כך הספר שלו מדגים מספר היבטים שלדעתי הם מרכזיים בדרך החשיבה האמריקאית: אחרי הכול יש משהו אמריקאי מאד בהתלהבות שלו, בסימני הקריאה, בגודש, בחשיבה באמצעות תבניות הוליוודיות. יש גם משהו אמריקאי מאד באנטי-אמריקאיות שלו: באמירות החוזרות ונשנות שלו כנגד התחרותיות, רדיפת הממון, החומרנות והאלימות שלשיטתו מייצגים את כל מה שהשתבש באמריקה של היום. יותר מזה, יש משהו אמריקאי מאד, ואולי גם טראגי מאד, בכמיהה שלו לשלוות נפש, לחמלה, לרוחניות; בחתירה העקשנית שלו להיחלץ מהתחרותיות, מההישגיות, מהשעבוד להצלחה ומהרדיפה חסרת התוחלת אחר שלמות גופנית; שאיפה שהיא טראגית כל כך מפני שהיא תמיד מלווה בחוסר יכולת אמיתי לחרוג מתבניות החשיבה הללו. בחוסר יכולת לוותר באמת על הניצחון או על התהילה. בחוסר יכולת לבחון דברים שלא דרך פרמטרים של הצלחה, פרסום או יופי גופני.
אולם יותר מכל, נדמה לי שיש משהו טראגי מאד – ושוב, גם אמריקאי מאד – באמונה הלוהטת של מקדוגל שלכל הבעיות מהן סובלת האנושות יש פתרון, ושזהו פתרון פשוט וניתן ליישום. שאם רק נמצא את הטריק הנכון, את שיטת הריצה הנכונה, את אורח החיים הנכון, הכול יסתדר:

אולי כל הצרות שלנו – האלימות, השמנת היתר, המחלות, הדיכאון ותאוות הבצע – החלו כשהפסקנו לחיות כמו 'קלי הרגליים'. התכחשו לטבעכם, והוא יתפרץ בדרך אחרת, מכוערת יותר. (עמ' 137).

אם כן, אומר לנו מקדוגל, כל הצרות שלנו, כל המלחמות שהיו בהיסטוריה, כל האלימות, השנאה והזעם, כל העצב וחוסר הסיפוק – למעשה, כל הדברים שאפיינו את הקיום האנושי בעשרות אלפי השנים האחרונות – כל אלה הם פשוט טעות. תוצאה של חוסר הבנה מצער. ברגע שנתחיל לחיות נכון, ברגע שנאמץ את המרשם של בני הטראומארה לחיים טובים, כל אלה פשוט ייעלמו כלא היו. הגיוני, לא?