אנו רצים והם רצים

תפיסה מקובלת בתרבות האמריקאית היא שהחיים הם בעיה שיש לה פתרון; אם רק נעשה עוד קצת כסף, אם רק נוריד עוד כמה קילוגרמים, אם רק נמצא את הטריק הנכון, האישה הנכונה, המאמן הנכון – הכול יסתדר. כולנו נחיה באושר עד סוף כל הדורות. לפעמים הפתרון טמון בגישה חדשה לחיים, בדיאטה חדשה או בדת חדשה. לפעמים הוא טמון פשוט בריצה. רשימה בעקבות הספר 'נולדנו לרוץ'.

born-to-run-01-christopher-mcdougall

כריסטופר מקדוגל, מחבר רב-המכר 'נולדנו לרוץ'

בדרך כלל לרבי-מכר שנכתבים על ידי עיתונאים אמריקאים יש מספר מאפיינים קבועים. ראשית כל, הם תמיד יהיו קריאים מאד. קליטים, זורמים, קלים לעיכול. לפעמים אפילו בצורה בלתי נסבלת. שנית, למרות זאת הם בדרך כלל יהיו גדושים עד להתפקע במידע. שופעים אנקדוטות. מלאים בדמויות, בעובדות, בסיפורים. על פי רוב גם הכול שם יהיה מדהים, מפתיע, גדול מהחיים. כל אחד מהאירועים המתוארים שם יהיה מרגש, מזעזע. כל אחד מהגיבורים יהיה יחיד במינו. הספרים הללו לרוב יהיו עמוסים בסיפורים אנושיים, בהצלחות מסחררות ובכישלונות מהדהדים. לפעמים גם המחבר עצמו יככב בחלק מן הסיפורים; במקרה כזה הספר יהיה גדוש בחוויות אישיות ובאנקדוטות מחייו – אנקדוטות שינועו בין הצגתו כעיתונאי-חוקר-הרפתקן וגבר שבגברים, לבין הצגתו כנעבעך שהכול נופל עליו. (למשל המחבר יתלונן על כאבי הגב שלו, אבל יקפיד לציין את העובדה שבתיכון הוא דווקא היה כוכב נבחרת הפוטבול; הוא יספר כיצד יצא לג'ונגל שורץ נחשים ולוחמי גרילה, אבל יפרט בהרחבה כיצד הלך לאיבוד ונתקע בבוץ; בקיצור, הוא ירצה שהקוראים יעריצו אותו, אבל שגם יחבבו אותו; שיחשבו שהוא גיבור, אבל גם חמוד). בכל המובנים הללו גם רב-המכר נולדנו לרוץ של כריסטופר מקדוגל (הוצאת אחוזת בית 2013; תרגום: אסנת הדר) – עיתונאי ורץ חובב שיצא למקסיקו להתחקות על שורשי הריצה למרחקים ארוכים – מתאים לתבנית הזאת. זהו שילוב – עשוי היטב יש לומר – של סיפור אישי, תחקיר עיתונאי ואוסף של אנקדוטות הקשורות לריצה. אולם למרות זאת, או אולי דווקא בשל כך, הוא מאיר מספר נקודות מעניינות לגבי התרבות האמריקאית הפופולארית ויחסה לגוף, לרוח ולמה שביניהם.

הספר נפתח בסיפור תלאותיו של מקדוגל כרץ מרתון חובב הסובל מפציעות חוזרות ונשנות. מקדוגל מספר בהרחבה כיצד נדד במשך שנים בין טובי הרופאים והמאמנים שבעולם כדי למצוא את סוד הריצה הנכונה, אבל ללא הועיל. רובם פשוט טענו כי הגוף האנושי לא נועד לרוץ. אולם אז, במקרה, הוא שמע על שבט פראי השוכן עמוק במדבריות מקסיקו, באזור כמעט בלתי נגיש – שבט הטראומארה; שבט של אצנים מופלאים שלעולם אינם נפצעים ולעולם אינם מתעייפים. מקדוגל יוצא, במסע קשה ומסמר שיער, כנגד כל הסיכויים, כדי להתחקות אחר אותו שבט אבוד וללמוד את סודותיו. לבסוף הוא מגיע לשם, אולם בני השבט מסרבים לדבר איתו. אלא שאז, שוב במקרה, הוא שומע על אמריקאי מסתורי המכונה קביו בלנקו ("הסוס הלבן"), שחי במשך שנים בין בני הטראומארה והוא ככל הנראה האדם המערבי היחיד אי-פעם שבאמת הצליח ללמוד מפי בני השבט את סוד הריצה האמיתית. מקדוגל שוב יוצא למסע קשה במדבר, שוב כנגד כל הסיכויים, עד שעולה בידו לאתר את בלנקו. בעקבות המפגש הזה מחליטים מקדוגל ובלנקו לארגן מרוץ ייחודי, בתנאי שטח קשים, בהשתתפות טובי הרצים מקרב בני הטראומארה, יחד עם נבחרת ססגונית של רצי שטח אמריקאים למרחקים ארוכים ('רצי אולטרה' כפי שהם מכונים בספר). לבסוף, שוב לאחר מספר רב של שיבושים ואירועים לא צפויים, המרוץ אכן מתקיים.

זהו פחות או יותר סיפור המסגרת. אולם הוא משובץ באינספור אנקדוטות, בעובדות על ריצה, בדיונים על הדרך הנכונה לרוץ, בתיאוריות אבולוציוניות על הריצה למרחקים ארוכים והשפעתה על התפתחות המין האנושי, בתיאורים מפורטים של מרוצים ובסיפוריהם האישיים של האצנים. כמקובל בז'אנר, הכול אצל מקדוגל גדול מהחיים. כל מסע הוא מסוכן. כל גילוי הוא מהפכני. כל מרוץ הוא מאבק צמוד. כל ניצחון הוא מפתיע – והוא תמיד קורה כנגד כל הסיכויים. כל רץ אולטרה היה פעם ילד שמן ובודד – והוא תמיד הצליח להגיע להישגיו הספורטיביים רק לאחר שנים ארוכות של עבודה קשה, ובזכות נחישות, התמדה ועקשנות מטורפת. מקדוגל גם אף פעם איננו חוסך בסופרלטיבים. כך למשל הוא כותב על בני הטראומארה, אותו גזע של בני אלים השוכן במקום ממנו איש עוד לא חזר:

בני הטראומארה הם אולי האנשים הבריאים והרגועים ביותר עלי אדמות, והרצים המעולים ביותר בכל הזמנים. בכל מה שקשור לריצות אולטרה-מרתון, רץ טראומארי הוא בלתי מנוצח – סוס מרוץ לא יביס אותו, גם לא צ'יטה, גם לא רץ מרתון אולימפי. מעטים הזרים שראו את בני הטראומארה בפעולה, אבל סיפורים מדהימים על קשיחותם העל-אנושית ועל שלוותם נישאו מן הקניונים במשך עשרות שנים. (נולדנו לרוץ, עמ' 12-13).

כמובן, ניתן בקלות לבקר את מקדוגל על התלהבותו, על הערצתו חסרת הסייגים ועל עודף הסופרלטיבים בהם הוא משתמש. ניתן גם לזהות בקלות בתוך הסיפור הזה שורה ארוכה של תבניות שכבר נעשה בהן שימוש במספר רב של סרטים הוליוודיים: השבט האבוד השוכן אי-שם ומחזיק בידו את כל סודות היקום, האמריקאי שחי שנים ארוכות בין הפראים האצילים עד שהיה לאחד מהם, העיתונאי הספקן (נניח) שיוצא לדרך בעקבות שמועה עקשנית ומגלה תגלית שתטלטל את עולמו, וכן הלאה. מקדוגל גם מודה בחצי פה שהשבט האבוד שלו הוא לא לגמרי אבוד. שפה ושם התקיימו קשרים בינו לבין העולם החיצון. הוא אף מודה באי-רצון שגם קביו בלנקו, הנווד המסתורי שנטש את הציוויליזציה ויצא למדבר, נוהג מדי קיץ לעלות צפונה לקולוראדו, שם הוא עוסק בהובלת רהיטים. ניתן אפוא לטעון כנגד מקדוגל שהוא מייפה את המציאות, או מצניע את הפרטים שלא תואמים לסיפור שהוא מבקש לספר. אולם, נדמה לי שביקורת כזו תחמיץ את העיקר: מקדוגל לא מנסה להטעות את קוראיו. הוא מכניס את הסיפור שלו לתבניות הוליוודיות מפני שאלה המשקפיים שבהם הוא מתבונן על העולם. מפני שהוא באמת ובתמים מאמין שאלו הם החומרים שהחיים מורכבים מהם. אפשר לומר שאם סנדלר שמשוטט בעולם רואה בכל מקום נעליים, ואם אדם דתי (מסוג מסוים) רואה בכל מקום ניסים גלויים והשגחה פרטית, אזי עיתונאי כמו מקדוגל כאשר הוא מסתכל בעולם הוא רואה שם שבטים אבודים, נוודים מסתוריים, מאבקים נואשים וניצחונות מדהימים כנגד כל הסיכויים. במובן זה ניתן לומר שהעולם שבו חי מקדוגל – עולם שבו חיים אולי גם רבים מקוראיו – הוא רק השתקפות, צל חיוור של עולם האידיאות ההוליוודי.

אבל זהו רק היבט אחד של הסיפור. כפי שאמרתי למעלה, מקדוגל מתאר את בני הטראומארה כמין שבט אגדי, מופלא, השוכן מעבר להרים ולמדבר ומחזיק ברשותו חכמה עתיקה. כיצד אם כן הוא מאפיין אותם? ולצורך העניין, אין זה משנה מהי בדיוק מציאות החיים הממשית של בני השבט הזה. מה שחשוב זה מהן התכונות אותן בוחר מקדוגל להדגיש כאשר הוא מתאר את אותו גזע של פראים אצילים. ובכן, מקדוגל מדגיש שוב ושוב את השלמות הגופנית שלהם. בני הטראומארה הם אצנים מופלאים, הם נהנים מבריאות מושלמת, הם יפים, הם בעלי יכולות פיסיות מדהימות וגם בגיל מבוגר הם עדיין נראים טוב ושומרים על כושר מעולה. במקביל, מקדוגל גם מדבר בכל הזדמנות על שמחת החיים שלהם, על שלוות הנפש, הרוגע. בני הטראומארה תמיד מחייכים. הם תמיד שמחים בחלקם. מקדוגל גם מדבר על התזונה המושלמת שלהם, על האוכל הבריא ורווי הסיבים התזונתיים שהם צורכים, ועל השיטה הכלכלית האידיאלית שלהם. ("גאוני הטראומארה אפילו עסקו בכלכלה, ויצרו מערכת פיננסית מיוחדת במינה המבוססת על משקאות אלכוהוליים ועל מעשים טובים אקראיים" עמ' 26; דרך אחרת לומר שהם לא שמעו על המצאת הכסף). אולם כדי שלא נקבל את הרושם שמדובר בחבורה של חנונים טובי-לב, מקדוגל גם מתאר בהרחבה את כמויות האלכוהול האדירות שהם צורכים ואת המסיבות הפרועות שנערכות בכפרי הטראומארה בתקופת הקציר. מסיבות שהוא אומנם לא זכה לראות, אבל השמועות אומרות שהן לוהטות לא פחות ממסיבות השתייה בקולג' אמריקאי ממוצע. (עמ' 27). בקיצור, מקדוגל טוען שבני הטראומארה הם האנשים המושלמים והם אלו שמצאו את סוד החיים הטובים. אבל מהם החיים הטובים? לא חיי העיון כפי שחשב אריסטו וגם לא חיים של יצירה והתגברות עצמית, כפי שסבר בטעות ניטשה. החיים הטובים הם חיים של פעילות גופנית, של תזונה נכונה, של מערכת כלכלית בנויה היטב – ומדי פעם גם של מסיבות שתייה פרועות. וכמובן, כל מי שיאמץ את אורח החיים הזה יזכה גם הוא להיות בריא, יפה ומאושר – ממש כמו בני הטראומארה.

ניתן לומר אם כן שראיית העולם של מקדוגל לא שונה בהרבה מזו של כל כותב ניו-אייג'י ממוצע המנסה לתת מרשם פלא לחיים נכונים. אבל יחד עם זה יש בראיית העולם הזו גם פרדוקס מסוים, פרדוקס שבמקומות אחדים בספר הופך ממש בולט. כאמור, מקדוגל מדגיש את שלוות הנפש של בני הטאומארה, את הצניעות שלהם, את היעדר התחרותיות. הם אומנם עורכים מרוצים בכל הזדמנות, אולם לעולם אינם רצים כדי לנצח. ואכן טוען מקדוגל, זהו אחד מסודות הריצה שלהם. הקלילות. שלוות הנפש. האדישות ביחס להישגים ושוויון הנפש כלפי הניצחון. מקדוגל משוכנע כי כל רץ אולטרה שיצליח לסגל לעצמו את העמדה הנפשית הזאת ישאיר את מתחריו הרחק מאחור. במילים אחרות, מקדוגל מעריץ את חוסר התחרותיות של בני הטראומאה, מפני שהודות לו הם גורמים לכל יתר האצנים לאכול אבק. הוא מהלל את הקלילות שלהם ואת היחס שווה-הנפש להישגים, מפני שבזכותם הם מגיעים לכל הישגיהם המופלאים. כפועל יוצא של הגישה הזאת הספר גדוש תובנות ניו-אייג'יות על כך שהדרך חשובה יותר מן המטרה, וההשתתפות חשובה יותר מן הניצחון – ובמקביל הוא גדוש גם בסיפורי מופת על ניצחונות מדהימים שהושגו כנגד כל הסיכויים, בזכותן של אותן תובנות ניו-אייג'יות. ביטוי לדרך החשיבה הזו אפשר למצוא בדמותו של ג'ו ויג'יל, מאמן ריצה ותיק שבמהלך ניסיונותיו לשפר את טכניקת הריצה של חניכיו החל גם הוא לחקור את שיטת הריצה של הטראומארה. ויג'יל, כותב מקדוגל, הבין בשלב מסוים כי עתיד הריצה למרחקים ארוכים אינו מצוי בשיפור האימונים או הטכניקה. הוא הבין שהגורם הנסתר נמצא בנפש, באישיות: "כשויג'יל חשב על אישיות או על אופי, הוא לא חשב על קשיחות אלא על חמלה, טוב לב, אהבה". (127). סוד הריצה הנכונה מצוי, על פי ויג'יל, ביכולתו של האצן לאהוב את מתחריו ולגלות אמפטיה כלפיהם. ובזכות התובנה הזאת חניכיו של ויג'יל בנבחרת האולימפית של ארה"ב הביאו לארצם שפע של מדליות. במילים אחרות ויג'יל, כמו יתר גיבוריו של מקדוגל, היה מוכן לוותר על התחרות ועל הניצחון – אבל רק בתנאי שהויתור הזה בסופו של דבר אכן יבטיח את הניצחון.

פרדוקס דומה מצוי גם ביחס העולה מן הספר אל הגוף והגופניות. מצד אחד, אין ספק שהתרבות שאותה מייצג מקדוגל עסוקה בגוף בצורה אובססיבית. אולי הביטוי המובהק לאובססיה הזו זה הציטוט (השגוי) שמביא מקדוגל מהטאו-טה-צ'ינג, לפיו "זה האוהב את גופו יותר משליטה באימפריה יוכל לקבל לידיו את השליטה באימפריה". (עמ' 107; במקור נאמר בערך כך: "זה אשר אוהב את העולם כפי שהוא אוהב את גופו, ניתן להפקיד את העולם בידיו.") אין ספק שלקורא האמריקאי הממוצע הדבר נראה הגיוני לאהוב את גופו ללא גבול – ולצפות שהדבר גם יעניק לו שליטה באיזושהי אימפריה. יחד עם זה, אחת התמות המרכזיות של הספר היא שהריצה איננה דבר גופני. הריצה נמצאת בנפש, ברוח, בתודעה. הריצה, לפי מקדוגל, היא סוג של פרקטיקה רוחנית והיא יכולה לסייע לאדם להשתחרר ממגבלות הגוף. או אז הוא ירוץ באופן הנכון, ויזכה בשלמות הגופנית. או כפי שכותב מקדוגל על אחד מגיבוריו, הוא יזכה 'ליצור לעצמו גוף בצלמה של מכונית פרארי'. (עמ' 170). ללא ספק מטרה אשר למענה שווה לחיות חיים של רוחניות, חמלה והסתפקות במועט.

כריסטופר מקדוגל, כפי שדמותו עולה מן הספר, הוא בסך הכול טיפוס חיובי. הוא אדם שרוצה להשיג שלוות נפש ולהיטיב עם העולם והוא משוכנע שהריצה למרחקים ארוכים היא הדרך הנכונה לכך. בהחלט לא מדובר כאן על איזו מין דמות סטריאוטיפית של אמריקאי שחצן ושטחי, המודד כל דבר בפרמטרים של כסף והצלחה. אבל דווקא משום כך הספר שלו מדגים מספר היבטים שלדעתי הם מרכזיים בדרך החשיבה האמריקאית: אחרי הכול יש משהו אמריקאי מאד בהתלהבות שלו, בסימני הקריאה, בגודש, בחשיבה באמצעות תבניות הוליוודיות. יש גם משהו אמריקאי מאד באנטי-אמריקאיות שלו: באמירות החוזרות ונשנות שלו כנגד התחרותיות, רדיפת הממון, החומרנות והאלימות שלשיטתו מייצגים את כל מה שהשתבש באמריקה של היום. יותר מזה, יש משהו אמריקאי מאד, ואולי גם טראגי מאד, בכמיהה שלו לשלוות נפש, לחמלה, לרוחניות; בחתירה העקשנית שלו להיחלץ מהתחרותיות, מההישגיות, מהשעבוד להצלחה ומהרדיפה חסרת התוחלת אחר שלמות גופנית; שאיפה שהיא טראגית כל כך מפני שהיא תמיד מלווה בחוסר יכולת אמיתי לחרוג מתבניות החשיבה הללו. בחוסר יכולת לוותר באמת על הניצחון או על התהילה. בחוסר יכולת לבחון דברים שלא דרך פרמטרים של הצלחה, פרסום או יופי גופני.
אולם יותר מכל, נדמה לי שיש משהו טראגי מאד – ושוב, גם אמריקאי מאד – באמונה הלוהטת של מקדוגל שלכל הבעיות מהן סובלת האנושות יש פתרון, ושזהו פתרון פשוט וניתן ליישום. שאם רק נמצא את הטריק הנכון, את שיטת הריצה הנכונה, את אורח החיים הנכון, הכול יסתדר:

אולי כל הצרות שלנו – האלימות, השמנת היתר, המחלות, הדיכאון ותאוות הבצע – החלו כשהפסקנו לחיות כמו 'קלי הרגליים'. התכחשו לטבעכם, והוא יתפרץ בדרך אחרת, מכוערת יותר. (עמ' 137).

אם כן, אומר לנו מקדוגל, כל הצרות שלנו, כל המלחמות שהיו בהיסטוריה, כל האלימות, השנאה והזעם, כל העצב וחוסר הסיפוק – למעשה, כל הדברים שאפיינו את הקיום האנושי בעשרות אלפי השנים האחרונות – כל אלה הם פשוט טעות. תוצאה של חוסר הבנה מצער. ברגע שנתחיל לחיות נכון, ברגע שנאמץ את המרשם של בני הטראומארה לחיים טובים, כל אלה פשוט ייעלמו כלא היו. הגיוני, לא?

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “אנו רצים והם רצים

  1. אהוד היקר, הטור היה מעניין. ועכשיו שאלה קנטרנית: אם כבר ציטטת קטעים לא מעטים מהספר, האם לא ראוי לתת קרדיט למתרגמת?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s