זיכרונות מהמהפכה שבדרך

בסוף שנות התשעים הוקמה בירושלים ישיבת 'שיח' – ישיבה המיועדת לבוגרי ישיבות הסדר, בראשותם של הרב שמעון גרשון רוזנברג (שג"ר) והרב יאיר דרייפוס. הייתה זו ישיבה קטנה, שנויה מאד במחלוקת, שגם בתקופות השיא שלה לא מנתה יותר משלושים-ארבעים תלמידים. אף על פי כן היא הייתה אחראית על אחת המהפכות המשמעותיות ביותר בתולדות הציונות הדתית. רשימה על הרב שג"ר, על הישיבה שהקים, על תורת ארץ ישראל ועל יין הונגרי.

תמונה קשורה

הרב שג"ר (1949-2007)

לאחרונה הזדמן לי לצפות בפרק של התכנית 'חוצה ישראל' מלפני כעשור, פרק בו אירח המראיין דב אלבוים את הרב שג"ר זצ"ל. במהלך הריאיון ניסה אלבוים שוב ושוב לברר מה בדיוק החידוש של הרב שג"ר ושל ישיבת 'שיח' שבראשה הוא עמד ביחס לעולם הציוני-דתי. לשם כך הוא זרק לחלל האוויר מושגים כמו נבואה, ניו-אייג', חבקו"ק, מחקר אקדמי וחוויות מיסטיות. הרב שג"ר כדרכו חייך, נע באי-נוחות, השפיל את עיניו וניסה להסביר כי "זאת לא הנקודה". ואכן, לצופה מן הצד היה ניכר שזאת לא הנקודה. למעשה, נראה היה ששאלותיו של המראיין מחמיצות שוב ושוב את הנקודה. אבל מה כן הייתה הנקודה? מצד אחד, אין ספק שאלבוים צדק כשזיהה את הרב שג"ר ואת ישיבת שיח כמבשריו של שינוי עמוק בעולמה של הציונות הדתית. אבל מה היה טיבו של השינוי הזה? ברור שלא מדובר בהדגשת המימד הרגשי והחווייתי שבדת, או באיזו שמחה אקסטאטית ומתפרצת, כפי שניסה אלבוים לרמוז. כל מי שהייתה לו היכרות מינימאלית עם הרב שג"ר או עם תלמידיו יכול היה להעיד שלא שם נמצאת התשובה לשאלת החידוש. נראה שהתשובה לשאלה הזו גם לא נמצאת בהגותו הסבוכה והקשה להבנה של הרב שג"ר, הגות שבימי חייו כמעט ולא הועלתה על הכתב, הגות שרק מעטים מאד הכירו, ומעטים עוד יותר הצליחו להבינה או להתחבר אליה. מה היה אם כן סוד השפעתו העזה של הרב שג"ר על העולם הדתי? ומה היה טיבה של ההשפעה הזאת? ברשימה זאת הייתי רוצה להתייחס לשאלות האלה מזווית ראייה אישית.

כשהגעתי לישיבת שיח בפעם הראשונה, אי-אז ב97, התגובה הראשונית שלי הייתה הלם. זעזוע עמוק ואמיתי. הייתי אז לקראת סוף שיעור ה' באחת מישיבות ההסדר הגדולות והיו לי מושגים ברורים למדי לגבי האופן שבו צריכים להיראות חייו של בחור ישיבה. היה לי ברור למשל שבחור ישיבה רציני אמור לקום השכם בבוקר, להתפלל במניין, ולהקדיש מכאן ואילך את כל זמנו – עד לשעות הקטנות של הלילה – אך ורק ללימוד תורה. עם דגש על לימוד גמרא בעיון. היה לי ברור גם שעולמו הרוחני של בחור הישיבה צריך להיות רציני, שיטתי ומוצק. שעליו להיות מבוסס על מסירות מוחלטת ללימוד, על מחויבות הלכתית בלתי מתפשרת ועל אמונה דתית חד-משמעית – אולי בתוספת של עוד משהו. השמועות אמרו כי בישיבת שיח, שבדיוק הוקמה וששכנה עדיין בחדר קטן בשכונת 'בית וגן' הירושלמית, ניתן למצוא את אותו 'עוד משהו'.
אולם כשהגעתי לשיח לא מצאתי שם 'עוד משהו'. למעשה מצאתי שם משהו אחר לחלוטין. במקום בחורי הישיבות המוכרים, בעלי החזות האחידה, המבלים את רוב שעות היום בלימוד ראשונים על הש"ס ואת זמנם הפנוי בוויכוחים על צבא ופוליטיקה, מצאתי גן-חיות של ממש. החל בדירה המבולגנת ששימשה כמעין פנימייה, שהייתה מאוכלסת בכל רגע נתון באוסף של טיפוסים מגודלי-שיער הישנים במזרונים על הרצפה; דרך הספרים שמילאו את ארונות המטבח בדירה ההיא – מספרי חסידות ומחקר ועד לכתבים של שפינוזה, של דוסטוייבסקי ושל אושו; וכלה במעבירי השיעורים – מפסיכולוג יונגיאני חובב מיתולוגיות, דרך צייר חב"דניק ועד רב חרדי המתמחה בפילוסופיה צרפתית. אולם עיקר השוני היה טמון בתלמידים עצמם. יותר משהם נבדלו מיתר בחורי הישיבות, הם נבדלו זה מזה. נראה היה שכל אחד מהאנשים שם הוא עולם בפני עצמו, שמתנהל לפי חוקיות משלו. היו שם למדנים ישיבתיים קלאסיים, אקדמאים בעלי חיבה משונה לכתבי-יד, כופרים שהטילו ספק בכל וחסידים שיצאו בלילות ליער ירושלים כדי לזעוק אל ה'. כמובן שהיו גם כאלו שבבוקר התפלפלו בסוגיות סבוכות בגמרא, בצהריים השוו כתבי-יד, בערב נשאו נאומי כפירה, ובלילה יצאו לזעוק ביערות. בקיצור, אחרי כמה ימים במקום אמרתי לעצמי שזה פשוט לא רציני. ככה לא נראית ישיבה.
ואף על פי כן נשארתי שם. בדיעבד, היו לכך כמה סיבות: קודם כל נשארתי כי היה שם מעניין. ממש מעניין. באותה תקופה התקבצו לשיח אוסף של טיפוסים יוצאי דופן ובעלי חשיבה לא שגרתית. אנשים שהיה מעניין להקשיב להם והיה מעניין להתבונן בהם. כך למשל, אם בישיבה ממנה הגעתי השיחות בזמן הארוחה עסקו בדרך כלל בסיפורים מהצבא, הרי בשיח נושאי השיחות יכלו לנוע מן הסוגיה האחרונה בגמרא, לדיון על מושג הצמצום, ומשם לחוסר התכלית שבקיום, לתורת הקוונטים או לסרט האחרון של טרנטינו. אבל הייתה גם סיבה נוספת לכך שנשארתי בישיבת שיח. זו הייתה התחושה העמומה שבאותה נקודת זמן, זה היה המקום הנכון להיות בו. זה היה המקום שבו הדברים קורים. הסופר והעיתונאי האמריקאי האנטר ס. תומפסון כותב כי כל מי שחי בסן-פרנסיסקו במחצית השנייה של שנות ה60, יכול היה ממש לחוש את המהפכה ברגעי התרחשותה. דבר דומה אולי אפשר לומר גם על ישיבת שיח בשנתיים-שלוש הראשונות לקיומה. מי שהיה שם יכול היה להרגיש כי הוא חלק ממהלך היסטורי. חלק מן המהפכה.

אבל כדי להבין מה בדיוק היה טיבה של המהפכה הזאת כדאי לומר קודם כמה מילים על המצב שבו היה שרוי עולם הישיבות הציוני-דתי באותם ימים. במידה רבה, עולם הישיבות של הציונות הדתית נבנה סביב חזונו של הרב קוק על 'תורת ארץ ישראל'. בהכללה, אפשר לומר שלפי התפיסה הזאת התורה של הגלות התאפיינה בניכור, בנוקשות, בהפרדה דיכוטומית בין הקודש והחול ובין החובות המוטלת על האדם מלמעלה לבין רצונותיו ושאיפותיו הפרטיות. התורה החדשה לעומת זאת, התורה שהרב קוק האמין שעתידה להתפתח בארץ ישראל, אמורה לפי זה להיות בדיוק ההיפך; היא תהיה תורה שלא תיכפה על האדם מבחוץ אלא כזו שבמידה רבה תנבע מתוך מעמקי נפשו. זו תהיה תורה שתחבר את הקודש והחול, את השכל והרגש ואת החומר והרוח. זו תהיה תורה שלא תדכא את החיים הטבעיים אלא דווקא תעצים אותם. כפועל יוצא של התפיסה הזאת הרב קוק שאף לייסד ישיבה שבה ילמדו את כל מקצועות התורה, ולצידם גם את "הספרות, הציור והחיטוב". בחזונו של הרב קוק התורה שתיווצר בארץ ישראל תקיף את כל ספירות החיים הגשמיים והרוחניים, באופן כזה שלא תהיה ביניהן כל סתירה. היא תחדיר בקודש את העוצמה והממשות של עולם החול ותחדיר בחיי החולין את מימד הקדושה. בתקופה שעליה אנו מדברים, שנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, כמעט כל הישיבות בעולם הציוני-דתי חרטו על דגלן גרסה כזו או אחרת של החזון הזה.

תוצאת תמונה עבור הרב קוק

הראי"ה קוק: תורת ארץ ישראל נועדה לחבר את הקודש והחול

אולם היישום של הרעיונות הללו מסתבר, היה קצת יותר מסובך. אחרי הכול, איך מחברים בין הקודש והחול? ומהי בעצם תורת ארץ ישראל? במהלך השנים הוצעו מספר רב של פרשנויות למושגים הללו. אולם אף אחד מתלמידיו של הראי"ה לא הצליח להעמיד להן פרשנות חד-משמעית, כזו שתזכה להסכמה כללית. יחד עם זאת, למרות שלל הפרשנויות הייתה בכל זאת נקודה אחת שבה שררה הסכמה בין כל תלמידיו ותלמידי תלמידיו של הרב קוק. כולם, כך זה נראה, הסכימו שאותו תלמיד חכם ארץ-ישראלי שלהופעתו הכול ציפו, אמור קודם כל להיות תלמיד חכם. תלמיד חכם באותו מובן שהתואר הזה התפרש בכל קהילות ישראל במהלך מאות השנים האחרונות. במילים אחרות, לפני שמתחילים לדבר על חיבור בין הקודש והחול, הגוף והנפש וכן הלאה, יש לגדל בחורי ישיבה שידעו ללמוד תורה במובן הפשוט. שיהיו בקיאים בש"ס ובפוסקים, שידעו לנתח סוגיה בגמרא עם ראשונים ואחרונים ושיידעו לפסוק הלכה על פי השולחן ערוך ונושאי כליו. רק לאחר מכן ניתן יהיה על גבי זה לבנות את הקומה השנייה, הארץ-ישראלית.
משמעות הדבר הייתה שרוב הזמן ורוב האנרגיות הלימודיות בישיבות הגבוהות ובישיבות ההסדר של הציונות-הדתית הוקדשו ללימוד מסורתי. לימוד גמרא על פי המודל הליטאי, כפי שזה התפתח במאתיים השנים האחרונות. במקביל, בישיבות הללו גם עסקו בתחומים שלא נלמדו בוולוז'ין או בבריסק: בלימוד תנ"ך, מחשבת-ישראל, בכתביהם של הרמב"ם, ריה"ל, המהר"ל – וכמובן, גם בכתבי הרב קוק. אולם עד מהרה התעוררה בעיה: קשה היה שלא להבחין בפער שבין הדיבורים על חיבור הקודש והחול, על תורת ארץ ישראל ועל כך שדורנו דור הגאולה, לבין לימוד הגמרא היבש, המופשט והשכלתני. קשה היה גם להתעלם מהפער שבין דברי הרב קוק על הצורך בחיבור לגוף, לטבע, לרצונות הפנימיים – לבין אורח החיים של תלמיד הישיבה הממוצע. אורח חיים שכלל בעיקר ישיבה במשך רוב שעות היום והלילה אל מול ספרים עבי כרס, כתובים בצפיפות, באותיות קטנות, בארמית ובכתב רש"י. אורח חיים שדמה באופן מפתיע לזה של אבותיו ואבות-אבותיו בישיבות של מזרח אירופה, שעסקו בתורת הגלות ולא העלו על דעתם לחבר בין הקודש והחול.

אבל עד מהרה גם נמצא פתרון לבעיה: הצבא. אנו שונים מתלמידי הישיבות החרדיות, אמרו רבני הציונות-הדתית לתלמידיהם, ואנו שונים מאבותינו בגלות, מפני שאנו הולכים לצבא. אנו משרתים את עם ישראל, נלחמים למען מלכות ישראל. או כפי שהתנסח אחד מראשי הישיבות: "אנו לומדים תורה למען עם ישראל, ומשרתים בצבא למען תורת ישראל". כתוצאה מכך הצבא הלך ותפס מקום יותר ויותר משמעותי בעולמה הרוחני של הציונות-הדתית. רבנים דיברו על הצבא, הביאו דוגמאות מההווי הצבאי, תיבלו את שיעוריהם בבדיחות צבאיות. עולם הדימויים והעולם המחשבתי היו במידה רבה שאובים מהעולם הצבאי. הצבא היה למקור השראה ומחוז של כיסופים. בחורי הישיבות המשיכו לדבר בסלנג הצבאי גם שנים לאחר השחרור. חלקם גם המשיכו ללבוש חולצות סוף-מסלול, או כיפות שעליהן מופיע סמל החטיבה. כמובן שהווי המסייעת שהתפתח בחלק מן הישיבות רק העצים את הפער, שהיה גדול מלכתחילה, בין בחורי הישיבה לבין הסוגיות התלמודיות שלהן הם הקדישו את מירב זמנם. ניתן לומר שאם החזון שעמד בבסיס עולם הישיבות הזה דיבר על תלמידי חכמים ארץ-ישראליים שיחברו את התורה והחיים, הרי היישום שלו נראה לפעמים כמו חבורה של גולנצ'יקים שנקלעו לישיבת וולוז'ין, שמתים להסתלק משם, ובינתיים מעבירים את הזמן בסיפורי צבא.

תמונה קשורה

אחת הפרשנויות הנפוצות למושג 'תורת ארץ ישראל'

אבל זה עדיין לא כל הסיפור. כאמור, בישיבות של הציונות הדתית למדו בדרך כלל את ספרי המחשבה הקלאסיים: כוזרי, מורה נבוכים, כתבי המהר"ל. אולם לעתים קרובות היה נדמה שהדבר לא נעשה לגמרי ברצינות. סיבה אחת לכך היא שלימוד רציני של הטקסטים הללו דורש היכרות מקיפה עם התקופה שבה הם נכתבו, השפה הפילוסופית שעמדה בתשתיתם וכן עם המחשבה היוונית, המוסלמית והנוצרית שאיתן הם התפלמסו. לרוב בחורי הישיבות לא היה את הזמן, הרצון והיכולת להשקיע שנים ארוכות בלימוד הנושאים הללו. סיבה נוספת לשטחיות המסוימת שהייתה לפעמים בלימודי המחשבה קשורה למעמד המיוחד שהיה להגותו של הראי"ה קוק בעולם הישיבות הציוני-דתי.
האגדה מספרת על אחד הח'ליפים שציווה לשרוף את הספרייה באלכסנדריה בנימוק שאם הספרים שבה מספרים אמת שונה מזו שבקוראן – אזי הם ספרי כפירה, ואם הם מספרים את אותה אמת שמופיעה בקוראן – אזי הם מיותרים ואין בהם צורך. הנחה דומה עמדה בבסיס היחס של עולם הישיבות הציוני-דתי להגות היהודית. ההנחה הייתה שהרב קוק יצר את הסינתזה המושלמת, את התורה שמאחדת בתוכה את כל המחשבה היהודית לדורותיה. כל יתר הספרים הפכו כתוצאה מכך למיותרים, או לבלתי רלבנטיים. הם אומנם נלמדו, אבל בצורה שטחית למדי, כשהדגש היה רק על הנקודות שבהן הם מטרימים את הגותו של הראי"ה. יחד עם זה גם ספריו של הראי"ה עצמו לא תמיד נלמדו לעומק; אחרי הכול מדובר בהגות קשה ומורכבת, שהבנה רצינית שלה דורשת ידע מקיף בטרמינולוגיה החסידית-קבלית, כמו גם בפילוסופיה של המאה ה19 – ידע שבדרך כלל לא היה ברשותו של בחור הישיבה הממוצע. לימוד המחשבה – או 'האמונה' כפי שהיא נקראה לפעמים – הפך לעתים קרובות לדקלום, לשינון של סיסמאות, או לסוג של העמדת פנים. הדבר קשור במידה מסוימת גם לאווירה האנטי-אינטלקטואלית הכללית שהתפתחה בחלק מהישיבות; כפועל יוצא של דחיית הגלות, כחלק מאידיאל החיבור בין הקודש והחול, או בהשפעת האתוס הצברי שבעולם הציוני-דתי המשיכו לשמור לו אמונים גם עשרות שנים לאחר שנפח את נשמתו. הגישה השלטת הייתה שהמעשה תמיד חשוב יותר מן התיאוריה. שאין מה להתפלסף יותר מדי. שבמקום לנסות ולהגדיר מהי אמונה עדיף פשוט להאמין, לפעול, לעשות. לרוץ קדימה בלי להתברבר בדרך. בלי לשאול יותר מדי שאלות. ("ללמוד אמונה באמונה" כפי שהגדיר זאת הרצי"ה). למי שבכל זאת המשיך להתחבט בשאלות, היו מסבירים שזה כמו בצבא: חייל שמקבל פקודה להסתער, לא עוצר לחשוב מהי הסתערות ומדוע מסתערים. הוא פשוט מסתער.

אפשר לומר אם כן שבתקופה המדוברת רבים מתלמידי הישיבות של הציונות הדתית חשו כי מאחורי המילים הגבוהות והאידיאלים הנשגבים מסתתרת לעתים רדידות אינטלקטואלית, המלווה במין התרפקות משונה על ההוויה הצבאית. אל אלה הצטרפו הניתוק שהלך והעמיק בין עולם הישיבות לבין העולם החיצון; הקושי הממשי שיש באורח חיים תובעני כל כך – בייחוד עבור צעירים ישראלים שגדלו בתוך העולם הבעל-ביתי של הציונות הדתית; וכן השבר שממנו סובלת כל תפיסה דתית שמתנגשת עם החיים המודרניים. כל הגורמים האלה הצטרפו לאיזו תחושה מסוימת של מועקה, מין אווירת משבר תמידית, תחושה שקשה להגדיר אותה אולם שכל מי שלמד אי-פעם בישיבה מכיר אותה היטב. אומנם, אפשר לטעון כי התחושה הזאת הנה אופיינית לכל בחורי הישיבות בעבר ובהווה – ואולי גם בכלל, לכל מי שחי תקופה ארוכה במסגרת דתית תובענית ששורר בה מתח רוחני עז כל כך. אולם מה שהחמיר את הבעיה בעולם הציוני-דתי, הייתה העובדה שהעולם הזה שב והכריז בכל הזדמנות שאין שום בעיה: שהניכור והמלנכוליה שייכים רק לגלות, ואילו אנחנו לומדים את תורת ארץ ישראל; שדורנו הוא דור נפלא; שאנו חיים בעידן הגאולה ולכן התורה שאנו לומדים בהכרח חייבת להיות שלמה והרמונית; שהתורה שנלמדת בישיבות שלנו מהווה את השילוב המושלם שבין המסורת והמודרנה, בין תורת ישראל לחכמת הגויים, בין הקודש והחול; ושכל מי שלא מרגיש את העונג, השמחה והחירות שבלימוד התורה – ובכן, כנראה שמשהו אצלו פשוט דפוק.

אומנם, בשלב מסוים הצרימה כבר החלה להיות מורגשת. יותר ויותר אנשים בתוך עולם הישיבות של הציונות-הדתית החלו להיות מוטרדים בשל תחושת הרדידות הרוחנית, האופקים החסומים, המועקה התמידית. בשל הפער הבלתי נסבל שבין האידיליה ההרמונית המתוארת בספרים למציאות הקשה והסתמית שאיתה הם נפגשו. עם הזמן גם יותר ויותר רבנים הבינו שלא את כל הבעיות ניתן לפתור באמצעות עוד שיחת מוטיבציה, עוד מהלך פרשני מתוחכם, או עוד סיפור על הצבא.
בערך במחצית השנייה של שנות התשעים התפתחו מספר אסטרטגיות שנועדו להתמודד עם מכלול הקשיים הללו: כיוון אחד היה באמצעות אינטנסיביות רוחנית, הקפדה יתירה במצוות, לימוד תובעני יותר ואימוץ סממנים מסוימים מן העולם החרדי. בדרך כלל הכיוון הזה גם היה מלווה בטשטוש האלמנטים המהפכניים שהיו בתחילה בהגות הציונית-דתית והחלפתם באידיאולוגיה חרדית-לאומית שמרנית ונוקשה יותר. כיוון אחר היה בדרך של הנגשת העולם הדתי, ייפוי שלו והפיכתו ידידותי יותר למשתמש. עוד כיוון שהתפתח באותן שנים היה זה של הדגשת האלמנטים החווייתיים והרגשיים שבדת – כיוון שהיה לעתים מלווה בזניחתו של לימוד המחשבה המסורתי והשכלתני לטובת עיסוק בטקסטים חסידיים או קבליים. יחד עם זה, לפחות במקומות שבהם אני הסתובבתי באותן שנים, התחושה השלטת הייתה שבאף אחד מן הכיוונים הללו אין פתרון אמיתי. שמדובר כאן רק בתירוצים, בהתחמקויות, בהסחות דעת. בניסיונות לקשט את שולי הבור שנפער במרכזו של העולם הדתי, במקום להתבונן ישירות אל תוכו. גם כאשר כבר נשאלו השאלות, התחושה הייתה שהן אף פעם אינן נשאלות ברצינות. שהשואל כבר יודע מראש את התשובה. שהוא מקשה רק כדי שיוכל אחר כך לפתור את כל הבעיות באיזה תירוץ מחוכם, כזה שיותיר את מאזיניו פעורי פה.

על רקע זה היה חידוש לא מבוטל בהקמתה של ישיבת שיח. החידוש היה, קודם כל, בעצם קיומו של מקום כזה שקיבץ אליו את כל האאוטסיידרים של עולם הישיבות. פתאום כל מי שחש שיש בעיה מסוימת בעולם הדתי, כל מי שהיה מוטרד מהרדידות, הטיוח והעמדת הפנים, כל מי שנמאסו עליו התירוצים הדחוקים, גילה שיש עוד אחרים כמותו. החידוש היה גם בעצם קיומו של מקום כזה שניקז אל תוכו כל כך הרבה להט, ספקנות, מוזרות וברק אינטלקטואלי. (וכל זה בתוך ישיבה שגם בתקופות השיא שלה לא מנתה יותר משלושים-ארבעים תלמידים). מקום ששררה בו אווירה תמידית של תסיסה רעיונית, של מהפכנות, של אינספור כיווני חשיבה המתנגשים זה בזה, מחריבים זה את זה או מביאים ליצירתו של דבר מה חדש. האופקים שהיו עד אז חסומים, נפתחו לפתע. דבר זה קשור בחידוש נוסף שהיה שם, חידוש שנבע במידה רבה גם מאישיותו הייחודית של ראש הישיבה, הרב שג"ר.
באחד הסרטים שנעשו עליו לאחר פטירתו, התבטא מישהו שרק כאשר פגש את הרב שג"ר הוא נתקל לראשונה בחייו ברב שאומר אמת – ואז הוא גם הבין פתאום את האבסורד בכך שעצם קיומו של רב שמדבר אמת הוא הפתעה שכזאת. נראה שביסוד הדברים עומדת עובדה לא נעימה במיוחד באשר לרבנים, ולדמויות דתיות בכלל: אף אחד לא מצפה מהם לומר את האמת. לפעמים אפילו להיפך. מצפים מהם לחנך, להרביץ מוסר, להרגיע. לשמר את המסורת, להדריך את הציבור. לשם כך הם צריכים לפעמים לטייח את הבעיות, להעלים את הספקות, לשאול אך ורק שאלות שהתשובה עליהן כבר ידועה. במובן זה, רבים מן התלמידים שהגיעו אל הרב שג"ר הופתעו לפגוש בפעם הראשונה ברב שלא מנסה לטייח. רב שלא מתעלם מן הבעיות. רב ששואל גם שאלות שהוא איננו יודע את התשובה עליהן. שהוא איננו יודע האם בכלל יש להן תשובה. אבל יחד עם זה כאמור, הוא גם היה רב. הוא היה סמכות תורנית. הוא היה אדם שנטוע עמוק בתוך העולם הדתי וההלכתי, אדם שהקדיש את כל חייו לתורה. במובן זה אם מכל משפט ומכל תורה שלו זעקו השאלה והקרע, הרי בעצם דמותו הייתה גלומה גם ההבטחה שאי-שם ישנה גם תשובה. שבסוף הדברים מסתדרים, או לפחות שהם יכולים להסתדר. שבאופן עקרוני, ניתן לגשר על התהום הזאת שפעורה במרכזם של החיים הדתיים.

אם נחזור להאנטר ס. תומפסון, בדבריו על המהפכה של שנות השישים הוא מדמה אותה לגל שנקודת השיא שלו הייתה בערך ב68, ומכאן ואילך הוא החל לשקוע. להבדיל, גם אווירת המהפכה שעברה על הציונות הדתית בסוף שנות התשעים לא ארכה זמן רב. עם הזמן היא התמסדה, נרגעה, התמתנה. כמה מן האנשים שנטלו בה חלק הפכו בעצמם למחנכים או לרבנים. חלק מצאו את עצמם בכלל מחוץ לעולם הדתי. אחרים פשוט התבגרו והמשיכו הלאה, לעיסוקים אחרים. גם העולם הדתי עצמו השתנה מאז. זרמים חדשים הופיעו. רעיונות שנחשבו פעם למהפכניים נראים היום כמעט טריוויאליים. שאלות שפעם נראו בלתי ניתנות למענה כבר נעלמו, ובמקומן הופיעו בעיות חדשות. בדיעבד, קשה לדעת באיזו מידה כל השינויים הללו הושפעו מאותה חבורה של טיפוסים מוזרים שהתקבצו בסוף המאה הקודמת בשכונת בית-וגן שבירושלים, סביב רעיונות חדשים ורב יוצא-דופן. אבל יחד עם זה, נדמה לי שכל מי שהיה שם עדיין זוכר את התחושה ההיא, את חדוות הגילוי, את המפגש המכאיב והמענג עם האמת. ומי ששתה פעם יין הונגרי – ובכן, אותו כבר לא יצליחו לרמות.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “זיכרונות מהמהפכה שבדרך

  1. תודה אודי, הערת בי גחל עומם וגם חיוך עמוק. אני מתאר לעצמי שרובנו עדיין שם, במידה כזו או אחרת, ואם להשתמש בדימוי שלך – משהו מו בורגנים מקריחים עם קצוות שער מגודל של שנות השישים.

    מעוז כ.

  2. היה עוד מקום לאאוטסיידרים שמצאו להם מקום .
    ישיבת הר' חיים לפשיץ זצ"ל.
    אמנם פחות מפורסם סיפור הישיבה אך ממה שקראת מדבריך עכשיו עולה ציור דומה בשתי הישיבות. התייחסות לספרות למוזיקה לפוליטקה ולתורה כמקשה קשורה ומקושרת. ההבדלים ישנם . אך הצער הוא שישיבות כאלה לא הוערכו מספיק בציבור הדתי, ורישומן לא בוטא בקול בחברה הדתית.

  3. פוסט מעניין. בעיקר על ההשוואה לישיבות אחרות ועל הדימוי לבאזז של שנות ה-60. החלק (בעצם הפסקה האחרונה) שעסקה ברב שג"ר עצמו, הייתה קצת מאכזבת. ציפיתי שאחרי כל המלל לעיל יהיה איזו תובנה על האיש ועל ההגות.
    אגב, מעניין שכל אחד חושב שתקופתו היא ההתרחשות, אני למדתי בשיח בין 2003-2004. ותמיד לעצמי חשבתי שזו הייתה התקופה…

  4. קראתי תודה.

    מה דעתך על תגובה מ"ס 30 שם?

    "30.
    ואיננו, כי לקח אותו אלוהים
    מלאך המוות, 19/06/07 17:35
    רוב ההספדים על הרב שג"ר מתרכזים באישיותו, תוך שימוש מוגבר בקלישאות כגון אמיתיות, עומק, ענווה, חירות וכו', שכדרכן של קלישאות, גם כשהן אמיתיות "באמת", הן אינן מביעות את "עומק" העניין. עיקר תחושת האובדן על הרב איננה האובדן האישי, של אדם שהוא התגשמות של אידיאלים נעלים, ייחודי ויקר ככל שיהיה. היא אף איננה נעוצה בדרמה המסעירה של עלייתו השמיימה, שהכילה מרכיבים מהם עשויים מיתוסים דתיים גדולים, והייתה בעלת מאפיינים מיסטיים מובהקים (בבחינת "אם אין דגים, גם סרטן נחשב"). אם נרצה, הפיספוס בתיאור האבידה הוא רק עוד ביטוי מטריד לעצם אבידה, כי ההתרכזות באיש ולא בתורתו, נובעת מכך שתורתו נשארה "עמוקה" מדיי, וכשלא מבינים "באמת", גם לא יודעים לתאר "לעומק", מלבד בסופרלטיבים חלולים של "עומק", ויותר מכך – וכאן העוקץ הכואב ביותר – גם לא יודעים להמשיך. את כל התגלמות הטרגדיה ניתן למשל למצוא בשיעורו האחרון של הרב שג"ר בישיבה, שעלה עכשיו לרשת (באתר של שיח). הרב החולה/גוסס רצה לדבר על נושא נועז וטעון מאין כמוהו במצבו, וצריך פשוט לשמוע ולהאמין כיצד התלמידים (שלא למדו פרק בסיסי בפילוסופיה) מחריבים את השיעור בקוצר דעתם, ולעולם לא נדע מה היה בדעת הרב לומר. הרב היה איש הרוח היחיד בציונות הדתית שהיה מעניין לדעת מה יכתוב בעוד כמה שנים. גוליבר בארץ הגמדים. ברמה האישית, לאף אדם אין תחליף. אבל ברמה של חיי הרוח של הכלל, יש בחינה שבה לכל אדם יש תחליף. הרב שג"ר היה אדם שאין לו תחליף גם ברמה הזו. גם הכשלים בתורתו (הרב שג"ר בתוך עצמו הוא גר, וכו'), לא היו רק כשלים אישיים, אלא כשל הדור של הציונות הדתית, ביטוי עמוק (כן, עמוק) של שטחיות עולם התורה לאחר שנחרב בשואה, ושל המשבר הדתי הקטסטרופלי בו אנו מצויים. בהלוויה שלו הרגשתי שאני הולך בהלוויה של העתיד הרוחני של הציונות הדתית. שנגדע ענף ב"עץ החיים". שזוהי סטירת לחי הרבה יותר מצלצלת מההתנתקות ושות', כי מדובר בהרס והתנתקות רוחנית, ללא כל המשך אמיתי שנראה באופק – מתה אפשרות מרכזית בעולם התורה, משהו שהיה יכול להיות, פוטנציאל שכבר לא יתממש. והתחושה היא תחושת פיספוס מרה מאין כמוה.

    נ.ב. המילים בין הכוכביות מופיעות במכתב ששלח הרב לישיבתו ליום העצמאות תשס"ז (מאתר שיח), והושמטו מהגירסה למכתב בכנס הארת הפנים בשבועות:
    "לדעתי מלחמת לבנון *וגם האירועים האחרונים שעברו עלי* מלמדים שהגרעין היסודי הציוני של עם ישראל לא רק שלא נעלם חלילה, אלא הוא הוא בסופו של חשבון – המרכז."

    • אני לא לגמרי מסכים עם הדברים. נכון שהרב שג"ר לא היה רק 'עמוק' ו'אמיתי', אלא הוא היה באמת עמוק והוא יצר גם הגות עמוקה ומשמעותית – הגות שחלק גדול מהאנשים סביבו לא תמיד הבינו. (ונראה לי שהוא גם לא היה לגמרי מעוניין שהם יבינו..). אבל בסופו של דבר, פילוסופים יש הרבה. הספרייה בהר-הצופים מלאה ספרים המכילים שיטות הגותיות מקוריות ועמוקות, ספרים שרובם לעולם לא נפתחים. (בורחס כותב באיזשהו מקום שכל שיטה פילוסופית גדולה מתחילה בתור התיאוריה הסופית והמושלמת על הכול – ומסיימת בתור הערת שוליים בתולדות הפילוסופיה).
      בשורה התחתונה – לדעתי לפחות – הערך של הגות נבחן קודם כל לפי האופן שבו היא יוצאת אל הפועל, לפי דרכי היישום שלה. עכשיו, אפשר להוציא אל הפועל הגות ב2 דרכים: או שהיא מתבטאת בחייו של ההוגה עצמו (ע"ע סוקרטס), או שהיא באופן שבו רעיונותיו משפיעים על הציבור הרחב. (ע"ע מרקס). אם אנו מדברים על האפשרות הראשונה – ממילא יש חשיבות רבה לאישיותו של ההוגה, להיסטוריה שלו וכו'. אם אנו מדברים על האפשרות השנייה – כדי שהגות עמוקה תחלחל לציבור, היא בהכרח חייבת לעבור פישוט, פופולריזציה, בהכרח חלקים מסוימים בתוכה יודגשו על חשבון אחרים וכד'. (ראה למשל מה שקרה להגותו של הראי"ה).

      בנוגע לרב שג"ר, אני חושב שחלק ניכר מכוח המשיכה שלו – וכן מההשפעה הציבורית שהייתה לו – קשורים לאו דווקא לרעיונות שלו אלא לאישיות שלו, וכן לתחושה שלא היה פער בין מי שהוא היה לבין מה שהוא אמר. במובן זה כן יש חשיבות לכל סיפורי החסידים הללו.
      מעבר לזה, אני לא בטוח שהרעיונות שלו לכשעצמם אכן היו בעלי פוטנציאל כ"כ גדול של פופולאריות. זה קשור גם למופשטות שלהם, וגם לזה שבשורה התחתונה הפילוסופיה של הרב שג"ר לא הייתה פילוסופיה שהציעה גאולה. (אבל זה כבר עניין לדיון אחר).
      בנוגע לתחושת האובדן שהכותב מתאר, אני מסכים איתו. גם אני חושב שאבד כאן אולי ההוגה הדתי המשמעותי ביותר שצמח בדור האחרון. אבל מצד שני, צריך לזכור שהרב שג"ר בימי חייו כמעט שלא הפיץ את רעיונותיו לציבור. הוא כמעט ולא פרסם דברים כתובים – וגם הדברים שיצאו הוא לא היה לגמרי שלם איתם. במובן הזה אפשר לומר שרק לאחר פטירתו ההגות שלו יצאה לאור. (ושוב, גם בנקודה זו הוא דומה לראי"ה).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s