Monthly Archives: אוקטובר 2013

אז מיהם הרעים? – על מהפכות, מחאות חברתיות ורוסי מטורף אחד

בשנים האחרונות כך זה נראה, האנרכיזם חוזר לאופנה. מתנועות דוגמת 'אנונימוס' (זו של ההאקרים, לא זו של הטבעונים) או Occupy Wall Street, דרך ההפגנות האלימות של העשור הקודם כנגד הגלובליזציה, ועד המחאה החברתית בישראל 2011. המשותף לכל הזרמים הללו זה שאין להם אידאולוגיה ברורה או סדר יום מוגדר וגם אין להם אויב חד משמעי; הם נאבקים כנגד 'הקפיטליזם', הם דורשים 'צדק' – והדרך שלהם להשיג זאת היא באמצעות יצירת מהומות. על רקע זה ניתן לראות גם את ספרו של ניר ברעם 'צל עולם' – מעין פנטזיה עתידנית על חבורה של אנרכיסטים שמובילים מהפכה עולמית. רשימה על הספר, על מהפכות בכלל ועל אירועי קיץ 2011.

%d7%9e%d7%97%d7%90%d7%94

המחאה החברתית, ישראל 2011: המהפכה שוב באופנה

בשנת 1882 מת בתא הכלא שלו בסנט פטרבורג המהפכן והאנרכיסט הרוסי סרגיי ניצ'אייב. כיום ניצ'אייב מוכר בזכות היותו מקור ההשראה לרומן שדים של דוסטוייבסקי, בזכות היותו אחת הדמויות הצבעוניות בתולדות התנועה האנרכיסטית, וכן בזכות חיבורו הקטכיזם המהפכני– אולי אחד הטקסטים הקיצוניים ביותר שנכתבו מאז ומעולם. בחיבור זה יוצא ניצ'אייב כנגד אותם מהפכנים שמקדישים את רוב מרצם לתכנון החברה האידיאלית שתקום לאחר המהפכה. בשלב הזה של ההיסטוריה טוען ניצ'אייב, כל רעיון שנעלה במוחנו בהכרח יהיה מושפע מהסדר החברתי הקיים. כיום אנחנו לא מסוגלים בכלל לדמיין עולם ללא דיכוי. ולכן אין טעם להתעסק בזה. במקום זה עדיף לפוצץ דברים. במילים אחרות, לפי ניצ'אייב המהפכנים אינם אמורים – ולמעשה גם אינם יכולים – לחשוב על מה שיקרה לאחר המהפכה. התפקיד שלהם הוא אך ורק להביא אותה. אך ורק להביא להרס הסדר הקיים. וכאשר ניצ'אייב דיבר על הרס, הוא התכוון להרס. במלוא מובן המילה. המהפכה שעליה הוא חלם אמורה הייתה להביא להרס המשטר, החברה, הכלכלה, התרבות והמוסר. חורבן טוטאלי, בכל התחומים. לשם כך לשיטתו המהפכנים צריכים לבצע מעשי טרור, להטיל אימה, לחולל מעשי זוועה – אבל לא פחות חשוב מכך, עליהם גם לחדור לכל זרועות השלטון ולהעצים את השחיתות, האכזריות וחוסר היעילות ששוררים בהן. באופן דומה עליהם לחדור לכל העיתונים, לכל האוניברסיטאות, לכל מוסדות התרבות ולהגביר בכל מקום את הניוון, הזיוף, העליבות והשקר. כל זה, עד שהחברה תתפורר מבפנים. עד שיתרחש המפץ הגדול. הפיצוץ שאת מה שיהיה אחריו אין לנו שום יכולת לדמיין, אבל כנראה שזה יהיה טוב. באיזשהו מובן. נזכרתי בחזון הזה בזמן שקראתי את צל עולם של ניר ברעם (עם עובד 2013). אומנם המהפכה שמתוארת בספר היא הרבה יותר צמחונית מחזון הדם והאש של ניצ'אייב. ברעם, בניגוד לקודמו הרוסי המטורף, כנראה גם לא יגיע בשל ספרו אל הכלא הצארי. (מקסימום לריאיון זוגי עם שהרה בלאו במוסף 'מוצ"ש' של מקור ראשון). ואף על פי כן יש קווי דמיון.

הספר צל עולם מורכב משלושה סיפורים נפרדים, שרק בשלב מאוחר יחסית של העלילה מתחברים ביניהם: אחד מהם הוא סיפורו של גבריאל מנצור, צעיר ירושלמי שאפתן שמצליח אי-שם בסוף שנות השמונים של המאה העשרים להפוך לאיש אמונו ולנציגו בישראל של מיליונר יהודי-אמריקאי העוסק בקרנות-גידור. בהמשך הדרך הופך מנצור למעורב בפעילותה של 'הקרן היהודית לדמוקרטיה' – מין קרן צדקה-לכאורה שמשמשת את פטרונו כדי לחדור אל תוככי הפוליטיקה הישראלית – וכן למעורב בשורה של מיזמים כלכליים הקשורים לחזון המזרח-התיכון החדש, עד להפיכתו באמצע שנות האלפיים למעין טייקון מקומי. קו עלילה שני עוסק בפעילותה של חברת ייעוץ אמריקאית בשם MSV – חברה המתמחה בסקרים, בייעוץ פוליטי ובמשיכה בחוטים. מדובר אומנם בחברה המקושרת חזק למפלגה הדמוקרטית ולממשל קלינטון, אולם נציגיה שולחים את זרועותיהם הארוכות לכל מקום ברחבי הגלובוס, מקונגו ובוליביה ועד מצרים וישראל. קו עלילה שלישי – שהוא אולי ליבו של הספר – מספר על חבורה של צעירים לונדונים מגניבים להחריד (גרים בבתים נטושים, חיים בשולי החברה, עושים סמים ומצטטים את ולטר בנימין ואת באחטיין. כמובן שיש מלא חבר'ה כאלה. בטח יצא לכם לפגוש), שקמים יום אחד ומחליטים להביא את המהפכה. לא לגמרי ברור מה טיבה של המהפכה הזאת, מי אמורים להיות נושאיה וכנגד מי בדיוק היא מכוונת. אולם ברור שהאויב שלה הוא 'הקפיטליזם' וכל אלה שנתפסים כמשרתיו, וכן ברור שהיא קשורה איכשהו בשביתה עולמית ובהריסת הסדר הקיים. על אף ששוב, לא לגמרי מובן איזה אינטרס אמור להיות להמוני העובדים שאמורים לשבות בהריסת אותו סדר – בייחוד לאור העובדה שאף אחד מנביאי המהפכה לא מתיימר להסביר מה יבוא במקומו. כאשר בכל זאת הם מנסים לשטוח את האידיאולוגיה שלהם, ההסברים שלהם נשמעים בערך כך:

"אנחנו רוצים שהם יראו את התהום בדיוק כמו שאנחנו רואים אותה […], הם יסתכלו למטה והעיניים שלהם יצללו לתוך אין, במקום כל המוסדות שהם הכירו יהיו בניינים חרבים ולא יהיה שום דבר להיאחז בו, בדיוק כמו שלנו אין." (עמ' 100).

כדי להגשים את המטרה הזאת חבורת הצעירים הלונדונית מטיפה כאמור לשביתה עולמית ובנוסף הם מחוללים מהומות, בורחים מהמשטרה ומפיצים את בשורתם דרך האינטרנט. בעקבות פעילותם פורצות שורה של הפרות סדר בכל רחבי העולם. גדודים של צעירים זועמים יוצאים לרחובות ואנשי החבורה הלונדונית הופכים לסלבריטאי-על בסגנון צ'ה-גאוורה. בהמשך שלושת העלילות מתלכדות: יועצי הסתרים הליברליים-כביכול של MSV נשכרים על ידי הממשלות והטייקונים כדי להילחם בקמפיין השביתה העולמית; במקביל אחד מאנשי החברה, שמצפונו מייסר אותו על היותו כלי שרת של הקפיטליזם העולמי, עורק והופך ליועץ הסתרים של החבורה הלונדונית. בתור שכזה הוא מצליח, בשורה של מהלכי שיווק מבריקים, להציג את הממשלות והעשירים כנבלים ואת מנהיגי המהפכה כחבורה של קדושים מעונים. בינתיים בישראל מתברר שגבריאל מנצור, הטייקון המושחת לשעבר, מהווה מטרה עיקרית עבור הסניף הישראלי של המהפכה. (המורכב מצעירים קצת-פחות-מגניבים וקצת-פחות-זועמים, אבל מאד מתאמצים). בסופו של דבר המהפכה אכן פורצת. הקפיטליזם מתמוטט. ההמונים יוצאים לרחובות. משרתי המנגנון נתפסים, מוקעים, ונאלצים להתוודות על פשעיהם אל מול מצלמות האינטרנט. מן העמודים האחרונים של הספר, שנכתבו כביכול שנים רבות לאחר שכל זה התרחש, עולה שלבסוף הסדר בכל זאת הושב על כנו. הקפיטליזם חזר לשלטון והמהפכנים נדחקו חזרה לשוליים ונשכחו מלב. אולם אף על פי כן הם לא מתחרטים על כלום. שכן מבחינתם, לפחות למשך רגע אחד הם ניצחו. לרגע אחד המהפכה אכן נראתה אפשרית.

זוהי אם כן בגדול העלילה של צל עולם. כיצירה ספרותית, הספר לא חף מפגמים. רוב הדמויות פלקטיות למדי, חלק מהסיפורים לא מצליחים להתרומם ומדי כמה עמודים הגיבורים – הטובים והרעים כאחד – נוהגים לשאת נאומים ארוכים שבהם הם שוטחים בהרחבה את משנתם ואת המניעים שלהם. אולם נראה לי שלא יהיה זה נכון לנתח את צל עולם כיצירה ספרותית, או לפחות לא רק כיצירה ספרותית. כמו הרומנים של אין ראנד או מישל וולבק, גם הרומן של ברעם הוא קודם כל מניפסט. הוא בא להציג השקפת עולם מסוימת, אידיאולוגיה מסוימת. לכן השאלה איננה האם מדובר ביצירת מופת ספרותית; השאלה היא מהי תפיסת העולם שבבסיס היצירה הזאת? מה ברעם מנסה לומר?
בין המבקרים שעסקו בספר, היו שהסבירו שהוא בא להראות את הסכנה במחאה אלימה, שהוא בא לומר לנו שכל מהפכה בסופו של דבר תסתיים במפח נפש, או שהוא בא להראות שמאחורי כל מנגנוני הדיכוי העצומים והמרושעים עומדים בסך הכול אנשים קטנים שרוצים להצליח. אבל נדמה לי שקריאה כזאת מחמיצה את המשמעות האמיתית של הספר. שכן הספר צל עולם לא מבטא את החשש מפני מהפכה אלימה. הוא מפנטז על מהפכה שכזאת. הוא חולם עליה, עורג אליה, מטיף לה. מבין כל שלל הדמויות שמאכלסות את צל עולם, המהפכנים הצעירים הם היחידים שמוצגים בצורה אוהדת וללא הסתייגויות. הם היחידים שמתוארים כגיבורים. הם גם היחידים שסיפורם מובא בגוף ראשון. (אם כי כיאה לקולקטיב מהפכני, הם מדברים בגוף ראשון רבים). למעשה גם חלק ניכר מן הנבלים, לאחר שהם מתוודים על פשעיהם אל מול המצלמות, מביעים תמיכה במטרות המהפכה ומצהירים שאם היו יכולים היו מצטרפים אליה בעצמם. אפשר לומר אם כן שהספר מביע הזדהות עם המהפכה המתוארת בו, עם מטרותיה ועם האידאולוגיה שלה – גם אם הוא מבכה את סופה הטראגי והידוע מראש. מהי אם כך האידאולוגיה של חבורת המהפכנים הזועמת של ברעם?

על פניו, נראה שאפשר לזהות כמה מרכיבים בבסיס האידאולוגיה הזאת. מרכיב אחד זו החלוקה הדיכוטומית שבין טובים לרעים, בין הקפיטליזם לבין כוחות המהפכה. ג'ורדן סטיינבק, אחד הנבלים בספר – איש שמאל שהפך למשרתם של פוליטיקאים שמרנים וסוחרי נשק אפריקניים – נוהג לומר בכל הזדמנות כי "העולם הוא מקום מורכב, מסועף ומסובך". וזה בדיוק הדבר שהופך אותו לנבל. זה הדבר שמאפשר לו להכשיר את כל העסקאות שהוא מבצע עם השטן. שכן לאמתו של דבר, כפי שמבינים המהפכנים של ברעם, העולם הוא בכלל לא מורכב ומסובך. העולם דווקא די פשוט: בצד אחד ניצבים הטובים – המהפכנים, הצעירים, המגניבים, אלו "שאין להם מה להפסיד" – ובצד השני ניצבים הרעים, כלומר הקפיטליזם ומשרתיו. ואצל ברעם אין שום גווני ביניים.

200px-nechayev

סרגיי ניצ'אייב (1847-1882)

עיקרון שני באידיאולוגיה של המהפכנים, עיקרון שמחזיר אותנו אל ניצ'אייב הזכור לטוב מהפסקה הראשונה, הוא שתפקידם של המהפכנים איננו לבנות עולם טוב יותר. תפקידם הוא אך ורק להרוס את הסדר הקיים. במקרה שלנו, תפקידם הוא אך ורק למוטט את השיטה הקפיטליסטית. לחולל מהומה, ליצור משבר עולמי, להשאיר אדמה חרוכה. השאלה מה יהיה אחר כך, מי יסבול כתוצאה מכל זה ואיך כל העסק עתיד להיגמר – כל השאלות הללו כלל לא צריכות לעניין אותם. כך גם סוגיית הקורבנות שתפיל המהפכה או האלימות שבהכרח תהיה כרוכה בה. שכן כפי שאומר ג'וליאן, האידיאולוג הראשי של הקבוצה הלונדונית:

"הרעיון שמחאה חברתית לא אמורה להיות אלימה התקבע בתודעה בעשורים האחרונים ויש לערער עליו. זו תמימות להתחייב לאי-אלימות, בזמן שהכוחות שמולך משתמשים בכל סוג אלימות שניתן להעלות על הדעת". (322).

אל שני העקרונות הללו – הדיכוטומיה בין טובים לרעים וחזון המהפכה הטוטאלית – ניתן להוסיף גם את האסטרטגיה המהפכנית כפי שהיא מוצגת בספר: המהפכה בספר מתרחשת כתוצאה משילוב הכוחות שבין צעירים נחושים, רדיקליים, בעלי מחויבות אידיאולוגית חזקה וכאלה "שאין להם מה להפסיד", לבין יועץ פוליטי מיומן היודע היטב כיצד למשוך בחוטים, כיצד לייצר הד תקשורתי וכיצד לעצב את דעת הקהל. השילוב בין שני הגורמים הללו כך עולה מן הספר, עשוי ליצור את הקמפיין האולטימטיבי: זה שיסחף אחריו את ההמונים ויגייס אותם לטובת המהפכה. הקמפיין שיביא לכך שמיליוני צעירים זועמים בכל העולם ייצאו לרחובות, יתעמתו עם ממשלותיהם, יפשטו על בתי העשירים ויביאו את המהפכה בדם ואש. מה שיקרה אחר כך הוא פחות חשוב. מה שחשוב זה שלפחות לרגע אחד המהפכה תנצח. לפחות לרגע אחד הצעירים המגניבים והרדיקלים אכן יהפכו לשליטי העולם.

יחסית לרומן ישראלי, הספר של ברעם הוא מאוד לא 'מקומי'. הוא מתרחש במנהטן, בקונגו, בבוליביה; גיבוריו ברובם אירופאים או אמריקאים וגם בחלקים שמתרחשים בתל אביב או בירושלים אין כמעט שום מאפיינים ישראליים. עם זאת קשה שלא לזהות מאחורי חזון המהפכה הגלובלית המתוארת בספר את אירועי המחאה החברתית שסחפה את ישראל בקיץ 2011: כמו בספרו של ברעם, גם שם המחאה החלה מקבוצה קטנה של צעירים תל-אביבים, שגם אם קשה לכנות אותם 'מהפכנים', מכל מקום הם עשו שימוש בסיסמאות מהפכניות וברטוריקה אנרכיסטית. (למשל הצבת הגיליוטינה בשדרות רוטשילד, הסירוב לנהל מו"מ עם הממשלה והסירוב העיקש להגדיר את מטרות המאבק). כמו בספר, גם בישראל של קיץ 2011 עד מהרה המחאה התפשטה, הפכה המונית והוציאה אל הרחובות עשרות אלפים. בנוסף, כמו אצל ברעם גם בגרסה הישראלית הצלחת המחאה התבססה במידה רבה על שימוש ברשתות החברתיות, על שימוש מתוחכם באמצעי התקשורת ועל קמפיין ציבורי מתוכנן היטב. כמו כן – וגם זה באופן שמזכיר את ההתרחשויות שבספר – לאורך כל אירועי המחאה היו שמועות על מעורבותה של חברת ייעוץ אמריקאית שאיש אינו יודע מי שילם על שירותיה ועל גורמים עלומים שבוחשים מאחורי הקלעים. נקודה נוספת שבה ההתרחשויות בספר מזכירות את האירועים האמיתיים היא המהירות שבה כל זה נגמר. המהירות שבה המחאה הפכה מתנועה המונית לזיכרון רחוק.

כמובן שההשוואה בין חזונו של ברעם לבין המחאה שטלטלה את החברה הישראלית בעוצמה כזאת מעלה את השאלה – האם מהפכה כמו זו שמתוארת בצל עולם אכן עשויה להתרחש במציאות? האם באמת כל כך פשוט להפוך את הציבור הרחב – שמורכב כידוע בעיקר מאזרחים תמימים ושומרי חוק, אנשי מעמד הביניים ובעלי משפחות – לצבא מהפכני שיסתער כאיש אחד על מעוזי הקפיטליזם כשהוא מוכן להרוג ולהיהרג? האם באמת כל מה שצריך כדי למוטט את הסדר הקיים זה רק קומץ של פעילים אידיאולוגים נחושים ומסע פרסום מתוכנן היטב?

יכול להיות. אבל נדמה לי שלא. יש כמה הבדלים משמעותיים בין המהפכה בנוסח ברעם לבין גרסתה הישראלית. במקרה הישראלי, למן ההתחלה אירועי המחאה נשלטו על ידי שני סוגים של רטוריקה: מצד אחד ניצבה הרטוריקה האנרכיסטית שהושפעה מהמאבק העולמי כנגד הגלובליזציה ודיברה על מהפכה ועל מלחמת חורמה כנגד הקפיטליזם; מצד שני ניצבה הרטוריקה שדיברה בשם מעמד הביניים והדגישה את הפערים החברתיים ואת העלייה במחירים. וכך, בעוד שהקולות מהסוג הראשון דיברו על עימות חסר פשרות ועל מאבק לשם מאבק, הקולות מהסוג השני דיברו על מאבק למען מטרות מסוימות: הורדת מחירי הדיור, הקלה במיסים וכדומה. לעתים נעשה שימוש בשני סוגי הרטוריקה הללו בידי אותם אנשים עצמם: וכך חלק מפעילי המחאה, בכובעם כאנשי שמאל זועמים דיברו על מהפכה ונשבעו להחריב את שלטון ההון; אולם בכובעם השני, כצעירים שמנסים לחיות בתל-אביב, הם דיברו על השגת מטרות צנועות יותר מתוך פשרה עם המציאות. אבל זאת הייתה רק ההתחלה. עד מהרה התגייסו גם גופי התקשורת הגדולים לטובת המחאה – כנראה מסיבות דומות לאלו שהביאו אותם להתגייס כמה שנים קודם לכן למען מאבקה של אחת, ויקי כנפו. בעקבותיהם הגיעו גם הפוליטיקאים, האמנים, הכלכלנים, הדוגמניות והכדורגלנים. לקולות שדיברו על מהפכה ועל מעמד הביניים הצטרפו גם קולות אחרים שדיברו על עזרה לשכבות החלשות, על אובדן הסולידריות ועל הצורך לשוב לערכי הציונות הישנים והטובים. ככל שהמחאה הפכה המונית יותר כך היא נעשתה מופשטת יותר, אמורפית יותר, חסרת כל אמירה ממשית. בסופו של דבר נותרו ממנה רק איזושהי תחושת מרמור כללית, תחושה שדפקו אותנו ולקחו לנו ושהגיע הזמן שמישהו ידאג לנו – וכן תחושה עמומה של ביחד. לשני המרכיבים הללו נוספה גם הילת המגניבות שעדיין התלוותה לכל העסק. כל פוליטיקאי, עיתונאי, זמר או רב שהביע תמיכה במחאה ידע שבכך הוא מצטרף לחבר'ה המגניבים. למקובלים של השכבה. אין פלא אם כך שבסופו של דבר כמעט אף אחד לא נשאר בחוץ. (מלבד החרדים והמתנחלים, אבל זה כבר סיפור אחר). הרי מי לא רוצה להצטרף למקובלים? כאשר יאיר לפיד הפך לנושא דגלה של המחאה, אייל גולן הופיע מול המוחים והסופר אשכול נבו הוזמן לנאום בפניהם, נראה היה שהתהליך הושלם. המחאה החברתית הפכה לסמל הישראליות. כמו שלמה ארצי, חומוס אחלה או מנגל ביום העצמאות. להתנגד לה פירושו היה לא לצחוק מהבדיחות של 'ארץ נהדרת'. להיות נגד הגשש החיוור, נגד צה"ל, נגד השואה.

אם לסכם את הנקודה, יותר משאירועי קיץ 2011 יכולים להיחשב כפרק בתולדות המאבק בגלובליזציה או המהפכה העולמית, הם יכולים להיחשב פרק בתולדות החברה הישראלית. הם קשורים למאבק של קבוצות מסוימות בתוכה להשיג בחזרה את ההגמוניה שאבדה להן, למאבק של קבוצות אחרות להפוך לחלק מן הזרם המרכזי ולמאמצים של חלקים שונים בחברה הזאת להתאחד סביב איזשהו מכנה משותף. אילו המחאה החברתית אכן הייתה דומה לאירועים עליהם כותב ברעם, אילו במקום לדבר על ביחד ועל סולידריות היא הייתה חורטת על דגלה אנרכיה ומלחמת מעמדות – או, אם לנסח את הדברים אחרת, אילו במקום יאיר לפיד ואייל גולן ראשי המחאה היו מזמינים את דב חנין ואת 'הבילויים' – סביר להניח שהיא הייתה נותרת רק נחלתם של כמה פעילי שמאל רדיקלים. סביר להניח גם שבמקרה כזה היא לא הייתה זוכה לתמיכה מסיבית כל כך מצד 'ידיעות אחרונות' וערוץ 2. אפשר היה להיווכח בכך שנה לאחר מכן, כאשר כמה ממארגני המחאה המקוריים ניסו לחדש את ההפגנות. בפעם הזאת הם היו זועמים ורדיקלים, לא החביאו את הרטוריקה המהפכנית שלהם ולא ניסו להתחנף. התוצאה הייתה שהמחאה נותרה קטנה ואליטיסטית, התקשורת התעלמה ממנה ועד מהרה היא דעכה ונעלמה.

fight-club-3

הסרט 'מועדון קרב': שנתיים אח"כ הבניינים באמת קרסו

ניסיתי להשוות כאן את חזון המהפכה של צל עולם מצד אחד עם חזון המהפכה הטוטאלית של ניצ'אייב – חזון שחלקים ממנו אומצו, בתיקונים קלים, על ידי אחד, ולדימיר איליץ' לנין – ומצד שני עם אירועי המחאה החברתית בישראל של 2011. אולם בנקודה הזאת קשה שלא להשוות אותו לחזון מהפכני אחר, זה שמתואר בסרט מועדון קרב (1999) של דיוויד פינצ'ר. כזכור, בסרט הזה מקימים הגיבורים – בגילומם של בראד פיט ואדוארד נורטון – ארגון גרילה מחתרתי המבוסס על רשת של מועדוני גברים אלימים. כמו אצל ברעם, גם בסרט לא לגמרי ברור מה המטרה של הארגון הזה וכנגד מי הוא נלחם. אבל ברור שהאויב שלו היא 'תרבות הצריכה' ושהוא שואף להחריב את הסדר הישן באמצעות שימוש יצירתי בחומרי נפץ. בסצנת הסיום של הסרט ניצבים הגיבור וחברתו על גגו של גורד שחקים במנהטן, ורואים איך כל הבניינים סביבם קורסים ברגע אחד. בסופו של דבר, כמו שכולנו מן הסתם זוכרים, הבניינים אכן קרסו. זה קרה שנתיים לאחר צאתו של הסרט ולאדם שהיה אחראי לכך היו זקן ומגבת על הראש והוא ממש לא דמה לבראד פיט. אם אנחנו מחפשים שורה תחתונה לדיון על מהפכות אז אולי זוהי השורה התחתונה: המהפכנים של המאה ה21 כנראה כבר לא יגיעו מלונדון או מתל אביב, הם לא יהיו צעירים ומגניבים והם גם לא יתבססו על המסורת המהפכנית של השמאל. המהפכנים בעתיד כנראה יגיעו ממקומות אחרים והם יהיו כהים יותר, מזוקנים יותר, קשוחים הרבה יותר ומגניבים בהרבה פחות מהגיבורים של ברעם או של פינצ'ר. סביר להניח שהם גם לא יקראו את באחטיין.

 

ההליכה במדבר

'קו-אורך דם, או אדום של ערב במערב', יצירת המופת המונומנטלית של קורמאק מקארתי ('הדרך', 'לא ארץ לזקנים'), היא רומן קשה, קודר ואלים. זוהי גם אחת היצירות הבודדות שמנסות להתמודד ברצינות עם השאלה הפילוסופית הגדולה מכולן: בעולם שבו אין אלוהים, אין תכלית ואין פשר, בעולם שבו כל מה שיש זה רק שממה אינסופית ואלימות מטורפת – מה אז? רשימה על הספר – וגם על שופטים, אתיקה גברית וקרקפות מגואלות בדם.

 

dry-desert-wasteland

המדבר של מערב מקסיקו. בהחלט לא ארץ לזקנים

בספר תולדות הכיעור מגולל אומברטו אקו את סיפורה של התרבות המערבית דרך סיפור המשיכה האובססיבית שלה אל הרע, המכוער והמאיים. לכל אורך ההיסטוריה הפילוסופים ניסו להגדיר את היפה, התיאולוגים דיברו על הנשגב, אבל הדמיון האנושי נמשך דווקא אל המפלצתי, הדוחה, המזוויע. החל ביוונים שהמיתולוגיה שלהם הייתה גדושה במפלצות, במעשי רצח ובגילויים של קניבליזם וגילוי עריות; דרך הנוצרים, שדיברו על חסד ואהבת אלוהים אבל התענגו דווקא על סיפורי הקדושים המעונים ועל זוועות יום הדין; וכלה באמנות המודרנית והפוסטמודרנית שהפכו את העיסוק בנושאים הללו לאובססיה. נראה שהקו המשותף לכולם זו התחושה שעם כל הכבוד ליופי, ברוע ובכיעור יש משהו חזק יותר, אמיתי יותר, טהור יותר. במידת מה זו גם התחושה שמותירה אחריה קריאה ברומן המונומנטאלי של קורמאק מקארתי קו-אורך דם, או – אדום של ערב במערב (מודן 2013. תרגום: אמיר צוקרמן. במקור שם הספר הרבה יותר קצר): תחושה של יראת כבוד בפני הזוועה. יש משהו מהפנט כמעט במאות העמודים הללו, מאות עמודים של נופים מסויטים, של מדבריות אינסופיים, של תיאורי אלימות מחרידים ושל קרקפות מגואלות בדם. זאת במיוחד כאשר הכול עטוף בשפה פיוטית ובהגיגים פילוסופיים אודות השממה האכזרית, חסרת הגבולות – זו שבחוץ וזו שבפנים. עם זאת בסיום הספר הקורא נותר לתהות: אבל למה? מה כל זה אומר? לכאורה אין ספק שהיצירה הזאת מנסה להגיד משהו, לבטא איזו אמת, לסמל דבר מה; אבל מה?

על פי המתואר בכריכה האחורית, הספר 'קו אורך' הוא רומן היסטורי, מערבון, או סיפור חניכה. ואכן, הסיפור מגולל את עלילותיו של צעיר אנונימי המכונה 'הילד', שעוזב את ביתו בטנסי, מתגלגל ברחבי ארה"ב. הורג מישהו בקטטה, ואחר כך מסתבך בעוד קטטות, הורג – או לפחות מטיל מום בעוד כל מיני טיפוסים – ולבסוף מגיע לטקסס ושם מצטרף לחבורה של ציידי קרקפות הנודדת ברחבי המדבר המקסיקני. רוב-רובו של הספר מוקדש לתיאור מעלליה של החבורה הזאת: נדודים על פני מישורים עצומים של שממה צחיחה, הנקטעים רק בהתפרצויות של אלימות רצחנית – או בנאומים של אחד מבני החבורה המכונה 'השופט' (אליו עוד נחזור בהמשך). הסיפור אם כן מתרחש בדרום-מערב ארה"ב, באמצע המאה ה19, הוא מספר על אקדוחנים פורעי-חוק ועל אינדיאנים, והוא מבוסס – מאד בחופשיות – על אירועים היסטוריים ממשיים. ואף על פי כן יהיה מאד קשה לקרוא לו 'רומן היסטורי' או 'מערבון'. אפשר להדגים זאת באמצעות האופן שבו מתוארת למשל, אחת ממתקפות האינדיאנים:

"לגיון של מהלכי אימים, מאות במספר, עירומים למחצה או עוטים תלבושות אטיות או תנ"כיות או בלבוש חלום קודח של עור ומחלצות של משי וחלקי מדים שעדיין נשאו את סימני דמם של בעלים קודמים, מעילי חיילים טבוחים, מקטורני פרשים מאובזמים ומעוטרים בסרטים קלועים, אחד בצילינדר ואחד עם מטרייה ואחד בגרביים לבנים ובהינומה מוכתמת בדם […], חבורה של ליצנים רכובים, עליזים נוראות, כולם מייללים בלשון ברברית ורוכבים לעומתם במורד כמו המון רב מגיהינום נורא אף מארצות הגופרית של יום הדין הנוצרי, צורחים וצווחים ואפופי עשן כבריות של אד." (עמ' 55-56).

בקיצור, לא בדיוק הטיפוסים שהייתם רוצים לעשן איתם מקטרת שלום ולדבר על הרוח הגדולה ועל החיבור עם הטבע. בגלל תיאורים מסוג זה שהספר מלא בהם, קצת קשה להתייחס ברצינות לטענה כי קו אורך הוא רומן העוסק בהיסטוריה האמריקאית ובאלימות הטמונה בשורשיה – כפי שטענו חלק מהמבקרים. למעשה, קשה לראות בו ממש סיפור ריאליסטי, או כזה שבאמת מדבר על העולם שלנו. ואם כן חוזרת השאלה – על מה הספר הזה מדבר?

כדי לנסות להשיב על כך ננסה להתבונן לרגע באחת הדמויות המרכזיות בספר, דמותו של 'השופט'. (שכאמור, מבוססת מאד בחופשיות על דמות היסטורית-למחצה שכנראה השתייכה לכנופיה שמעלליה היוו את הבסיס לספר). השופט מתואר כענק, חיוור, בעל כוח על-אנושי ובעל ידע פנומנאלי בכל תחום אפשרי, החל מגיאולוגיה וכלה במשפט רומי. החבורה נתקלת בו לראשונה כשהוא יושב על סלע, באמצע השממה, ומכאן ואילך הוא הופך למורה הדרך שלהם במדבר. מדי פעם הוא גם נוהג לשאת באוזני החבורה נאומים מלומדים – בביטחון שלא היה מבייש את השופט ברק ובשפה היכולה להתחרות בלשונו העשירה של השופט חשין – על ערכה של המלחמה ועל חוסר קיומו של אלוהים. לכל אורך נדודיה העקובים מדם של החבורה הוא היחיד שאיננו מאבד את שלוותו. הוא לעולם לא תועה בדרך ולעולם לא מהסס. בשלב מסוים הוא גם מתחיל להסתובב עירום, בחברת מפגר אותו מצא במדבר ושאותו הוא נוהג להוליך כשהוא קשור ברצועה. (כאמור, זה לא ממש סיפור ריאליסטי). כאשר הוא נשאל בנוגע לתאוות הידע שלו, הוא משיב כי הוא איננו יכול להרשות שדבר מה יתקיים עלי אדמות מבלי שידע עליו: רק מי שכל התופעות שבעולם עד האחרונה שבהן גלויות לפניו, הוא מסביר, הוא היחיד שיכול לכנות את עצמו ריבון העולם.
כאמור, השופט הוא אולי הדמות הבולטת ביותר בתוך אותה חבורה אכזרית של ציידי קרקפות: הוא החכם שבכולם, האכזרי שבכולם וגם המטורף שבכולם. לקראת סופו של הספר הוא מסתמן גם כיריבו המובהק של גיבור הרומאן, 'הילד'. לאחר שכל בני החבורה נטבחים – חלקם בידי האינדיאנים וחלקם בידי השופט עצמו – השופט מנהל אחר הילד מרדף מוזר ברחבי המדבר. בשלב הזה דמותו של השופט גם הופכת פחות ופחות אנושית. לכאורה נראה שהוא חסין מפני המוות והזקנה. הוא יודע דברים שאין לו שום דרך לדעת ונמצא במקומות שאין לו שום דרך להגיע אליהם. והוא גם תמיד מחייך. בסופו של דבר כאשר הם נפגשים, השופט מסביר לילד שמזה זמן רב הוא עוקב אחריו. אתה מאמין שאם לא תדבר אז לא יבחינו בך, הוא אומר לו. אבל אני ראיתי אותך. כבר מההתחלה ראיתי אותך. וכבר אז ידעתי שאתה שונה מכל השאר. הסיפור מסתיים שנים רבות לאחר מכן, כאשר הילד – שכעת נקרא 'הגבר' – הוא כבר אקדוחן קשיש. במסבאה נידחת הוא פוגש בשופט, שלא הזדקן ביום ושעדיין ממשיך לדבר בשבחם של הדם והאלימות. הגבר לא מסכים, אבל הוא גם לא מסוגל להתנתק ממנו. לבסוף הוא נכנס לתא בית-השימוש – ושם מחכה לו השופט, לבן ומחייך, ואוסף אותו אל זרועותיו. וכאן מסתיים הספר.

מפתה מאד לראות בשופט מעין האנשה של המוות, התגלמות חיה של עיקרון האלימות, או סוג של שטן אתיאיסטי. ובמידה רבה הוא אכן כל אלה. אבל נראה שיש בדמות שלו יותר מזה. בשיחתם האחרונה הוא מסביר לילד שלכל דבר בעולם יש סיבה. כל בני האדם מונעים על ידי מערכת של גורמים שהם אינם מודעים אליה ושעליה אין להם שום שליטה. הסתכל עליהם, הוא מצביע לעבר עלובי הנפש הגודשים את המסבאה. אף אחד מהם לא יודע מדוע הוא כאן. אף אחד לא נמצא כאן מרצונו. אבל כל אחד נמצא כאן מסיבה כלשהי. כל אחד הוא חלק מאיזו מערכת דטרמיניסטית, מאיזה עולם אבסורדי, חסר נשמה. חלק מיקום חסר תכלית המתנהל על פי חוקיות פנימית קשוחה. זהו עולם שבו המוות הוא הריבון היחידי והשופט העליון.
ואף על פי כן, גם בתוך העולם הזה, הילד מתקומם כנגד השופט. כך למשל, בשני מקרים נפרדים, הוא מסרב לנטוש חברים פצועים. כך למשל הוא איננו מוכן לירות באחד מבני החבורה, גם כאשר הוא יודע שהוא עלול לשלם על הסירוב הזה בחייו. במילים אחרות, הוא מתמרד כנגד הנסיבות, כנגד הגורל חסר הפשר וכנגד המציאות האבסורדית שבה הוא חי. אומנם, קשה לראות בו בדיוק גיבור מוסרי. כבר בתחילת דרכו נאמר כי "בתוכו מקננת חיבה לאלימות ללא טעם". ולכל אורך הסיפור הוא לא ממש מסתייג מכל מעשי הטבח שהחבורה מבצעת. אולם למרות זאת – ולמרות העובדה שלאורך כל הספר הוא כמעט ולא מוציא מילה מפיו – הוא הגיבור האמיתי של הסיפור. הוא היחיד שלא נכנע לפיתוייו של השופט. הוא היחיד שממשיך להיאבק בו, היחיד שממשיך לחמוק ממנו, לאורך כל חייו. עד שלבסוף השופט לוכד גם אותו, כאשר הוא כבר אדם זקן, בתוך תא של בית-שימוש.
אחת האמירות המצוטטות ביותר בספרות היא זו הלקוחה מתוך שדים של דוסטוייבסקי, הגורסת כי אם אין אלוהים – הכול מותר. אמירה אחרת היא זו של דוסטוייבסקי עצמו, שאמר שהיצירה שלו עוסקת במאבק הנצחי בין אלוהים והשטן, כשמקום המערכה הוא נפש האדם. במובן הזה, העולם של מקארתי הוא עולם נטול אלוהים במובן העמוק ביותר. זהו עולם רע, קודר ואלים. עולם שאין בו שום נקודת אור. עולם שאין בו שום דמות חיובית. אבל גם בתוך העולם הזה, כך עולה מהספר, האדם יכול להילחם כנגד השטן. גם בתוך עולם שכזה, גם ללא אלוהים, האדם יכול למרוד בנסיבות, לבחור, להיאבק – ולמאבק הזה יש משמעות. גם אם בסופו של דבר השטן תמיד ינצח.

אפשר לומר אם כן שבספר קו אורך מקארתי מנסה להציג סוג של אתיקה לעולם נטול אלוהים: זוהי אתיקה שבמרכזה עומד לא היחס לזולת – ובודאי שלא היחס למימד הטרנסצנדנטי של המציאות – אלא עצם היכולת לבחור, עצם היכולת לשמור על צלם אנוש. לפחות לזמן-מה. כמובן שלעמדה כזאת אין ולא יכול להיות שום נימוק חיצוני. הגיבור של מקארתי לא נמנע מרצח – במקרים הנדירים שבהם הוא אכן נמנע מרצח – בגלל שהוא חושב שזה יועיל לו בדרך כלשהי. הוא גם לא עושה זאת בגלל רגש כלשהו של חמלה. בעולם של מקארתי אין חמלה. הוא עושה את זה בגלל שככה עושים. בגלל שכל דבר אחר פירושו להיכנע לשופט.

תוצאת תמונה

קורמק מקארתי

בספרו המאוחר יותר – והמפורסם יותר – הדרך (מודן 2009. תרגם אמיר צוקרמן), מקארתי כבר מפתח את העמדה הזאת הלאה. כמו העולם של קו אורך, גם העולם של הדרך הוא מקום קודר, אלים ונטול אלוהים. הספר הדרך מתרחש בעולם שלאחר שואה גרעינית, והוא מספר על מסעם של אב ובנו בתוך השממה, בדרכם למקום מקלט משוער הנמצא אי-שם בדרום. רובו של הספר מוקדש לתיאור תלאותיהם, ייסורי הרעב שלהם וחיפושיהם המתסכלים אחרי מזון ומחסה. אף על פי כן האב נחוש להמשיך בדרך בכדי להגיע למקום המבטחים שאולי – ואולי לא – ממתין בסופה. העקשנות שבה הוא דבק בדרך שקולה רק לעקשנות שבה הוא מגן על בנו מפני הברברים, אלו שעוסקים בציד אדם למאכל. אנחנו לא כמוהם, הוא מדגיש לו שוב ושוב. אנחנו לעולם לא נאכל בשר אדם. אפילו אם חיינו יהיו תלויים בכך. זאת מפני שאנחנו נושאים את האור. האב לא מסביר מהו האור הזה, או מדוע חשוב לשאת אותו. לסירוב לברבריות אין שום נימוק מעבר לו עצמו. אנחנו לא אוכלים בשר-אדם מפני שאנחנו לא עושים דברים כאלה. נקודה. מפני שזו המשמעות של היות אדם. זוהי המשמעות של לשאת את האור: להמשיך לצעוד בדרך, בתוך השממה, מבלי להפוך לחלק ממנה. להמשיך ללכת מתוך התקווה שאי-שם בסוף הדרך אנו או צאצאינו נגיע לחוף מבטחים.
יש אם כן הרבה מן המשותף בין הגיבור של קו אורך לגיבור של הדרך. (מעבר לעובדה שלאף אחד מהם אין שם, ואף אחד מהם גם לא מדבר יותר מדי). אבל יש גם שני הבדלים חשובים: בניגוד לילד של קו אורך ששוטט לבדו וללא יעד מוגדר, האב של הדרך נושא עימו את בנו – והוא גם צועד לעבר מקום מסוים. (גם אם הוא לא באמת בטוח שהמקום הזה קיים). בסופו של דבר הוא אומנם מת, אבל בשלב הזה הבן כבר מסוגל להמשיך בכוחות עצמו. אפשר לומר אם כן שבספר הדרך מקארתי מציג תפיסה מוסרית שונה מעט מזו של קו אורך. אם האתיקה של קו אורך היא כזו הסובבת כולה סביב המרד בגורל ובמוות, מרד שנגזר דינו תמיד להיכשל, הרי האתיקה של הדרך היא אחרת: זוהי אתיקה שהצו המרכזי שלה הוא להמשיך בדרך, להמשיך לשאת את האור, מבלי להיכנע לברבריות. אפשר להגיד שזוהי אתיקה גברית; להמשיך ללכת כל זמן שאתה יכול, ולהשאיר אחריך בן שימשיך בדרך מהנקודה שבה אתה הפסקת. אולי בסוף מישהו יגיע למקום מבטחים, אולי לא. אבל זה לא משנה. אנחנו בכל זאת נמשיך ללכת. כי זה מה שגברים עושים.