ההליכה במדבר

'קו-אורך דם, או אדום של ערב במערב', יצירת המופת המונומנטלית של קורמאק מקארתי ('הדרך', 'לא ארץ לזקנים'), היא רומן קשה, קודר ואלים. זוהי גם אחת היצירות הבודדות שמנסות להתמודד ברצינות עם השאלה הפילוסופית הגדולה מכולן: בעולם שבו אין אלוהים, אין תכלית ואין פשר, בעולם שבו כל מה שיש זה רק שממה אינסופית ואלימות מטורפת – מה אז? רשימה על הספר – וגם על שופטים, אתיקה גברית וקרקפות מגואלות בדם.

 

dry-desert-wasteland

המדבר של מערב מקסיקו. בהחלט לא ארץ לזקנים

בספר תולדות הכיעור מגולל אומברטו אקו את סיפורה של התרבות המערבית דרך סיפור המשיכה האובססיבית שלה אל הרע, המכוער והמאיים. לכל אורך ההיסטוריה הפילוסופים ניסו להגדיר את היפה, התיאולוגים דיברו על הנשגב, אבל הדמיון האנושי נמשך דווקא אל המפלצתי, הדוחה, המזוויע. החל ביוונים שהמיתולוגיה שלהם הייתה גדושה במפלצות, במעשי רצח ובגילויים של קניבליזם וגילוי עריות; דרך הנוצרים, שדיברו על חסד ואהבת אלוהים אבל התענגו דווקא על סיפורי הקדושים המעונים ועל זוועות יום הדין; וכלה באמנות המודרנית והפוסטמודרנית שהפכו את העיסוק בנושאים הללו לאובססיה. נראה שהקו המשותף לכולם זו התחושה שעם כל הכבוד ליופי, ברוע ובכיעור יש משהו חזק יותר, אמיתי יותר, טהור יותר. במידת מה זו גם התחושה שמותירה אחריה קריאה ברומן המונומנטאלי של קורמאק מקארתי קו-אורך דם, או – אדום של ערב במערב (מודן 2013. תרגום: אמיר צוקרמן. במקור שם הספר הרבה יותר קצר): תחושה של יראת כבוד בפני הזוועה. יש משהו מהפנט כמעט במאות העמודים הללו, מאות עמודים של נופים מסויטים, של מדבריות אינסופיים, של תיאורי אלימות מחרידים ושל קרקפות מגואלות בדם. זאת במיוחד כאשר הכול עטוף בשפה פיוטית ובהגיגים פילוסופיים אודות השממה האכזרית, חסרת הגבולות – זו שבחוץ וזו שבפנים. עם זאת בסיום הספר הקורא נותר לתהות: אבל למה? מה כל זה אומר? לכאורה אין ספק שהיצירה הזאת מנסה להגיד משהו, לבטא איזו אמת, לסמל דבר מה; אבל מה?

על פי המתואר בכריכה האחורית, הספר 'קו אורך' הוא רומן היסטורי, מערבון, או סיפור חניכה. ואכן, הסיפור מגולל את עלילותיו של צעיר אנונימי המכונה 'הילד', שעוזב את ביתו בטנסי, מתגלגל ברחבי ארה"ב. הורג מישהו בקטטה, ואחר כך מסתבך בעוד קטטות, הורג – או לפחות מטיל מום בעוד כל מיני טיפוסים – ולבסוף מגיע לטקסס ושם מצטרף לחבורה של ציידי קרקפות הנודדת ברחבי המדבר המקסיקני. רוב-רובו של הספר מוקדש לתיאור מעלליה של החבורה הזאת: נדודים על פני מישורים עצומים של שממה צחיחה, הנקטעים רק בהתפרצויות של אלימות רצחנית – או בנאומים של אחד מבני החבורה המכונה 'השופט' (אליו עוד נחזור בהמשך). הסיפור אם כן מתרחש בדרום-מערב ארה"ב, באמצע המאה ה19, הוא מספר על אקדוחנים פורעי-חוק ועל אינדיאנים, והוא מבוסס – מאד בחופשיות – על אירועים היסטוריים ממשיים. ואף על פי כן יהיה מאד קשה לקרוא לו 'רומן היסטורי' או 'מערבון'. אפשר להדגים זאת באמצעות האופן שבו מתוארת למשל, אחת ממתקפות האינדיאנים:

"לגיון של מהלכי אימים, מאות במספר, עירומים למחצה או עוטים תלבושות אטיות או תנ"כיות או בלבוש חלום קודח של עור ומחלצות של משי וחלקי מדים שעדיין נשאו את סימני דמם של בעלים קודמים, מעילי חיילים טבוחים, מקטורני פרשים מאובזמים ומעוטרים בסרטים קלועים, אחד בצילינדר ואחד עם מטרייה ואחד בגרביים לבנים ובהינומה מוכתמת בדם […], חבורה של ליצנים רכובים, עליזים נוראות, כולם מייללים בלשון ברברית ורוכבים לעומתם במורד כמו המון רב מגיהינום נורא אף מארצות הגופרית של יום הדין הנוצרי, צורחים וצווחים ואפופי עשן כבריות של אד." (עמ' 55-56).

בקיצור, לא בדיוק הטיפוסים שהייתם רוצים לעשן איתם מקטרת שלום ולדבר על הרוח הגדולה ועל החיבור עם הטבע. בגלל תיאורים מסוג זה שהספר מלא בהם, קצת קשה להתייחס ברצינות לטענה כי קו אורך הוא רומן העוסק בהיסטוריה האמריקאית ובאלימות הטמונה בשורשיה – כפי שטענו חלק מהמבקרים. למעשה, קשה לראות בו ממש סיפור ריאליסטי, או כזה שבאמת מדבר על העולם שלנו. ואם כן חוזרת השאלה – על מה הספר הזה מדבר?

כדי לנסות להשיב על כך ננסה להתבונן לרגע באחת הדמויות המרכזיות בספר, דמותו של 'השופט'. (שכאמור, מבוססת מאד בחופשיות על דמות היסטורית-למחצה שכנראה השתייכה לכנופיה שמעלליה היוו את הבסיס לספר). השופט מתואר כענק, חיוור, בעל כוח על-אנושי ובעל ידע פנומנאלי בכל תחום אפשרי, החל מגיאולוגיה וכלה במשפט רומי. החבורה נתקלת בו לראשונה כשהוא יושב על סלע, באמצע השממה, ומכאן ואילך הוא הופך למורה הדרך שלהם במדבר. מדי פעם הוא גם נוהג לשאת באוזני החבורה נאומים מלומדים – בביטחון שלא היה מבייש את השופט ברק ובשפה היכולה להתחרות בלשונו העשירה של השופט חשין – על ערכה של המלחמה ועל חוסר קיומו של אלוהים. לכל אורך נדודיה העקובים מדם של החבורה הוא היחיד שאיננו מאבד את שלוותו. הוא לעולם לא תועה בדרך ולעולם לא מהסס. בשלב מסוים הוא גם מתחיל להסתובב עירום, בחברת מפגר אותו מצא במדבר ושאותו הוא נוהג להוליך כשהוא קשור ברצועה. (כאמור, זה לא ממש סיפור ריאליסטי). כאשר הוא נשאל בנוגע לתאוות הידע שלו, הוא משיב כי הוא איננו יכול להרשות שדבר מה יתקיים עלי אדמות מבלי שידע עליו: רק מי שכל התופעות שבעולם עד האחרונה שבהן גלויות לפניו, הוא מסביר, הוא היחיד שיכול לכנות את עצמו ריבון העולם.
כאמור, השופט הוא אולי הדמות הבולטת ביותר בתוך אותה חבורה אכזרית של ציידי קרקפות: הוא החכם שבכולם, האכזרי שבכולם וגם המטורף שבכולם. לקראת סופו של הספר הוא מסתמן גם כיריבו המובהק של גיבור הרומאן, 'הילד'. לאחר שכל בני החבורה נטבחים – חלקם בידי האינדיאנים וחלקם בידי השופט עצמו – השופט מנהל אחר הילד מרדף מוזר ברחבי המדבר. בשלב הזה דמותו של השופט גם הופכת פחות ופחות אנושית. לכאורה נראה שהוא חסין מפני המוות והזקנה. הוא יודע דברים שאין לו שום דרך לדעת ונמצא במקומות שאין לו שום דרך להגיע אליהם. והוא גם תמיד מחייך. בסופו של דבר כאשר הם נפגשים, השופט מסביר לילד שמזה זמן רב הוא עוקב אחריו. אתה מאמין שאם לא תדבר אז לא יבחינו בך, הוא אומר לו. אבל אני ראיתי אותך. כבר מההתחלה ראיתי אותך. וכבר אז ידעתי שאתה שונה מכל השאר. הסיפור מסתיים שנים רבות לאחר מכן, כאשר הילד – שכעת נקרא 'הגבר' – הוא כבר אקדוחן קשיש. במסבאה נידחת הוא פוגש בשופט, שלא הזדקן ביום ושעדיין ממשיך לדבר בשבחם של הדם והאלימות. הגבר לא מסכים, אבל הוא גם לא מסוגל להתנתק ממנו. לבסוף הוא נכנס לתא בית-השימוש – ושם מחכה לו השופט, לבן ומחייך, ואוסף אותו אל זרועותיו. וכאן מסתיים הספר.

מפתה מאד לראות בשופט מעין האנשה של המוות, התגלמות חיה של עיקרון האלימות, או סוג של שטן אתיאיסטי. ובמידה רבה הוא אכן כל אלה. אבל נראה שיש בדמות שלו יותר מזה. בשיחתם האחרונה הוא מסביר לילד שלכל דבר בעולם יש סיבה. כל בני האדם מונעים על ידי מערכת של גורמים שהם אינם מודעים אליה ושעליה אין להם שום שליטה. הסתכל עליהם, הוא מצביע לעבר עלובי הנפש הגודשים את המסבאה. אף אחד מהם לא יודע מדוע הוא כאן. אף אחד לא נמצא כאן מרצונו. אבל כל אחד נמצא כאן מסיבה כלשהי. כל אחד הוא חלק מאיזו מערכת דטרמיניסטית, מאיזה עולם אבסורדי, חסר נשמה. חלק מיקום חסר תכלית המתנהל על פי חוקיות פנימית קשוחה. זהו עולם שבו המוות הוא הריבון היחידי והשופט העליון.
ואף על פי כן, גם בתוך העולם הזה, הילד מתקומם כנגד השופט. כך למשל, בשני מקרים נפרדים, הוא מסרב לנטוש חברים פצועים. כך למשל הוא איננו מוכן לירות באחד מבני החבורה, גם כאשר הוא יודע שהוא עלול לשלם על הסירוב הזה בחייו. במילים אחרות, הוא מתמרד כנגד הנסיבות, כנגד הגורל חסר הפשר וכנגד המציאות האבסורדית שבה הוא חי. אומנם, קשה לראות בו בדיוק גיבור מוסרי. כבר בתחילת דרכו נאמר כי "בתוכו מקננת חיבה לאלימות ללא טעם". ולכל אורך הסיפור הוא לא ממש מסתייג מכל מעשי הטבח שהחבורה מבצעת. אולם למרות זאת – ולמרות העובדה שלאורך כל הספר הוא כמעט ולא מוציא מילה מפיו – הוא הגיבור האמיתי של הסיפור. הוא היחיד שלא נכנע לפיתוייו של השופט. הוא היחיד שממשיך להיאבק בו, היחיד שממשיך לחמוק ממנו, לאורך כל חייו. עד שלבסוף השופט לוכד גם אותו, כאשר הוא כבר אדם זקן, בתוך תא של בית-שימוש.
אחת האמירות המצוטטות ביותר בספרות היא זו הלקוחה מתוך שדים של דוסטוייבסקי, הגורסת כי אם אין אלוהים – הכול מותר. אמירה אחרת היא זו של דוסטוייבסקי עצמו, שאמר שהיצירה שלו עוסקת במאבק הנצחי בין אלוהים והשטן, כשמקום המערכה הוא נפש האדם. במובן הזה, העולם של מקארתי הוא עולם נטול אלוהים במובן העמוק ביותר. זהו עולם רע, קודר ואלים. עולם שאין בו שום נקודת אור. עולם שאין בו שום דמות חיובית. אבל גם בתוך העולם הזה, כך עולה מהספר, האדם יכול להילחם כנגד השטן. גם בתוך עולם שכזה, גם ללא אלוהים, האדם יכול למרוד בנסיבות, לבחור, להיאבק – ולמאבק הזה יש משמעות. גם אם בסופו של דבר השטן תמיד ינצח.

אפשר לומר אם כן שבספר קו אורך מקארתי מנסה להציג סוג של אתיקה לעולם נטול אלוהים: זוהי אתיקה שבמרכזה עומד לא היחס לזולת – ובודאי שלא היחס למימד הטרנסצנדנטי של המציאות – אלא עצם היכולת לבחור, עצם היכולת לשמור על צלם אנוש. לפחות לזמן-מה. כמובן שלעמדה כזאת אין ולא יכול להיות שום נימוק חיצוני. הגיבור של מקארתי לא נמנע מרצח – במקרים הנדירים שבהם הוא אכן נמנע מרצח – בגלל שהוא חושב שזה יועיל לו בדרך כלשהי. הוא גם לא עושה זאת בגלל רגש כלשהו של חמלה. בעולם של מקארתי אין חמלה. הוא עושה את זה בגלל שככה עושים. בגלל שכל דבר אחר פירושו להיכנע לשופט.

תוצאת תמונה

קורמק מקארתי

בספרו המאוחר יותר – והמפורסם יותר – הדרך (מודן 2009. תרגם אמיר צוקרמן), מקארתי כבר מפתח את העמדה הזאת הלאה. כמו העולם של קו אורך, גם העולם של הדרך הוא מקום קודר, אלים ונטול אלוהים. הספר הדרך מתרחש בעולם שלאחר שואה גרעינית, והוא מספר על מסעם של אב ובנו בתוך השממה, בדרכם למקום מקלט משוער הנמצא אי-שם בדרום. רובו של הספר מוקדש לתיאור תלאותיהם, ייסורי הרעב שלהם וחיפושיהם המתסכלים אחרי מזון ומחסה. אף על פי כן האב נחוש להמשיך בדרך בכדי להגיע למקום המבטחים שאולי – ואולי לא – ממתין בסופה. העקשנות שבה הוא דבק בדרך שקולה רק לעקשנות שבה הוא מגן על בנו מפני הברברים, אלו שעוסקים בציד אדם למאכל. אנחנו לא כמוהם, הוא מדגיש לו שוב ושוב. אנחנו לעולם לא נאכל בשר אדם. אפילו אם חיינו יהיו תלויים בכך. זאת מפני שאנחנו נושאים את האור. האב לא מסביר מהו האור הזה, או מדוע חשוב לשאת אותו. לסירוב לברבריות אין שום נימוק מעבר לו עצמו. אנחנו לא אוכלים בשר-אדם מפני שאנחנו לא עושים דברים כאלה. נקודה. מפני שזו המשמעות של היות אדם. זוהי המשמעות של לשאת את האור: להמשיך לצעוד בדרך, בתוך השממה, מבלי להפוך לחלק ממנה. להמשיך ללכת מתוך התקווה שאי-שם בסוף הדרך אנו או צאצאינו נגיע לחוף מבטחים.
יש אם כן הרבה מן המשותף בין הגיבור של קו אורך לגיבור של הדרך. (מעבר לעובדה שלאף אחד מהם אין שם, ואף אחד מהם גם לא מדבר יותר מדי). אבל יש גם שני הבדלים חשובים: בניגוד לילד של קו אורך ששוטט לבדו וללא יעד מוגדר, האב של הדרך נושא עימו את בנו – והוא גם צועד לעבר מקום מסוים. (גם אם הוא לא באמת בטוח שהמקום הזה קיים). בסופו של דבר הוא אומנם מת, אבל בשלב הזה הבן כבר מסוגל להמשיך בכוחות עצמו. אפשר לומר אם כן שבספר הדרך מקארתי מציג תפיסה מוסרית שונה מעט מזו של קו אורך. אם האתיקה של קו אורך היא כזו הסובבת כולה סביב המרד בגורל ובמוות, מרד שנגזר דינו תמיד להיכשל, הרי האתיקה של הדרך היא אחרת: זוהי אתיקה שהצו המרכזי שלה הוא להמשיך בדרך, להמשיך לשאת את האור, מבלי להיכנע לברבריות. אפשר להגיד שזוהי אתיקה גברית; להמשיך ללכת כל זמן שאתה יכול, ולהשאיר אחריך בן שימשיך בדרך מהנקודה שבה אתה הפסקת. אולי בסוף מישהו יגיע למקום מבטחים, אולי לא. אבל זה לא משנה. אנחנו בכל זאת נמשיך ללכת. כי זה מה שגברים עושים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s