מאורע ברנר

בעיני חלק גדול מאנשי הספרות בארץ, ברנר נחשב לקדוש הפטרון של הספרות העברית. בעיני אחרים, הוא נחשב לאבי השנאה העצמית וההתנכרות ליהדות שמאפיינת לדעתם את הספרות הזו – מעין הסבא-רבה של כל השמאלנים והפוסט-ציונים. בתקופות אחרות לעומת זאת, רבים נטו לראות בו דווקא סוג של צדיק מודרני, או קדוש ציוני. אבל התמונה האמתית היא קצת יותר מורכבת. רשימה על ברנר, על זהותו היהודית ועל היחס הבעייתי שהתקיים ביניהם.

y-_h-_brenner

לאחרונה, התפרסם במוסף  'שבת' של 'מקור ראשון' מאמרו של מרדכי מרמורשטיין "פתולוגיה של שנאה עצמית", העוסק בדמותו של יוסף חיים ברנר. אחת לכמה זמן מתעורר מחדש הפולמוס הזה, סביב ברנר. בדרך כלל זה קורה סביב פרסום ביוגרפיה חדשה, מהדורה עדכנית של כתביו, או משהו מעין זה. בכל פעם כזאת תמיד יהיה מי שיזדעק כנגד 'פולחן ברנר' וכנגד המיתוס שנקשר בשמו. בדרך כלל הוא גם ישלוף את הציטוטים המתאימים – בעיקר מ"הערכת עצמנו בשלושת הכרכים", אבל גם ממקומות אחרים. ברנר הזה שאתם מעריצים אותו כל כך, הוא יגיד, היה בעצם אנטישמי, מלא בשנאה עצמית, יהודופוב. הוא כתב על היהודים דברים שגם הגרועים בשונאיהם לא העזו לומר. במובן זה המאמר של ד"ר מרמורשטיין לא מחדש הרבה. גם הוא מצטט את הביקורת הקטלנית של ברנר כנגד העם היהודי, כנגד ההיסטוריה בת אלפי השנים שלו וכנגד כל המורשת הדתית והתרבותית שהוא הנחיל לעולם. זהו האב המייסד של הספרות העברית, מסכם מרמורשטיין. זה האדם שאולי עיצב יותר מכל את האתוס של הישראליות החילונית: יהודי אכול שנאה עצמית, סופר המתעב את עמו והנושא מבט מעריץ על עבר התרבות האירופאית 'הנאורה'. אין פלא אפוא, מסיק מרמורשטיין, שדווקא כיום, בעידן של פוסט-ציונות ופוסט-יהדות, בקרב אליטה אינטלקטואלית שמתנכרת לזהותה אבל חולמת על המילקי של ברלין, ברנר חוזר פתאום להיות פופולארי.

אבל הדברים הם קצת יותר מורכבים. כדי להבין את יחסו של ברנר אל היהדות ואל העיירה היהודית, אי אפשר להסתפק באמירות על 'פוסט-ציונות' או 'שנאה עצמית'. יש לחפור יותר לעומק. למעשה, ככל שחופרים יותר בכתביו כך מגלים עד כמה הוא עצמו היה חלק מן העולם הזה שאותו ביקר בחריפות, העולם של תחום המושב, של העיירה היהודית ושל בית המדרש. עד כמה עמוקה הייתה ההזדהות שלו עם המוני היהודים העניים והרעבים שאכלסו את עיירות מזרח אירופה ואת סמטאות רובע וייטצ'אפל שבלונדון, שנמלטו מהפוגרומים ברוסיה ושהצטופפו על הספינות המפליגות לניו-יורק. ועד כמה את כל אותן תכונות של חולשה, הססנות, נוירוטיות ושגעון גדלות המתחלף בין רגע ברגשי נחיתות עמוקים, שאותן הוא ביקר בחריפות שכזאת אצלם, הוא זיהה קודם כל בעצמו.

כבר מקריאה בספרו האוטוביוגרפי 'בחורף' אפשר להיווכח ביחס המורכב של ברנר אל זהותו היהודית. בתחילת הספר הוא מתאר את תחושת העליונות שמילאה אותו בילדותו, תחושת עליונות שניזונה מכל מה ששמע מהוריו וממחנכיו: הן עליונותו האישית, כנער המבלה את כל ימיו בבית המדרש, על פני יתר ילדי העיירה שעתידים לגדול להיות עמי-הארץ; והן עליונותו כיהודי, על פני כל הגויים שבהם נתקל. וכך למשל הוא מתאר את האופן שבו התבונן בילדותו על אומות העולם:

"יש אומנם עוד אומות, אומות העולם, ולכל אחת יש שר שם, בפמליה של מעלה, ובוודאי יש להקב"ה גם איזה עסק בהן, אבל ביחס לישראל הן כאין וכאפס, […] רבים מן הגויים עוסקים בחכמות, חוכמות חיצוניות, אבל מעולם לא הגיעו, ואי אפשר להם להגיע, לאותה החכמה שאנו מוצאים למשל במהר"ם שיף או ב"פני יהושוע". ("בחורף", כל כתבי ברנר, עמ' 116).

אולם בהמשך הספר הוא מתאר כיצד, ככל שהלך ונחשף לעולם החיצון, כך תחושת העליונות הזאת הלכה ונסדקה. עד שלבסוף היא הפכה לתסכול ולזעם. זעם על עצמו, בחור ישיבה חסר כישורי חיים שמתבונן על כל העולם בבוז מבלי שתהיה לכך שום הצדקה; וזעם על העם היהודי, זעם על ההיסטוריה היהודית. זעם על אלפי שנים של הסתגרות. אלפי שנים של חולשה בלתי נסבלת. אלפי שנים של עיסוק בזוטות ושל אדישות כלפי העולם. יותר מכל, ברנר זעם על מה שנראה בעיניו כהתעקשותם של היהודים להציג את כל החולשות הללו כאיזו מעלה טובה.

משום כך ברנר לא היה שותף להתפעלותו של אחד העם מהמורשת היהודית או מן המונותיאיזם הצרוף שהנחילו היהודים לעולם. הוא גם לא היה שותף להתפעלות נוסח י"ל פרץ או מרטין בובר מן העולם האקזוטי של העיירה היהודית ושל חצרות החסידים. ברנר הרי הגיע הישר מתוך מעמקי העולם הזה. ובמקום שאחרים ראו רעיונות נשגבים או אקזוטיקה רחוקה, ברנר ראה קודם כל את העולם שבו גדל: עולם של עוני מחריד, של צפיפות, של פחד תמידי מפני פוגרומים ושל עליבות המנסה להפוך את עצמה לאידיאולוגיה. למעשה, חלק ניכר ממפעלו הספרותי של ברנר הוקדש לניסיון להישיר מבט אל כל הפגמים הללו. לקריאה להעז ולהתבונן על החולשה והעליבות שמסתתרות לעתים קרובות מאחורי המילים היפות והמבנים האידיאולוגים המרשימים.

אך עם זאת, היה גם צד אחר ליחסו הסבוך של ברנר לזהותו היהודית. אבל כדי להבין אותו צריך גם לומר משהו על התקופה ועל הסביבה שבה הוא פעל. כהכללה, ניתן לומר שהדורות הראשונים של אנשי תנועת ההשכלה, הן בגרסתה הברלינאית של סוף המאה ה18 והן בגרסתה המזרח-אירופאית של תחילת ואמצע המאה ה19, נשאו שני דגלים מרכזיים: האחד הוא ניסיון לתקן את היהדות מבפנים ולנקות אותה מכל מה שנתפס בעיניהם כשחיתות, אמונות טפלות וקנאות; השני הוא ניסיון לכרות ברית עם השלטונות ולשכנע אותם כי גם יהודי, אם רק יעבור את כל התיקונים הדרושים, יוכל להיות נתין נאמן למלכות. ביטוי לכיוון הראשון יכול לשמש למשל שירו של י"ל גורדון "קוצו של יוד", המתאר את סיפורה העגום של אישה יהודייה שגורלה נגזר לעגינות עולם בידי רבנים אטומים. ("אישה עבריה מי יידע חייך/בחושך באת ובחושך תלכי"). ביטוי לכיוון השני יכולה לשמש למשל פנייתם החוזרת ונשנית של רבים מן המשכילים לצאר הרוסי בבקשה שיכפה על יהודי ארצו בכוח את עקרונות הנאורות. שני הפרויקטים הללו של תנועת ההשכלה, צריך לומר, נחלו כישלון חרוץ. המשכילים מעולם לא הצליחו 'לתקן' את החברה היהודית והם תמיד נשארו קבוצה קטנה ושולית למדי. (כמובן שגם הקשרים שלהם עם השלטונות לא ממש סייעו לפופולאריות שלהם ברחוב היהודי). גם השלטונות מצדם, הן בקיסרות הרוסית והן באימפריה האוסטרו-הונגרית, לא ממש בטחו בהם ולא תמיד ששו לשתף איתם פעולה. אולי משום כך בני הדור המאוחר יותר של המשכילים, אלה שצמחו ברוסיה של סוף המאה ה19 והושפעו מטולסטוי, מדוסטוייבסקי ומן המהפכנים הרוסים, נשאו דגלים אחרים לגמרי. מצד אחד הם כבר לא שאפו להתיידד עם השלטון אלא לשנות אותו במקרה הטוב, ולהפיל אותו בדם ואש במקרה הפחות טוב; מצד שני הם גם לא שאפו עוד לתקן את היהדות. הם רצו בעיקר להשתחרר ממנה.

על רקע זה צמח גם ברנר. כמו רבים מבני דורו, גם הוא לאחר שנטש את בית המדרש התוודע מקרוב לספרות הרוסית, למרקסיזם ולשלל הרעיונות המהפכניים והתנועות המהפכניות שנפוצו ברוסיה של אותן שנים. (זה גם היה הדור שהצמיח את רבים ממנהיגי המהפכה הבולשביקית). אבל ברנר, בניגוד לרבים מחבריו – ולמרות הביקורת הקטלנית שלו על היהדות – לא יכול היה להצטרף לאף אחת מהקבוצות הללו. הוא לא יכול היה למצוא את מקומו במאבק למען מה שהכול האמינו שהוא 'עולם המחר'. הוא עדיין ראה עת עצמו קודם כל כחלק מהעם היהודי, על כל מגרעותיו. הוא עדיין הזדהה עם יהודי העיירות ולא עם האיכרים הרוסים שטבחו בהם. אומנם סביבתו, סביבה שהורכבה בעיקר מצעירים יהודים משכילים ובעלי נטיות מהפכניות, האמינה בלב שלם שעבר זמנו של העם היהודי. שעבר זמנה של הלאומיות בכלל. שיהודי תחום המושב הם חלק אינטגרלי מן המשטר הצארי וכי הם ייעלמו יחד אתו. אולם ברנר עצמו לא יכול היה לקבל זאת. באחד מספריו הוא אפילו מתאר את יחסו של הגיבור לעמו היהודי כמין אהבה נכזבת שמייסרת אותו, אבל שממנה הוא איננו מסוגל להשתחרר:

"תאוותי השנייה, הרצויה לי, תאוות הגאולה, זו אשר הוצאתני מן ההתפשרות…זו אהבת האומה ועינויי האהבה הזאת, שאינם קלים כלל מעינויי האהבה האחרת של איזה ורטר, זו אש האמת וכוסף החופש העממי,[…]." ("מכאן ומכאן", כל כתבי ברנר, עמ' 1279).

במקומות רבים לכל אורך כתביו ברנר מדבר על כך שלעם היהודי, על פי חוקי ההיגיון, אין שום עתיד. שלפרויקט הציוני ככל הנראה, אין שום סיכוי להצליח. שהשפה העברית היא שפה העומדת למות ושלספרות שנכתבת בשפה הזאת בקרוב לא יהיו עוד קוראים. ואף על פי כן הוא בחר להקדיש את חייו לעם היהודי ולתרבות היהודית. אף על פי כן הוא בחר לעלות לארץ ולקחת חלק במפעל הציוני, מפעל שלדעתו נידון לכישלון. אף על פי כן הוא השקיע מאמץ כביר בניסיון ליצור ספרות עברית, ספרות שאותה הוא האמין שבקרוב מאד איש כבר לא יקרא.

בסיום מאמרו מצביע ד"ר מרמורשטיין על ברנר כעל מייצגה של 'הישראליות', שאותו הוא מעמיד כניגודו של א"ד גורדון, מייצגה של 'היהדות'. מרמורשטיין אף אומר שככל הנראה, העם היושב בציון קיבל בסופו של דבר את דרכו של ברנר ולא את זו של גורדון. בניגוד לדעתו של מרמורשטיין, לי אישית נראה שהן דרכו של גורדון והן זו של ברנר לא ממש נוכחות בתרבות הישראלית העכשווית. אבל, וגם זה בניגוד לדעתו של מרמורשטיין, נדמה לי שהעם היושב בציון דווקא יוכל להפיק תועלת מסוימת מן המורשת של הסופר המזוקן והדיכאוני, בן העלייה השנייה: מורשת של ביקורת מפוכחת, אכזרית לעתים, אך לצידה גם אהבה לוהטת. מורשת של פסימיות קודרת, אך שלצד הפסימיות הזאת מכילה גם נכונות למאבק עיקש וחסר פשרות. אפילו למען מטרות אבודות.

(התפרסם בשינויים קלים במוסף שבת של 'מקור ראשון' ב27/3/15)

Advertisements
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: