Monthly Archives: נובמבר 2015

מה הטעם בכל זה? – על סמים, פיגועי טרור ואמנות הולנדית מהמאה השבע-עשרה

כמו העולם של קורמק מקארתי, גם העולם של דונה טארט הוא מקום נטול אלוהים במובן העמוק: זהו עולם אכזרי, אלים וחסר פשר. ואף על פי כן אפשר למצוא בעולם הזה סוג של גאולה. גם אם לפעמים צריך להסתייע לשם כך באמנות, במאפיה האוקראינית או בכמות גדולה ומגוונת של סמים.

 %d7%a2%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%95%d7%97%d7%99%d7%aa

בדיוק כשסיימתי לקרוא את הרומן החוחית של דונה טארט (מודן 2015. תרגמה קטיה בנטוביץ'), התפרסמה ידיעה על אזרח ישראלי שחזר מארוחת חג ונרגם באבנים למוות. זמן קצר לאחר מכן, כשהתיישבתי לכתוב את מאמר הביקורת הזה, שמעתי על הזוג הנקין, שהוצאו להורג מול עיני ילדיהם. אחר כך האירועים התרבו, נעשו קשים יותר ואלימים יותר, עד לימים האחרונים. כל זה כמובן מעלה את השאלה – איזה טעם יש לכתיבה על ספרות בזמן כזה? בעולם שבו מתרחשים ללא הפסק דברים כאלו? בימים כאלה, זה נראה פשוט לא מתאים. זה נראה לא מתאים קודם כל במובן זה שזה פשוט נראה לא כל כך מכובד. אחרי הכול אלה זמנים רציניים ובזמנים שכאלו, זכות הדיבור שמורה לאנשים רציניים. פרשנים חמורי סבר שמדברים על בטחון, כלכלה, פוליטיקה. על לוחמה בטרור ועל פתרון מדיני. דברים רציניים. בזמנים כאלה אין מקום למה שקרוי ביידיש 'בובע מייסעס'. אבל מעבר לזה, העיסוק בספרות נראה לא כל כך מתאים במובן זה שהוא נראה לא לגמרי מוסרי. אחרי אושוויץ, אמר פעם הפילוסוף היהודי-גרמני תיאודור אדורנו, לא ניתן עוד לכתוב שירה. במציאות שבה אנשים חפים מפשע נורים, נדקרים או נסקלים למוות בלא שום סיבה ובלי שום היגיון, העיסוק בתרבות נראה קצת כמו בריחה. כמו הפניית עורף לבעיות הממשיות, לטרור הממשי ולבני האדם הממשיים, לטובת הסתגרות באיזה עולם דמיוני המאוכלס במילים יפות ובגיבורים ספרותיים דמיוניים.

זה מחזיר אותי שוב אל הספר של טארט ואל המסר העולה ממנו. החוחית הוא קודם כל רומן נפלא, עצום ממדים ודקדנטי. הוא גם ספר מתח מרתק, ויצירה בעלת עומק פסיכולוגי. אבל מלבד כל אלה, החוחית לדעתי הוא ספר רלבנטי. זאת מפני שהוא מבקש במלוא הרצינות לומר משהו על החיים, על האמנות ועל מקומו של היופי בעולם מוכה טרור.

הספר מתחיל כאשר תיאו דקר, נער רגיש ואינטליגנטי בן שלוש-עשרה החי במנהטן במשפחה חד-הורית, מבקר במוזיאון המטרופוליטן שבניו-יורק יחד עם אמו. האם, שאותה תיאו מעריץ, מסבירה לבנה בפרוטרוט על התמונות. במיוחד היא מתעכבת על יצירותיהם של גדולי הציירים ההולנדים מהמאה השבע-עשרה – רמברנדט, הלס, ורמיר ואחרים. אמנים שעסקו בחיקוי מדוקדק, כמעט מיקרוסקופי, של המציאות, אבל הדגישו כל הזמן את שבריריותה של המציאות הזו. או בלשונה של האם:

"הם רוצים הכול מפורט ככל האפשר, כי אפילו לדברים הקטנים ביותר יש משמעות. [אבל] בכל פעם שאתה רואה זבובים או חרקים בטבע דומם – עלה כותרת נבול, כתם שחור על תפוח – הצייר שולח לך מסר סודי. הוא אומר לך שדברים חיים לא שורדים – הכול זמני. מוות בתוך החיים." (עמ' 31).

לבסוף, לאחר שוטטות ארוכה בין התמונות, הם נעצרים ליד ציור בשם "החוחית" – דיוקן של ציפור קטנה, כבולה בשרשרת. מדובר ביצירה אמיתית, קטנת ממדים (23 ס"מ על 33 ס"מ), של קרל פבריציוס (1622-1654) – אמן שנחשב אחד מגדולי הציירים במאה השבע-עשרה וכמעט אף אחד מציוריו לא שרד. האם מסבירה לבנה באריכות על הציור ועל משמעותו – כשלפתע מתרחש פיצוץ. הכול סביבם קורס. בשנייה אחת המוזיאון כולו הופך למערבולת של אש. אמו של תיאו נהרגת במקום. תיאו עצמו מצליח להיחלץ מן ההריסות, אולם בדרכו החוצה איש זקן ופצוע אוחז בו ומתחנן שיציל את תמונת החוחית מתוך האש. תיאו מכניס את הציור הקטן לתיקו ונמלט מהמקום.

בהמשך מתברר שהייתה זו מתקפת טרור שהחריבה את המוזיאון. אולם לא ברור לגמרי מי עומד מאחוריה או מה היו מטרותיו. למעשה, בהקשר של הסיפור זה גם לא ממש משנה. נראה שמנקודת מבטו של הספר, הפיצוץ לא באמת קרה בגלל סיבות פוליטיות, דתיות או כלכליות. הוא קרה קודם כל, מפני שדברים כאלה קורים. הוא קרה מפני שזהו העולם שבו אנחנו חיים: עולם שבו אימהות צעירות יכולות להירצח ללא שום סיבה. עולם שבו כוחות עצומים, אדישים וחסרי-פנים יכולים לרסק את חיינו בכל רגע. עולם שבו מתקיימת סתירה בלתי אפשרית בין היופי השברירי, המעודן והבלתי מעשי של יצירות התרבות, לבין המציאות האלימה, הברוטאלית וחסרת ההיגיון שמקיפה אותן.

%d7%94%d7%97%d7%95%d7%97%d7%99%d7%aa-%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%a8

החוחית של קרל פבריציוס. (דלפט 1654)

מכאן ואילך רוב רובו של הספר מוקדש לתיאור מפורט של תהליך התבגרותו של תיאו. לעתים התיאור קצת יותר מדי מפורט; אחרי הכול הספר משתרע על פני יותר מ800 עמודים ויש בו רק דמות מרכזית אחת. אבל עדיין, מדובר בסיפור מרתק. (נראה שטארט פשוט איננה מסוגלת לכתוב משהו משעמם). וכך אנו מתלווים לתיאו כאשר הוא נמסר לפיקוחם של שירותי הרווחה של מדינת ניו-יורק, כאשר הוא עובר להתגורר בבית חברו העשיר וכאשר הוא מתיידד עם סוחר עתיקות קשיש וטוב לב המשמש לו מעין אב רוחני. לאורך כל הזמן הזה תיאו ממשיך להחזיק בחדרו את התמונה שהוציא מהמוזיאון – תמונה קטנה, שקל מאד להסתיר אותה, אבל שערכה נאמד בעשרות מיליוני דולרים. הוא עצמו לא לגמרי בטוח מדוע הוא ממשיך להחזיק בה. כמובן, התמונה היא מזכרת אחרונה מאמו המתה. אבל נראה שבשבילו היא גם יותר מזה: מנקודת המבט שלו, התמונה מייצגת איזושהי אלטרנטיבה לעולם הקודר שבו הוא חי. היא מהווה סוג של מפלט. היא מאפשרת לו לברוח מחיים של יתמות ודיכאון אל מציאות של יופי ושל הרמוניה.

בשלב מאוחר יותר נכנס לתמונה אביו של תיאו – שתיין, שחקן-לשעבר ומהמר מקצועי, שנטש את אשתו ובנו לטובת בת זוג צעירה יותר. כעת הוא מחליט לקחת את תיאו לגור אתו ועם חברתו חובבת הכדורים בלאס-וגאס, אבל הוא לא ממש מתעניין בו. בלית ברירה תיאו המשועמם חובר לנער רוסי-פולני-אוקראיני בשם בוריס, ויחד הם יוצאים למסעות של סמים ושל הרס עצמי. תיאו עדיין ממשיך לשמור על תמונת החוחית. אבל כעת נראה שהיא לא מסמלת בעיניו רק יופי. בשלב הזה, תמונת הציפור הקטנה השווה מיליונים היא בשבילו קודם כל סוד. סוד כביר, עצום, משהו שלא ניתן לספר אותו לאיש אבל כזה שמעניק לכל סיפור חייו משמעות. או כפי שהוא מנסח זאת "הציור גרם לי להרגיש פחות בן-תמותה, פחות רגיל. הוא היווה תמיכה והצדקה. הוא היה מחיה ותמצית." (עמ' 608).

בחלקו האחרון של הספר תיאו כבר נמצא בסוף שנות העשרים לחייו. בנקודה זאת נראה שבסופו של דבר החיים שלו מסתדרים: הוא נכנס לעסקי האמנות, הופך לשותפו של סוחר העתיקות טוב הלב מתחילת הסיפור, מצליח מאד בעסקיו ומתארס לנערה יפה ועשירה. אבל הוא יודע שהכול מבוסס על שקר. מאחורי החזות של איש עסקים צעיר ומצליח הוא מסתיר אישיות דיכאונית, נטייה להרס עצמי והתמכרות לשורה ארוכה ומגוונת של סמים משלל סוגים. (בחלקים מסוימים הספר נקרא כמעין מדריך למשתמש לסוגים שונים של סמים וכדורים ולשילובים ביניהם). מאחורי ההצלחה הכלכלית שלו הוא מסתיר שורה ארוכה של מעשי נוכלות, של תרגילים מלוכלכים ושל עתיקות מזויפות שנמכרו לפתאים עשירים. גם כלפי ארוסתו היפהפייה הוא לא חש שום רגש. עם התפתחות העלילה נראה שהתרמית של תיאו עומדת להיחשף: מישהו מנסה לסחוט אותו. סוחר אמנות יריב חושד בו שהוא מחזיק בציור החוחית השווה מיליונים. תיאו אף נקלע למאבק אכזרי בין גורמים שונים בעולם התחתון שמנסים לשים את ידם על הציור. ואם לא די בכך, הוא מתחיל לחשוד שאולי הציור שהיה בידו כל השנים הוא לא יותר מזיוף. כאמור, בשבילו החוחית הייתה הסוד הגדול שהוא נשא בתוכו כל השנים. היא הייתה האוצר הכמוס שלו. הדבר שהפך אותו ליצור יחיד במינו ושהעניק לכל סיפור חייו משמעות. אבל אם מדובר בסוד מדומה, אם אין כאן אוצר נדיר ששווה מיליונים אלא סתם חיקוי, אז איזו משמעות יש לסיפור חייו?

אפשר לומר שטארט שואלת כאן שתי שאלות. השאלה האחת היא שאלה קיומית, והיא נוגעת לאופן שבו אנחנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו: איזו הצדקה יש לסיפור הזה, שהוא לפעמים – כמו במקרה של תיאו – סיפור קשה ומלא סבל, כאשר איננו בטוחים עוד שאנחנו נושאים בתוכנו איזו מהות נסתרת ויחידה במינה? איזו משמעות יש לכל הסבל? השאלה השנייה נוגעת לאמנות, והיא למעשה אותה שאלה שהוצגה בפתיחה, אבל מזווית אחרת: איזה ערך יש לאמנות בעולם כמו שלנו? איך אפשר להתפעל ברצינות מהיופי העדין והמלנכולי של הציורים ההולנדים מן המאה ה17, כאשר כיום הם בסך הכול עוד סחורה בשוק האמנות הבינלאומי, שוק שאין בו שום דבר יפה ושום דבר עדין?

לא אכנס כאן לכל פיתולי העלילה של החוחית, שהופך בשליש האחרון שלו לספר מתח וממש לקראת סופו, למסה פילוסופית. (ועדיין לא מפסיק לרגע להיות מרתק). אבל בכל זאת כדאי להתעכב לרגע על אחת התשובות שהוא נותן לשאלה האחרונה. לקראת סוף הספר סוחר העתיקות הקשיש, שותפו של תיאו, מתוודה על החרטה שחש על זה שהקדיש את כל חייו לחפצים. אבל, הוא אומר, כשאוהבים משהו באמת הוא מקבל חיים משלו, לא? אחרי הכול, יצירות מסוימות יכולות לפעמים לגעת בך. לשנות לרגע את האופן שבו אתה חושב, שבו אתה מרגיש, שבו אתה מתבונן על העולם. ויותר מזה, הוא אומר לתיאו. כאשר יצירה מסוימת נוגעת בך אתה בדרך כלל יודע שהיא נגעה גם באחרים, לפעמים גם במרחק של מאות שנים, ושבכל אחד מהם היא נגעה באופן שונה. כמה עמודים קודם לכן מתואר כיצד תיאו נתקל במקרה בתצלום ישן של ילד קטן, ניצב בסלון ביתו כשמאחוריו תמונה על הקיר. הילד הוא אותו זקן שפגש במוזיאון והפציר בו להציל את הציור והתמונה שתלויה על הקיר מאחוריו היא העתק של "החוחית". בעיני תיאו יש בכך סוג של גילוי: עדות לקשר בלתי אמצעי שנוצר דרך ההתבוננות בציור בינו ובין הזקן – ובין שניהם לצייר בן המאה ה17 שיצר אותו. משמעותן של יצירות אמנות, כפי שעולה מכאן היא אם כך קודם כל בחיבור שהן יוצרות בין היחידים שהתבוננו בהן, שאהבו אותן ושהושפעו מהן. ובעיניו של תיאו החיבור הזה והאהבה אל היופי שהוא מסמל, הם הדבר היחיד שיכול להעניק משמעות והצדקה לקיום הזה. או במילותיו שלו:

"כשאנו נישאים מעל האורגני וחוזרים בחזרה בהשפלה אל האורגני, הרי זו תהילה וזכות לאהוב את מה שהמוות אינו נוגע בו. […] ואני מוסיף את אהבתי שלי להיסטוריה של אנשים שאהבו דברים יפים, ודאגו להם, והצילו אותם מן האש, […] מבין הריסות הזמן אל הדור הבא של אוהבים, ואל הדור הבא אחריו." (עמ' 838).

הספר החוחית מציע אפוא כמה תשובות אפשריות לשאלת משמעותו של העיסוק באמנות: מראיית העיסוק הזה כדרך לגעת ביופי, דרך ראייתו ככזה ההופך אותנו שונים ומיוחדים, ועד ראייתו ככזה המכונן מרחב על-זמני המשותף לכל היחידים בהיסטוריה שהתבוננו ביצירות הללו ואהבו אותן. כאמור, מדובר בספר חכם, מעמיק ומהנה לקריאה. אבל עם זאת, לא מדובר כאן בספר שמח. העולם, כפי שהוא נחווה בעיני גיבור הסיפור, הוא מקום בודד, אכזרי וחסר פשר. החיים לפי תפיסתו מורכבים בעיקר מסבל. סבל שלא מוביל לגאולה ושגם איננו עתיד אי-פעם להסתיים. דברים חיים לא שורדים. רק המוות הוא נצחי. אין פלא אם כן שלכל אורך הדרך הוא לא מעלה בדעתו לרגע מחשבה על העמדת צאצאים. אין פלא גם שלכל אורך הדרך הוא לא מפסיק לראות בסמים אופציה לגיטימית. כמובן שגם יש קשר בין הפסימיות העמוקה של הספר הזה לבין היחס שלו לאמנות; אחרי הכול, אם העולם שבו אנו חיים הוא מקום כל כך רע ואבסורדי, אם אין אלוהים, אין משמעות ואין שום סיכוי לעתיד טוב יותר, אז מה כבר נשאר לנו? רק לברוח מן העולם הזה לטובת השתקעות ביצירות מופת.

עם זאת, לי לפחות נראה שלספר הזה – ובכלל לעיסוק בתרבות כפי שהוא מתואר בו – יש ערך גם עבור מי שאיננו מאמץ את תמונת העולם הפסימית הזו. שכן בסופו של דבר, העיסוק הזה – העיסוק באמנות, בספרות, בעניינים שברוח, בדברים עמוקים ויפים אבל בלתי מעשיים לחלוטין – הוא לפעמים הדבר היחיד שמאפשר לנו למצוא קצת נחת רוח בעולם הזה, בין המולת חיי היומיום לבין שלל הזוועות הניבטות מעמודי החדשות. ולפעמים העיסוק הזה הוא גם מה שמאפשר לנו להמשיך הלאה, לשאת מצבים קשים וזמנים קשים. גם כאשר נראה שהגאולה לא מסתתרת מעבר לפינה והעולם לא עומד למצוא את תיקונו בזמן הקרוב.

 

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, באתר מידה