משנתו החינוכית של רב-החובל נוזל לרצפות

הסרט 'קפטן פנטסטיק' הוא לא סרט חשוב. עוד עשר שנים מן הסתם, אף אחד לא יזכור אותו. ואף על פי כן הוא סרט מעניין. הוא מעניין לא בגלל האיכויות שלו, אלא מפני שהוא מדגים – אולי לא לגמרי בצורה מכוונת – כמה תפיסות בסיסיות בתרבות האמריקאית בת-זמננו. תפיסות בנוגע לחינוך, לגידול ילדים וכמובן לשאלת מיליון הדולר – מהי מגניבות.

 

%d7%a7%d7%a4%d7%98%d7%9f-%d7%a4%d7%a0%d7%98%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%a7

להרבה אנשים יש תפיסה ברורה לגבי האופן שבו יש לגדל ילדים. ילדים, כך הם יודעים להסביר, צריכים לגדול בלי טלוויזיה. הם גם צריכים לגדול בלי ממתקים. ילדים צריכים לאכול רק מזון בריא, רצוי אורגני וכזה שהכינו בעצמם. הם צריכים ללמוד להסתדר, לדעת לדאוג לעצמם, לא להיות מפונקים. ילדים, מסכימים כל אותם אנשי חזון, צריכים לקרוא ספרים. כבר מגיל צעיר. כמובן, לא את השטויות שהילדים היום קוראים. עליהם לקרוא קלאסיקות, מלחמה ושלום וכאלה. אבל הם צריכים גם לאהוב את זה. ולהבין את מה שהם קוראים, לא סתם לדקלם. ילדים, יוסיפו אולי אותם מחנכים פוטנציאליים, צריכים להיות רחבי אופקים, סקרנים, בעלי עצמאות מחשבתית. הם צריכים למצוא את הקול האישי שלהם, לעצב את אישיותם הייחודית. להוציא לפועל את כל הכישרונות החבויים בתוכם. וכל זה כמובן צריך לבוא בלי שום כפייה. רק בדרך של אהבה ודוגמה אישית.

אחד המאפיינים המשותפים למרבית האנשים שמחזיקים בהשקפות חינוכיות מעין אלו זו העובדה שהם מעולם לא גידלו ילדים בעצמם. אילו היו מתנסים בגידול ילדים, הם היו מגלים את העובדה המצערת שלילדים יש רצונות משלהם, ושהם יכולים לפעמים להיות מאד עקשנים בחתירתם להגשים אותם. הם היו מגלים שילדים נוטים לעתים קרובות להעדיף את סמי הכבאי על פני שייקספיר, וצ'יפס ונקניקיות על פני נבטי חיטה אורגנית. בקיצור, אילו לאותם אנשי חינוך היו ילדים הם היו מבינים שבני אדם אינם עשויים מפלסטלינה. הם אינם חומר שאתה יכול ללוש ולעצב כרצונך. הדרך היחידה בה תוכל לעצב ילדים בהתאם לחזונך הפרטי היא רק אם תשבור אותם. אם תלחץ עליהם כל כך חזק עד שיהפכו ליצורים כנועים וצייתניים.

אומנם, פה ושם נעשו בכל זאת ניסיונות בעיצוב בני אדם. אחד הניסיונות השאפתניים ביותר הוא ללא ספק זה של התנועה הקיבוצית – ניסיון המתואר למשל בספרה של יעל נאמן היינו העתיד, המספר את סיפור ילדותה של המחברת באחד מקיבוצי 'השומר הצעיר' בשנות השישים והשבעים. נאמן מתארת בהרחבה את המחשבה הרבה שהושקעה בחינוך הילדים. את שאיפתם של מנהיגי התנועה ליצור ילדי-על, שיהוו את דור העתיד של הסוציאליזם הציוני: ילדים שיהיו חזקים נפשית ופיסית, בעלי תושייה, נטולי תסביכים. מחוברים לטבע אך גם בעלי חוש צדק מפותח; מאושרים אבל לא מפונקים; בעלי עצמאות מחשבתית, אבל נאמנים לתנועה ולדרך. נאמן גם מתארת, בגילוי לב יוצא-דופן, את תוצאותיו של החינוך הזה. את האופן שבו החזון השאפתני ומערכת החינוך המפוארת יצרו בסופו של דבר חבורה של צעירים אפאתיים, קהי רגש וחסרי שאיפות. צעירים שנטשו את המסגרת הקיבוצית ברגע שרק ניתנה להם ההזדמנות. ניסיון אחר, בדיוני, בהנדסת אנוש שכזו הוא זה המתואר בסרט קפטן פנטסטיק – סרט המספר על אב המגדל את ששת ילדיו ביערות של צפון-מערב ארה"ב, על פי בליל של רעיונות ניו-אייג'יים, ניטשיאניים וניאו-מרקסיסטיים. שם, בניגוד לסיפורה העצוב של נאמן, הניסיון הזה דווקא מצליח. והתוצאה מטרידה למדי.

 

הסרט קפטן פנטסטיק נפתח בסצנת ציד שכמו נלקחה מעידן אחר; נער שרירי, צבוע כולו בצבעי הסוואה, מזנק על צבי מתוך הסבך ומשסע אותו בסכין. מיד לאחר מכן מופיע אביו של הנער. היום הזה נעשית לגבר, הוא אומר לו, בעודו עוקר את ליבו של הצבי ומורח את פניו של בנו הנרגש בדם. מיד לאחר מכן הוא מורה לנער ולאחיו, המרוחים גם הם בצבעי הסוואה, לטפל בבשר ולייבש אותו. ואל תשכחו, הוא מוסיף, עוד שישים דקות מתחיל האימון. בהמשך אנו למדים שהאב הוא בן קאש (בגילומו הכריזמטי להפליא של ויגו מורטנסן) – צייד, מומחה הישרדות, מוסיקאי ופילוסוף לעת מצוא – שהחליט לגדל את ששת ילדיו ביער, בבקתה שבנה בעצמו (כמובן), וללמד אותם בכוחות עצמו את כל מה שעליהם לדעת. המטרה שלו, כפי שהוא מגדיר אותה, היא לגדל 'מלכים-פילוסופים' בנוסח אפלטון: אנשים מקוריים ומיוחדים במינם, כאלו שלא הושחתו על ידי העולם המודרני ותרבות הצריכה. לשם כך הוא הופך את חיי הילדים לטירונות אינסופית ומפרכת. סדר היום של בני המשפחה מורכב מריצות, אימוני כושר, אימוני הישרדות ומסעות טיפוס בהרים. בשאר הזמן הם קוראים ספרים, מתוך רשימה שהרכיב האב ומכילה בעיקר יצירות קלאסיות וספרות מדעית. האב מעודד את ילדיו להבין את מה שהם קוראים וגם לנהל על כך דיונים; כך למשל הוא דורש מאחת הבנות, שבדיוק קוראת את 'לוליטה', לנתח את דמותו של הומברט הומברט. מבת אחרת הוא דורש להכין סקירה על תורת המיתרים. הוא אף מעודד את בני המשפחה לגבש לעצמם השקפת עולם משלהם, על פי בחירתם: כך למשל הבן הבכור מגדיר עצמו כטרוצקיסט, שהופך בשלב מסוים למאואיסט; אם המשפחה מגדירה את עצמה כבודהיסטית; הבת הקטנה תולה תמונות של פול פוט. אפשר לומר שכל אידיאולוגיה היא לגיטימית אצל בני משפחת קאש. (כמובן, בתנאי שתהיה מספיק חתרנית ורדיקלית. ניתן רק לנחש את גודל הקריעה שהיה בן קאש קורע על אחד מילדיו, אילו יום אחד היה מחליט להיות קפיטליסט למשל. או שמרן, רחמנא ליצלן).

למעשה, נראה שיוצרי הסרט לא חוסכים במאמצים כדי להראות לנו עד כמה שמשפחת קאש היא מגניבה: שוב ושוב מודגשות היכולות הפיסיות והאינטלקטואליות הלא-קונבנציונליות של בני המשפחה. (כל הילדים מומחים בקרב מגע ובטיפוס הרים; כולם מנגנים מוסיקת פולק-רוק-אינדי שחיברו בעצמם; כולם דוברים המון שפות, כולל מנדרינית ואספרנטו). שוב ושוב גם מודגשת האנטי-ממסדיות של בני המשפחה: האב נושא בפני ילדיו הרצאות בגנות חברת הצריכה והתרבות האמריקאית; הילדים מדברים ביניהם על מלחמת המעמדות ועל הסכנות שבכלכלת התאגידים; קריאת הקרב של בני המשפחה היא "הכוח לעם!" ("Power to the People!"); ובמקום חג המולד הם חוגגים את 'יום נועם חומסקי', במהלכו הם מעניקים זה לזה מתנות מקוריות כמו קשתות, חיצים וסכיני הישרדות.

אומנם, עד מהרה מתברר שלא הכול מושלם באוטופיה של משפחת קאש; (מכאן ואילך, ספוילרים). כבר בתחילת הסרט אנו מתבשרים על התאבדותה של אם המשפחה, שהייתה מאושפזת בבית-חולים פסיכיאטרי. בהמשך גם מתברר שהיא סבלה ממאניה-דפרסיה, מהזיות ומהתקפות זעם – תופעות שהלכו והחמירו בשל החיים בבידוד ביער. כאשר הם שומעים זאת, בני המשפחה עולים לאוטובוס המשפחתי ויוצאים למסע במטרה להשתתף בהלווייתה. אולם מכאן ואילך הדברים רק מסתבכים: הסבא, טיפוס עשיר, שמרן וקשוח, מאשים את בן בהתאבדותה של בתו ומסרב לאפשר לו להשתתף בהלוויה. הוא אף מתעקש לערוך לבתו הלוויה נוצרית, בניגוד גמור לאמונתה הבודהיסטית ולדברים שכתבה בצוואתה. (בצוואה היא ביקשה שגופתה תישרף ושאפרה יישטף באסלת בית-השימוש במרכז מסחרי כלשהו. לא ברור האם הדברים נכתבו בתקופה של מאניה או של דפרסיה). המסע המשותף גם גורם לשורה של מתחים לעלות אל פני השטח: כך למשל, מתברר במהלך המסע שהבן הבכור בעצם חולם לעזוב את היער וללכת ללמוד באוניברסיטה; הבן הצעיר מתמרד כנגד האב ומחליט לעבור לגור עם סבו; אפילו אבי המשפחה עצמו מתחיל בשלב מסוים לפקפק בצדקת דרכו. אולם בסופו של דבר כל הקונפליקטים נפתרים: הבן הצעיר נכנע ומוותר על המרד שלו; הבן הבכור מוותר על תכניתו ללכת לאוניברסיטה. (במקום זה הוא טס, בברכתו של אביו, למסע באפריקה); ומשפחת קאש מסיימת את הסרט כשהיא מאושרת, מאוחדת מאי-פעם, ובטוחה לחלוטין בצדקת דרכה.

הסרט, אם זה עדיין לא היה ברור, איננו יצירת מופת. משום בחינה. למעשה מדובר במוצר סטנדרטי למדי, אם כי עשוי היטב. ואף על פי כן זהו סרט מטריד. הוא מטריד קודם כל, בשל הדיוקן המשפחתי שהוא מצייר: כאמור, משפחת קאש מוצגת כמשפחה מגניבה. בני המשפחה חיים ביער, מתאמנים בקרב מגע וקוראים יצירות מופת קלאסיות. אולם למרות כל המגניבות שלהם, יש בהתנהלותם של ילדי המשפחה משהו מדכא. בהערצה שלהם לאביהם הכריזמטי והגדול-מהחיים, בלהט שבו הם חוזרים על דבריו, בהזדהות המוחלטת שלהם אתו. בכל אלה הם מזכירים יותר מכל חברים בכת: כמו חברי כת הם מלוכדים, מבודדים מהעולם החיצון, נטולי ספקות ופקפוקים. הם משוכנעים שבידם ובידי המנהיג שלהם נמצאות כל התשובות והם מלאי בוז כלפי האנשים 'הרגילים' שנמצאים מחוץ לקבוצה. וכמו חברים בכת, הם גם מדגישים כל הזמן – בפני עצמם ובפני הצופים – עד כמה הם מאושרים, עד כמה הם חופשיים ועד כמה הם בחרו מרצונם באורח חייהם המסוגר והקיצוני.

אבל יותר מזה, הסרט קפטן פנטסטיק הוא סרט מטריד מפני שעד סופו לא לגמרי ברור מה חושבים יוצריו על אורח החיים המוצג בו ועל משנתו החינוכית של בן קאש. עד לדקות הסיום לא ברור האם הבמאי מאט רוס ביקש להציב בפנינו תמרור אזהרה, או שהוא רצה באמת ובתמים לצייר סוג של אוטופיה. לא ברור האם הבמאי חושב שבן הוא אגו-מניאק נרקיסיסט שדחף את אשתו לטירוף והרס את חייהם של ילדיו בשם האג'נדה הקיצונית שלו, או שהוא חושב שזהו האבא המגניב שכל אחד מאתנו היה חולם שיהיה לו. מצד אחד, אין ספק שדמותו כפי שהיא מוצגת בסרט היא של טיפוס קיצוני, נטול ספקות, המוכן לסכן את בני משפחתו בשם האידיאולוגיה. אבל מצד שני, הסוף הקיטשי-להחריד לכאורה מוכיח שכל הזמן הצדק היה אתו. אז מה בעצם מבקש הסרט הזה לומר לנו?

לשאלה הזו אפשר לענות שתי תשובות, ואף אחת מהן לא מוציאה את יוצרי הסרט טוב במיוחד. התשובה הראשונה היא שפשוט מדובר בתסריט לא מגובש לגמרי. או לחלופין, שמדובר בתסריט גרוע שנערך יותר מדי פעמים. יתכן אפוא שבגרסה המקורית בן קאש הוצג כטיפוס מושלם והסרט כולו היה נראה כמין פרסומת לאורח החיים האנטי-ממסדי שלו. אולם לאחר שמישהו, נניח עורך התסריט, ציין בפני הבמאי שמדובר בסיפור פשטני מדי, הוא הוסיף אלמנטים שנועדו לעבות את הקונפליקט: כמו למשל מחלתה של האם, רצונו הלא-ממומש של הבן הבכור ללכת לאוניברסיטה וכדומה.

אולם לשאלה הזו עשויה להיות גם תשובה נוספת, מעניינת יותר. יתכן ורוס לא הכריע האם גיבוריו הם אנשים מקוריים, עמוקים ואותנטיים או שהם סתם ערימה של קלישאות רדיקליות, פשוט מפני שהוא עצמו לא מבין את ההבדל בין השניים. פשוט מפני שהוא עצמו לא מבין מהי מקוריות, מהו עומק ומהי אותנטיות. או יותר נכון מפני שהוא – כמו חלק גדול מהתרבות האמריקאית בת זמננו – מזהה אותנטיות קודם כל עם מגניבות. ולהיות מגניב פירושו לפי דעתו  – ושוב, גם בכך הוא מייצג תפיסה נפוצה למדי בתרבות האמריקאית הפופולארית – להיות בריא, יפה, ולהחזיק בדעות אנטי-ממסדיות. במילים אחרות, אם אכן נקבל את ההסבר הזה, משמעות הדבר היא שהסרט קפטן פנטסטיק בעצם בא להלל את הפרויקט החינוכי המתואר בו. שהסרט הזה לאמתו של דבר מציג את הפרויקט הזה כהצלחה. מפני שלפי השקפתם של יוצרי הסרט, אם הצלחת לגדל דור של אתלטים רזים ויפים, שמדברים על 'תרבות הצריכה' ומעריצים את נועם חומסקי, אזי הצלחת מבחינה חינוכית. גם אם בסופו של דבר אתה יצרת חבורה של צעירים שטחיים ונטולי אישיות, שמדקלמים סיסמאות שמישהו אחר כתב עבורם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s