הזקן ואני, או – כיצד התאהבתי ומדוע נפרדתי מא"ד גורדון

במשך קרוב לחמש שנים ביליתי חלק גדול מזמני במחיצתו של אהרון דוד גורדון. אני ניסיתי לתרגם אותו לאקדמית. הוא מצידו ניסה להדביק אותי באופטימיות ובאהבת האדם שלו. בסופו של נפרדנו וכל אחד פנה לדרכו. הוא הלך לעבוד בשדותיה של דגניה-של-מעלה, ואני הלכתי למקום שאליו הולכים דוקטורנטים למדעי הרוח. אבל בכל זאת נשארנו ידידים. רשימה על גורדון, על הפילוסופיה הלא-שגרתית שלו – ועל מערכת היחסים שניהלתי עם שניהם.

תמונה קשורה

אהרון דוד גורדון (1856-1922)

עד לפני עשר שנים בערך, לא ידעתי הרבה על א"ד גורדון. ידעתי רק שהיה מישהו כזה. שהוא נחשב לאחד הסמלים של תנועת העבודה, של העלייה השנייה, של החלוציות. שהוא אמר משהו על חזרה אל הטבע ושהיה לו זקן. זהו פחות או יותר. כמובן שלא קראתי אף שורה שלו. אבל אז נתקלתי במקרה, בדירה של חבר בנחלאות, בקובץ מכתבים שנכתבו על ידי גורדון ואליו (את אינך בודדה במרום, בעריכת מוקי צור, הקיבוץ המאוחד 1988) – וזו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה.

באותה תקופה הייתי בשלבים הסופיים של לימודי תואר שני. לא אהבתי את זה. הלימודים נראו לי משעממים, מיותרים, מבאסים. אבל בכל זאת המשכתי. זה רק שלב כזה, אמרתי לעצמי. עוד מעט זה יגמר. בינתיים ניקח עוד קורס, נגיש עוד עבודה, ננסה לצלוח עוד מכשול בירוקרטי. העיקר להמשיך. להתקדם הלאה. בעוד שנה כל זה כבר יהיה מאחורי. בעוד שנה אני אסיים סוף כל סוף את התואר ואוכל להתחיל לחיות.

ואז נתקלתי בגורדון. כבר בתחילת הקובץ הופיע מכתב ששלחה לו צעירה בשם רחל בלובשטין – 'המשוררת רחל' בשבילכם – ובו היא מתוודה על קשיי הלימודים שלה בצרפת ועל געגועיה לארץ ישראל. התקופה הנוכחית, אומרת רחל, מבחינתה עדיין איננה החיים. זהו רק זמן של הכנה לחיים. החיים עצמם, החיים כפי שהם צריכים להיות וכפי שהיא רוצה שיהיו, עדיין לא התחילו. ואולי הם לא יתחילו לעולם. בתגובה גורדון כותב לה את הדברים הבאים:

למה זה את מבטת על הזמן שתשהי באירופה כעל זמן של מָעַבר, כעל זמן של הכנה לחיים ולא כעל זמן של חיים? בכלל, רגילה השקפה כזאת על החיים: להתכונן ואחרי כן לחיות, לעבוד ואחר לחיות וכן הלאה. אבל השקפה זו לא נכונה היא. […] לפי דעתי, הכלל ביחס לחיים צריך להיות בדומה לכלל ביחס לדת: 'בכל דרכיך דעהו'! בכל מה שהאדם עושה, בכל מקום ובכל זמן – הכול הוא צריך לבקש בחיים, חיי עולם. (שם, עמ' 21).

אני זוכר שכשקראתי את הדברים הללו אמרתי לעצמי שיכול להיות שיש בזה משהו. יכול להיות שיש משהו ברעיון הזה שלא להתייחס לאף שלב בחיים כאל תקופת מעבר, כמשהו שעוד מעט יסתיים ואז יתחילו החיים האמתיים. אולי יש משהו בתפיסה שגורסת שהחיים האמתיים מתחילים עכשיו, ברגע זה. ושהרגע הזה צריך להיות אמיתי, עמוק, מלא משמעות. משהו שיכול לעמוד בפני עצמו. אני זוכר גם שאמרתי לעצמי אז שבמוקדם או במאוחר, אני אצטרך לקרוא את גורדון ברצינות.

ההזדמנות לכך הגיעה בערך שנתיים מאוחר יותר. באותה תקופה חיפשתי נושא לדוקטורט ומטבע הדברים חזרתי אל גורדון. ניסיתי לקרוא אותו שוב, הפעם בצורה יסודית יותר. חיפשתי שיטה. רציתי לדעת האם כל הרעיונות היפים הללו מתחברים יחד. האם יש כאן איזושהי השקפה מסודרת על החיים, על האדם, על הטוב ועל הרע. ניסיתי להבין האם יש כאן רק אוסף של מחשבות כלליות על החיים שכתב איש זקן בסוף יום עבודה, ערימת משפטי זן חכמים שאפשר להדביק על המקרר ולצטט בנסיבות חברתיות – או משהו מעבר לזה.

ניסיתי אפוא ללמוד את גורדון לעומק. מההתחלה ועד הסוף. בתחילה התחושה הייתה כאילו נקלעתי לעליית גג מאובקת, מלאה ארגזים שלא נפתחו מזה עשרות שנים. במשך תקופה ארוכה נברתי בספרים ישנים ומתפוררים. ברעיונות ישנים ומתפוררים. מנסה להתגבר על העברית המליצית. על השפה השירית, היפהפייה, אך עם זאת העמומה כל כך. המעורפלת כל כך. הלא-אקדמית כל כך. מנסה לרדת לפרטים של מחלוקות פוליטיות בנות יותר ממאה שנה. לוויכוחים בין 'פועלי ציון' לבין 'הפועל הצעיר'. למחלוקות השוצפות בין ברדיצ'בסקי לאחד-העם, ובין י"ח ברנר לסופרי תנועת ההשכלה. בהדרגה, מתחת לשפה הארכאית ולדיונים הפוליטיים הנושנים, החל פה ושם לנצנץ גם משהו אחר. אט אט התחלתי להבחין גם באוצר שהיה קבור בעליית הגג הזאת, בין הספרים המאובקים והארגזים הישנים. ככל שהעמקתי בכתביו של גורדון, כך החלו להתגלות לעיני הקווים של מבנה מחשבתי עצום, שאפתני, אך יחד עם זאת גם מרתק, מלהיב, מעמיק. לבסוף, לאחר שהסתיים ניקוי האבק, מצאתי את עצמי מתבונן על מה שהיה, בעיני לפחות, אחת השיטות הפילוסופיות המקוריות והמרשימות שנוצרו בתולדות המחשבה היהודית.

כאמור, הפילוסופיה של א"ד גורדון היא יצירה מורכבת, מסובכת ולא פשוטה להבנה. היא עוסקת בשאלת הידיעה, בשאלה מהו האני, ביחסים שבין האדם לסביבה ובאלו שבין היחיד לחברה. כמובן שלא ניתן לתמצת אותה ברשימה שכזאת. אף על פי כן אנסה לומר עליה משהו. כמו כל שיטה פילוסופית גדולה, גם הגותו של גורדון סובבת כולה סביב שאלה אחת מרכזית. פילוסופים אחרים העמידו במרכז הגותם שאלות כמו מיהו האל, מהי ידיעה, מהו האדם או מהי השפה. אצל גורדון השאלה העומדת במרכז הגותו – ובמידה רבה גם השאלה שעמדה במרכז חייו – היא השאלה מהם החיים הראויים. כיצד צריך לחיות. מהי הדרך שבה צריכים ללכת האדם, החברה, העם היהודי והאנושות.

התשובה שגורדון נתן לשאלה הזו מורכבת ממספר חלקים. קודם כל, החיים הראויים בעיניו הם חיים של התפשטות. במונח 'חיים של התפשטות' הוא התכוון ראשית כל לחיים שבהם האדם מבטא את כל כוחות הגוף והנפש שלו, את כל חלקי האישיות שלו, את כל ההיסטוריה שלו ואת אופן ההסתכלות הייחודי שיש לו על העולם. בהקשר זה צריך לציין שגורדון ראה את האדם כמורכב לא רק מן המאפיינים הגופניים והפסיכולוגיים שלו אלא גם מן המקום שבו הוא גדל, התרבות אליה הוא משתייך, הלאום שלו, המורשת המשפחתית שלו, השפה שבה הוא חושב והדת שבה הוא מאמין או שבה הוא כופר. כל אלו לפי גורדון הנם מרכיבים מהותיים באישיותו של האדם ואת כולם הוא נדרש לבטא בחייו. עם זאת, וכאן אולי הנקודה המעניינת, העובדה שגורדון היה לאומי כל כך, העובדה שראה את האדם כתוצר של סביבה מסוימת, של תרבות מסוימת ושל לאום מסוים, לא הפכה את התפיסה שלו לפחות אינדיבדואליסטית: במקומות רבים הוא מדמה את האדם לטיפת מים שכל העולם כולו משתקף בה. כל טיפה משקפת את השמים, הוא אומר, אך כל טיפה משקפת אותם באופן שונה ומזווית שונה. באותו אופן ניתן לומר שכל יהודי למשל מכיל, לפי גורדון, מרכיב 'יהודי' באישיותו, אך אצל כל אחד הוא יכול וצריך להתבטא באופן שונה ובצורה שונה, בהתאם לאופי שלו ולביוגרפיה הייחודית שלו. במילים אחרות, גורדון תובע מכל יהודי שיגלם – באישיותו, במחשבותיו ובאורח החיים שלו – פרשנות מקורית משלו בנוגע לשאלה מהי היהדות ומהו הקיום היהודי.

דבר זה קשור למובן השני של אותה 'התפשטות'. על פי גורדון האדם יכול לצמצם את האני שלו רק לקיום הפיסי שלו, אך מצד שני הוא יכול גם להרחיב אותו. להניח לו להתפשט עד שיכלול בתוכו מעגלים רחבים יותר: את ילדיו, את בני משפחתו, את הקהילה אליה הוא משתייך, את העם שלו, את האדמה שעליה הוא דורך – ובשלב מתקדם יותר את כל המציאות כולה. חשוב להדגיש שלא מדובר באלטרואיזם מסוג כלשהו או ויתור על האגו. בניגוד לרבים מחבריו החלוצים, גורדון התנגד לרעיון שעל האדם להקריב את עצמו למען מטרה כלשהי – החברה, האומה, הציונות, מעמד הפועלים או הדורות הבאים. לפי גורדון כל אדם מחויב קודם כל לעצמו. אולם אותו 'עצמו' עשוי לכלול בתוכו את כל העולם כולו. הדוגמה שגורדון הרבה להשתמש בה זו האם המסכנת את חייה כדי להציל את ילדיה. לשיטתו, היא לא מקריבה את עצמה למען איזשהו 'זולת'. היא מקריבה את עצמה מפני שהילדים נתפסים בעיניה באופן אינטואיטיבי כחלק ממנה, כהרחבה של האני שלה. יותר מזה, גורדון גם האמין שבמעשים כאלה אין ויתור על החיים. להיפך, דווקא כאשר אדם עושה מעשה כזה, מעשה של הקרבה עצמית ושל סיכון עצמי, הוא הופך חי יותר.

זה מביא אותנו למאפיין נוסף של החיים הראויים על פי גורדון – הקיצוניות. גורדון סלד כל חייו מפשרות, הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית. החיים הראויים מתאפיינים לדעתו בחתירה אל מטרות בלתי אפשריות. בחוסר נכונות להתחשב באילוצי המציאות. בהעדפה תמידית של הליכה בדרך הנכונה על פני השגת המטרה. לאלו שטענו נגדו שללא פשרות לא ניתן להשיג דבר הוא השיב: "במידת הפשרנות יכול אדם לעבור את דרך החיים הקיימים, לעשות עסקים מוצלחים, […] אבל יצירה! יאמר כל בעל מחשבה חיה: היצר אדם מעולם כל יצירה שהיא במידת הפשרנות?" (גורדון, 'הלכות דעות ומלחמת דעות'). גורדון ראה את החיים, הן את חייו של האדם הפרטי והן את חיי האומה, כמעשה של יצירה. לכן לשיטתו הם צריכים להיות תמיד 'גדולים מהחיים'; להתאפיין בעליות וירידות קיצוניות, בשיאים ובתהומות. במקום אחד הוא מדבר על החיים האידיאליים כחיים שיש בהם ייסורים ואף יש בהם חטא, אולם אין בהם חולין ואין בהם קטנוניות:

"וביום רע, בבוא עליך ייסורים, והיו ייסוריך גדולים, עמוקים, קדושים. או ביום חושך, כי תיכשל רגע וחטאת – והיה בך די כוח ודי גאון לשאת עליך חטא ודי אש של גיהינום להיצרף בה. וידעת את הצער, […] ולא תדע חולין, ולא תדע קטנות, ולא תדע חיים טפלים." ('האדם והטבע').

רעיון נוסף התופס מקום מרכזי בהגותו של גורדון הוא התביעה מן היחיד ליצור את 'חשבון החיים' האישי שלו. כאמור, גורדון האמין שהעולם נגלה לכל אחד מאתנו בדרך אחרת, באופן שונה ומזווית שונה. במילים אחרות, העולם שלי איננו העולם שלך, והאמת שלי איננה האמת שלך. ואף על פי כן גורדון האמין שיש אמת ויש שקר, יש טוב ויש רע. הערכים הללו, כך האמין, הם מוחלטים – גם אם הם משתנים מאדם לאדם ולעתים אף משתנים במהלך חייו של האדם עצמו. משימת חייו של האדם, כך על פי גורדון, היא לחתור לגלות את האמת הייחודית שלו, לנסח לעצמו את האופן שבו העולם מתגלה לפניו. ליצור לעצמו את הפילוסופיה האישית שלו, פילוסופיה שתהיה נכונה אך ורק עבורו – ולחיות על פיה. הוא כינה זאת 'יצירת חשבון החיים':

"כי אמנם יש ויש חשבון לעולם ולחיים, אלא שהוא מסור כולו לנפשו ולמוחו של היחיד, של כל פרט ופרט, כל אחד וחשבונו לו לעצמו. […] והחשבון הזה ויצירת החיים על פי החשבון הזה הוא הוא יצירת חייו ואור חייו של האדם." ('הלכות דעות ומלחמת דעות').

אם לנסות ולסכם, גורדון תבע מן האדם לחיות חיים 'גדולים', חיים שבהם הוא יבטא את כל כוחות החיים, את כל כוחות הגוף והנפש שלו. הוא קרא לו ליצור את האמת האישית שלו ולחיות על פיה. ליצור לעצמו תורה חדשה, פילוסופיה חדשה, כזו שתשקף את אישיותו, את הביוגרפיה שלו ואת חוויית החיים האישית והמיוחדת שלו. עם זאת הוא קרא לו גם שלא להתכחש לרקע הלאומי שלו, לתרבות שלו ולמורשת שבתוכה הוא גדל. גורדון אף קרא לאדם להניח לאני שלו להתפשט כך שיכלול בתוכו את יתר בני האדם, את הטבע ואת הבריאה כולה. החיים האידיאליים לפי גורדון הם אם כן חיים מלאי עוצמה מצד אחד, אבל גם מלאי הרמוניה מצד שני. אלה חיים שיש בהם חיבור בלתי אמצעי בין האדם לטבע, בין האדם לזולת, בין האדם לעצמו ובין הפרט לאומה ולתרבות הלאומית. גורדון האמין בכל ליבו שאת כל זה ניתן להגשים באמצעות אורח חיים של עבודת אדמה אינטנסיבית, עבודה בתוך הטבע ומתוך קשר בלתי אמצעי אל הטבע. הוא גם האמין שהחברה החדשה שעתידה לקום בארץ ישראל תהיה המקום שבו ניתן יהיה לעשות זאת.

 

אלו הם, בקווים כלליים (מאד), כמה מן הרעיונות המרכזיים בהגותו של גורדון, הגות שלה הקדשתי בזמנו די הרבה שנים. כאמור, לעניות דעתי לפחות, ההגות הזו היא אחת הפסגות של המחשבה היהודית במאה העשרים, ואולי גם אחת הפסגות של המחשבה היהודית בכלל. יש בתוך ההגות הזו תיאולוגיה, מטפיזיקה, אתיקה ופילוסופיה פוליטית. ואף על פי כן, לטעמי לפחות, חסר בה משהו: אין בה ייאוש. אין בה אלימות. אין בה רוע. אין בה הכרה באכזריות ובאבסורד כמרכיבים הכרחיים של הקיום האנושי. שכן לפי גורדון הייאוש, האבסורד, האלימות הברוטאלית וחסרת הטעם שמפעילים בני האדם על זולתם – ולא פחות חשוב, האלימות חסרת הטעם שכל אחד מאתנו מפעיל כלפי עצמו – כל אלה אינם חלק מהותי מהחיים. כל הרוע הזה, כך על פי גורדון, הוא בסך הכול טעות. תאונה שאירעה אי אז למין האנושי. תוצאה של ההתרחקות שלו מהטבע וההתרחקות שלו מעצמו. בעולם האידיאלי שאותו גורדון שאף לכונן, בחברה שאותה הוא שאף להקים בארץ, לא יהיה מקום לאלימות. לא יהיה מקום לרשע. לא יהיה בחיים שום ממד אכזרי, אבסורדי וחסר פשר. כפועל יוצא של הגישה זאת, גורדון גם התנגד למיליטריזם וגם כאשר בעת שהותו במושבות השתתף בשמירה, הוא סרב להחזיק נשק. הוא האמין שבטווח הארוך, היישוב היהודי בארץ ישראל לא יזדקק לצבא. לדעתו אם אנחנו נחיה חיים נכונים, חיים של יצירה ושל חיבור עם הטבע, בסופו של דבר גם הערבים יקבלו את נוכחותנו וישרור שלום בארץ.

מרכיב נוסף שלא קיים בתמונת העולם של גורדון הוא מה שהוא מכנה 'חולין'. בעולמו של גורדון אין שום דבר עלוב, סתמי, חסר משמעות. אין בעולם הזה מקום לדיכאון, לשעמום, לכיעור קטנוני. גורדון האמין שהאדם יכול באמת ובתמים לחיות חיים שהם אך ורק 'גדולים'. לחיות חיים שמורכבים אך ורק מעוצמה, מיצירה, מייסורים עמוקים ומיופי נשגב. לחיות חיים שיש בהם רק פסגות ותהומות. חיים שיש בהם אך ורק צבעים עזים. בלי אפור, לבן-מלוכלך, או חום-חלודה. כמובן, יתכן מאד שהוא עצמו חי חיים כאלו. ייתכן שגם רבים מחבריו, בני העלייה השנייה, חיו כך. (לא לחינם הדור ההוא התאפיין באחוז גבוה כל כך של התאבדויות ובמקרים רבים של יציאה מן הדעת). אולם חייהם של רוב האנשים אינם נראים כך. אם נקבל את תמונת העולם של גורדון פירוש הדבר שרובה המוחלט של ההיסטוריה האנושית, שרובו המוחלט של הקיום האנושי, הוא לא יותר מטעות אומללה.

משום כך, למרות השנים הארוכות שביליתי במחיצתו של הזקן מדגניה, לא הפכתי בסופו של דבר לגורדוניסט. לא יכולתי להיות שותף לאופטימיות של גורדון, לאמונה שלו באדם. לאמונה שלו שניתן לפתור באופן סופי ומוחלט את רוב בעיות האנושות ושניתן לחיות חיים שיש בהם גם עוצמה, גם יצירה וגם הרמוניה. (כמובן שגם העובדה שמעולם לא עבדתי יום אחד בחקלאות לא ממש אפשרה לי לראות את עצמי כאחד מתלמידיו). אבל לאמתו של דבר, לא נראה לי שאהרון דוד גורדון עצמו היה מוטרד מכך במיוחד. אחרי הכול הוא מעולם לא חיפש לעצמו תלמידים ומעולם לא ביקש להקים עדת חסידים שילכו בדרכו. יותר מזה, במובן מסוים ברגע שאדם כלשהו מאמץ את הדרך הגורדונית, משמעות הדבר היא שהוא איננו גורדוניסט אמיתי. שהרי לפי גורדון כל אדם נדרש למצוא לעצמו דרך משלו, דרך שתהיה מתאימה למי שהוא ולאופן שבו הוא חווה את המציאות. כל אדם נדרש לפתח את חשבון החיים האישי שלו, את האמת הסובייקטיבית שלו ואת הפילוסופיה הייחודית לו. במובן זה, כל מה שהאדם לומד או קורא עשוי לכל היותר לספק לו השראה ליצירת השקפת העולם המקורית שלו. או כפי שגורדון עצמו ניסח זאת:

"במובן ידוע, אפשר לומר כי היחיד בורא את עולמו יש מאין; כל מה שהוא לוקח מאחרים משמש לו רק אמצעי להתעוררות כוחותיו הנרדמים שלו ולהתגלות האור הגנוז בנפשו." (גורדון, 'מכתב שלישי ממכתביו הפרטיים של מתיישב בארץ ישראל').

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “הזקן ואני, או – כיצד התאהבתי ומדוע נפרדתי מא"ד גורדון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s