כנסיית השכל, הופעה אחרונה בהחלט

לפני קצת יותר משלושים שנה כתב אלאן בלום את 'דלדולה של הרוח באמריקה', העוסק באוניברסיטאות בארה"ב ובסיבות לירידה במעמדן. מאז הרוח, באמריקה ועוד יותר בארץ, רק הלכה ונידלדלה. עוד ועוד. אנשים כיום מסתבר, כבר לא כל כך מתעניינים בה. אפשר לשאול מה הסיבה לכך, אבל נדמה לי שזו לא השאלה הנכונה; השאלה הנכונה היא מהי בעצם הרוח הזו שהייתה קיימת באוניברסיטה, מה אנשים חיפשו בפקולטות למדעי הרוח – ומדוע כיום הם כבר לא מוצאים את זה שם. כמה מחשבות מזווית אישית על מצבם הנוכחי של מדעי הרוח בארץ ובכלל.

school-of-athens1

אחת לכמה זמן מתעורר מחדש הדיון על הסיבות לירידה במעמדם של מדעי הרוח בישראל. יש כאלו שמאשימים בכך את המנטליות של דור האינטרנט. יש שמאשימים את הפוסטמודרניזם. אחרים מאשימים את השתלטותם של השמאלנים על האקדמיה ואחרים משוכנעים שהכול בגלל ביבי. אבל גם אם הסיבות למשבר נתונות במחלוקת, את המשבר עצמו כך נראה, איש איננו מכחיש. המספרים מדברים בעד עצמם: בשנת 1998 עמד מספר הסטודנטים למדעי הרוח באוניברסיטאות על 20,900. (שהם כ29% מכלל הסטודנטים). בשנת 2014 כבר ירד המספר ל14,100, שזה כ19% מכלל הסטודנטים באוניברסיטאות. כאשר מצרפים גם את המכללות לתמונה, שיעור הסטודנטים למדעי הרוח כבר יורד לפחות מ11%. מה הסיבה לירידה הזאת? אבל כדי לענות על השאלה הזאת, נדמה לי שצריך קודם להתמודד עם שאלה אחרת, בסיסית יותר – מדוע בכלל מלכתחילה אנשים פונים למדעי הרוח? מדוע עד לא מזמן סטודנטים רבים כל כך היו מוכנים להקדיש לפחות שלוש שנים מחייהם כדי לרכוש ידע בהיסטוריה, בספרות, ביהדות או בפילוסופיה? מה הם קיוו להשיג באמצעות הידע הזה?

בסוף שנות התשעים, כשעזבתי את הישיבה והלכתי ללמוד פילוסופיה ומחשבת-ישראל באוניברסיטה העברית, המעבר הזה נראה לי טבעי. אפילו מתבקש. הוא נראה לי טבעי קודם כל, כי חומרי הלימוד היו במידה רבה אותם חומרים: הרמב"ם היה אותו רמב"ם; אריסטו היה אותו אריסטו; ספר הזוהר היה אותו ספר הזוהר; הגישה אומנם הייתה שונה לחלוטין. המתודות היו שונות, הפרשנות הייתה שונה והנחות המוצא היו שונות. אבל הטקסטים נשארו במקרים רבים אותם טקסטים. (למעשה, גם התלמידים נשארו במקרים רבים אותם תלמידים: אחוז גבוה באופן מפתיע מבני כיתתי באוניברסיטה היו בוגרי ישיבות, דתיים או דתיים-לשעבר). המעבר הזה נראה לי טבעי גם מפני שלמרות הבדלי הגישות – ספר הזוהר למשל, כבר לא היה 'הזוהר הקדוש' וכעת הוא נכתב בספרד של ימי-הביניים ולא על ידי רבי שמעון בר יוחאי במערה – היחס הבסיסי ללימוד נשאר די דומה: הן בעולם הישיבות והן באוניברסיטה (לפחות ברמת העיקרון) הלימוד נתפס כמטרה בפני עצמה. משהו שאתה עוסק בו לא כדי לרכוש מקצוע ואפילו לא כדי לרכוש מעמד או תואר; הלימוד הוא משהו שאתה עוסק בו מפני שאתה נהנה מעצם העיסוק הזה. מפני שאתה מאמין בחשיבותו של העיסוק הזה. תורה לשמה, במובן הפשוט.

אבל יותר מזה. הלימודים באוניברסיטה לא נתפסו רק כהמשך ללימודים בישיבה אלא גם כשלב הבא שלהם. הלימוד בישיבה, מעצם טבעו, מתנהל לאור שורה ארוכה של הנחות יסוד: יש גבולות שאותם אסור לעבור. יש מקומות שאליהם עדיף שלא להיכנס. יש שאלות שמותר לשאול ויש שאלות שאסור – או לפחות אין טעם – לשאול. במובן זה המעבר לפקולטה למדעי הרוח נתפס בעיני – ובעיני רבים מחברי ללימודים – כמעין שחרור. הסרת הכבלים מעל הרוח. הגשמת הציווי של קאנט שקרא לנו להעז ולדעת. בנוסף לכך, בתחומים רבים הלימוד בישיבה נתפס בעינינו אז כפחות רציני, פחות יסודי: רבים מהרבנים שהכרתי ידעו לצטט את דברי הרמב"ם על אריסטו, אבל הם מעולם לא קראו את אריסטו. הם ידעו מה כתב הרב קוק על שפינוזה, אבל הם לא הכירו את שפינוזה. הייתה איזו אווירה של חוסר מקצועיות, של חפיפניקיות, שאפפה את העיסוק בכל הנושאים הללו בעולם הדתי. באקדמיה, לפחות כך האמנתי באותם ימים, המצב יהיה שונה. שם הלימוד יהיה חופשי יותר, אבל גם רציני יותר. מדעי יותר. שם לא יהיו ווערטים. שם אף אחד לא יזרוק סתם רעיונות מבלי שבחן אותם לעומק. שם, בכנסיית השכל ובהיכלי הדעת, אף אחד לא ידבר על דברים שאיננו מבין בהם.

אבל גם זה לא כל הסיפור. כדי להבין באמת את הסיפור צריך אולי לחזור לרגע אל התקופה ההיא, סוף שנות התשעים. אלו היו השנים שבהן סצנת הניו-אייג' הישראלית הייתה בשיאה. לימודי הקבלה, החסידות, הבודהיזם והמדיטציה נפוצו בכל מקום. כולם חיפשו משמעות, באותן שנים. כולם נסעו להודו. כולם האמינו שכפי שנאמר בפתיח של הסדרה 'תיקים באפלה' – "האמת נמצאת אי-שם". והאקדמיה, המקום שאוצר בתוכו את כל חכמתה של הציוויליזציה המערבית, נראתה כמו מקום טוב להתחיל לחפש. האקדמיה במובן זה לא הייתה רק מקום של מחקר שיטתי ושל מחשבה חופשית. היא הייתה – או לפחות הייתה אמורה להיות – גם מקום של חכמה. חכמה באותו מובן שיש למושג הזה אצל קהלת. או אצל קונפוציוס. חכמה שנצברה במשך אלפי שנים, על ידי דורות של מלומדים. במסורת עתיקה שראשיתה אצל היוונים הקדמונים, המשכה בקאנט והגל, ומהם היא עברה, בעזרתם של גרשום שלום והוגו ברגמן, אל כנסיית השכל המקומית שבראש הר-הצופים. האקדמיה נתפסה אפוא כמקום שבו אתה רוכש את הכלים האינטלקטואליים הדרושים כדי להתמודד עם שאלות היסוד של החיים. כמקום שבו אתה לומד לצעוד בשבילים הקשים והמפותלים של מה שרוברט מ. פירסיג כינה בספרו 'זן ואמנות אחזקת האופנוע' בשם "ארץ הגבהים של הרוח".

כמובן שיש כאן אידיאליזציה מסוימת. רבים מבני הדור שלי הגיעו לפקולטה למדעי הרוח סתם כדי לפגוש את החבר'ה, כדי להעביר זמן בין נסיעה להודו אחת לשנייה, או פשוט מפני ששמעו ששם אפשר למצוא את הגראס האיכותי ביותר ואת הבחורות היפות ביותר. (שני הדברים אגב, התבררו כנכונים). אבל עדיין, נדמה לי שרוב הסטודנטים שלמדו איתי הגיעו מפני שהאמינו שזה המקום שבו אפשר לרכוש ידע משמעותי, על הדברים החשובים באמת; המקום שבו אפשר לנהל דיון אינטלקטואלי רציני בשאלות קיומיות, עם אנשים שיש להם עניין אמיתי בנושאים הללו; מקום שאפשר לעסוק בו בעניינים שברוח ללא מחשבה על 'מה ייצא לנו מזה' – ובמקביל גם ליטול חלק במסורת הרוחנית המפוארת של התרבות המערבית. היה כאן שילוב של מספר אתוסים, שכולם נכחו בצורה כזו או אחרת בתרבות שבה גדלנו. הראשון זה האתוס היהודי הלמדני, הרואה בתלמיד-חכם את נזר הבריאה: אתוס שראשיתו בחז"ל ומשם התגלגל, דרך ישיבות ליטא ותנועת ההשכלה, עד לאחד-העם ולביאליק; השני זה האתוס ההומניסטי, שהיתרגם מאוחר יותר גם לרעיון הbildung הגרמני: הרעיון שהאדם הוא משהו שיש לעצב, לפתח ולשכלל אותו. ושהדרך לעשות זאת היא באמצעות עיסוק אינטנסיבי בתרבות גבוהה, בפילוסופיה וביצירות המופת הגדולות של העבר. (גם האתוס הזה השפיע עמוקות על תנועת ההשכלה ובמיוחד על יהדות גרמניה; מאוחר יותר הוא גם עלה איתה ארצה וכיום הוא מתגורר ברחביה, קורא 'הארץ' ומקטר על מירי רגב); השלישי זה האתוס הרומנטי של החיפוש אחר חכמה עתיקה, אחר ידע אמיתי, אחר הספר שמכיל בתוכו את כל סודות היקום; זהו האתוס שעומד בבסיסן של יצירות כמו "פאוסט" של גתה, "שם הוורד" של אקו, "הספרייה של בבל" של בורחס ובמידה רבה – גם של יצירה פופולארית כמו "האלכימאי" של פאולו קואלו. זהו החזון שמכוחו רבים כל-כך מאתנו, כאשר הם מנסים לדמיין את גן-העדן, רואים בעיני רוחם ספרייה עצומה, עמוסה במאות אלפי ספרים עתיקים.

השילוב של כל התפיסות הללו הביא לכך שהפקולטה למדעי הרוח נראתה לנו באותם ימים לא רק כמו המקום המעניין ביותר בעולם, אלא גם כמו המקום החשוב ביותר. המקום שבו נולדים רעיונות חדשים שעתידים לשנות את ההיסטוריה. המקום שבו מתעצבת התרבות, שבו נולדת נפש האומה, שבו הרוח האנושית מגיעה להישגיה היפים ביותר. נדמה לי שרבים מהסטודנטים של אותן שנים – ואולי גם כמה מהמרצים – היו יכולים בקלות להזדהות עם אמירתו של ביאליק כי המנהיג האמיתי של אניית הפוליטיקה הוא הרוח. בלעדיו "כל מפרשיה אינם אלא סמרטוטים מתים".

תוצאת תמונה עבור גרשום שלום

גרשום שלום ואשתו בביתם. (צילום: אריך ברוייאר). אם יש גן-עדן לאינטלקטואלים, כנראה שככה הוא נראה

אלה פחות או יותר היו הדברים שחיפשנו כשבאנו לפקולטה למדעי הרוח. האם מצאנו שם את כל זה? כן ולא. אבל בעיקר לא. במקום לימוד תורה לשמה מצאנו מרדף מייאש אחר נקודות זכות. במקום לחפש אחר החכמה נאלצנו לפלס את דרכנו בסבך של בירוקרטיה אקדמית אינסופית. ובמקום לעסוק בשאלות היסוד של החיים נאלצנו להתמודד עם לוגיקה פורמלית ועם תחשיב פסוקים. (וזה משעמם בדיוק כפי שזה נשמע). אבל יחד עם זאת, באוויר הייתה תסיסה אינטלקטואלית: נחשפנו שם לרעיונות חדשים, לספרים חדשים, לצורות מחשבה חדשות. הימים גם היו ימי הפריחה הגדולה של הפוסטמודרניזם. (לפחות בארץ. במקומות אחרים הוא כבר אז נחשב לפאסה). התחושה הייתה שמשהו קורה בעולם הרוח. רעיונות חדשים נולדים. מהפכה מתחילה. לא כל כך ידענו מה זה אומר והאם מדובר במהפכה טובה או רעה, אבל הרגשנו שכדאי להיות שם כשזה קורה. אומנם חלק ניכר מחומרי הלימוד היו משמימים, אבל בין השיעורים אפשר היה להיתקל ברעיונות מעניינים, ובאנשים מעניינים.

וחוץ מזה גם המרצים היו ברובם טיפוסים מעניינים. למען האמת בהתחלה הם נראו לנו כמו סוג של בני-אלים. (וכדרכם של בני-אלים, הם לא נמנעו מלקשור קשרים עם בנות האדם). הם היו מבריקים, כריזמטיים, צבעוניים. גדולים מהחיים, לטוב ולרע: אחד מהם למשל, היה נזיר דומיניקני. אחר פרסם סיפורי מדע-בדיוני אלימים להחריד. שלישי גידל שפם. אם מקודם השוויתי את הלימודים בפקולטה למדעי הרוח עם הלימודים בישיבה, אז לפחות מהבחינה הזאת לא היה שום דמיון: הרבנים בישיבות היו אנשים עם זקן מדובלל וסוודר דהוי שדיברו על אידיאלים ועל שמירת הברית. הפרופסורים באוניברסיטה לעומת זאת היו אינטלקטואלים מתוחכמים, עם מקטרת בזווית הפה וצעיף כרוך בנונשלנטיות סביב הצוואר; כאלה שהבינו באלכוהול, שדיברו על סקס ושידעו לצטט את ניטשה, את דרידה ואת קורסאווה. בקיצור, אף אחד לא רצה להיות כמו הרבנים. כולם רצו להיות כמו הפרופסורים.

משום כך גם אם כבר במהלך הסמסטר הראשון הבנו שכנראה לא נמצא באוניברסיטה את משמעות החיים או אבן הפילוסופים, בכל זאת רובנו לא נורא התחרטנו על זה שהגענו לשם. אחרי הכול, מה יכול להיות רע בלבלות שלוש שנים במקום רווי בתסיסה אינטלקטואלית, בחברת אנשים מעניינים, רעיונות מעניינים וספרים מעניינים? בסופן של שלוש השנים הללו, כך ידענו, גם אם לא נמצא חכמה, לפחות נצא עם תואר ראשון – מה שללא ספק ישדרג בצורה משמעותית את האפשרויות התעסוקתיות הפתוחות לפנינו. ואלו שיחליטו בכל זאת להישאר באקדמיה, ובכן הם עשויים, עם קצת מאמץ, לפתח קריירה מזהירה: קריירה שבשיאה הם יצטרכו לעבוד רק שש שעות בשבוע – ובשאר הזמן יפמפמו במקטרתם, ימדדו צעיפים, יטוסו לכנסים בחו"ל ויהיו כריזמטיים, מבריקים ושופעי הומור.

תוצאת תמונה עבור מגדל השן

מגדל השן, הגרסה הירושלמית (צילום: פלאש 90)

 

אבל בשנים האחרונות כך נראה, הסטודנטים כבר לא מגיעים לפקולטה למדעי הרוח כמו פעם. הדור הנוכחי כבר לא מוצא את המסלול הזה כל כך אטרקטיבי. מה השתנה? כאמור, אפשר לטעון שזה בגלל דור הY, בגלל מערכת החינוך, בגלל השמאלנות שהשתלטה על האקדמיה או בגלל ממשלת נתניהו. ויכול להיות שהכול נכון. אבל אם אנחנו באמת מחפשים את השינוי המהותי שהתחולל ביחס לאקדמיה בעשורים האחרונים, נדמה לי שהשינוי הזה קשור דווקא למספרים: בשנת 1995 למשל, רק 16% מהצעירים בגילאי 23-30 היו בעלי השכלה אקדמית. אפשר היה להניח שתואר ראשון, בכל תחום שהוא, יקנה לבעליו יתרון משמעותי בשוק העבודה. אבל תוך פחות משני עשורים המספר הזה הוכפל. כיום, אחוז בעלי תואר ראשון מתוך כלל האוכלוסייה בארץ עומד על 46%. (מקום שני בעולם. הידד!). במילים אחרות, תואר ראשון כבר לא מקנה לבעליו שום יתרון במציאת עבודה. לכולם יש את זה.

אבל זה רק חלק מהסיפור. כאשר בוחנים את האופן שבו השתנה שוק העבודה בעשרים השנים האחרונות, אפשר לראות שהוא הפך להיות יותר ויותר דואלי: מצד אחד היי-טק ותעשיות עתירות ידע, שם המשכורות גבוהות והצמיחה גבוהה; מצד שני ענפי המסחר והשירותים, שמתאפיינים בעבודה לטווח קצר ובמשכורות נמוכות. תואר במדעי הרוח כידוע, לא רלבנטי לאף אחד מן התחומים: מהנדס תוכנה לא צריך תואר בפילוסופיה וגם מוכר בפיצוציה לא צריך אותו. למעשה תואר שכזה רק יפריע להם: את הראשון הוא יסמן כבטלן שרק מחפש את עצמו במקום לכתוב קודים. את השני הוא יסמן כאובר-קווליפייד. (אחת לכמה זמן מתפרסם ריאיון עם מנכ"ל חברת היי-טק כלשהי שאומר שבתחום שלו יצירתיות וסקרנות חשובות יותר מידע מקצועי, ולכן הוא מעדיף להעסיק בוגרי פילוסופיה וספרות על פני מהנדסים. אל תאמינו לו. שום חברת היי-טק מעולם לא פרסמה מודעה שבה נאמר 'דרושים עובדים חסרי הכשרה מקצועית. ידע בפילוסופיה קונטיננטלית או בכתבי ברנר – יתרון'). בקיצור, סטודנט ששוקל היום להירשם לפקולטה למדעי הרוח, צריך לקחת בחשבון שהוא עתיד לבלות לפחות שלוש שנים בלימודים קשים ויקרים שבסופם הוא ימצא את עצמו מבחינה מקצועית בדיוק באותו מקום. כן, אתם בוודאי תשאלו, אבל מה לגבי התשוקה לידע, מה עם החיפוש אחר המשמעות, אחר האמת, אחר החכמה? ובכן שנות התשעים אם לא שמתם לב, כבר נגמרו. האמת כיום כבר לא נמצאת אי-שם. היא נמצאת בתלוש המשכורת שלך או בהודעת העיקול שאתה מקבל מהבנק.

כמובן, בפני הסטודנט שמעוניין בכל זאת ללמוד מדעי הרוח תמיד פתוחה האפשרות לפנות לקריירה אקדמית. אחרי הכול, מה יכול להיות רע בלקבל משכורת גבוהה, קביעות ופנסיה תקציבית בשביל ללמד שניים-שלושה קורסים בשבוע? אז מסתבר שהיו כאלה שחשבו על זה. בשנים האחרונות, לצד הירידה במספר הסטודנטים למדעי הרוח, חלה עלייה תלולה במספר הדוקטורנטים. וכך, אם בשנת 1990 היו בארץ רק 800 דוקטורנטים למדעי הרוח, בשנת 2014 כבר עמד מספרם על 2000. (חלק מהאשמה מוטלת מן הסתם על האוניברסיטאות, שמקבלות תקציב על כל תלמיד לתואר שלישי, ולכן יש להן אינטרס לפתוח עוד ועוד מסלולים לדוקטורט). התוצאה היא שככל שמספרן של משרות ההוראה הולך ומתמעט – בעקבות הירידה בכמות הסטודנטים וצמצום החוגים – כך הולך וגדל מספר המתמודדים על כל משרה. אבל זה עדיין לא הכול. במהלך העשורים האחרונים האוניברסיטאות גילו שזה עסק די יקר להחזיק מרצה במשרה מלאה רק כדי ללמד שני קורסים בשבוע. (שלא לדבר על פנסיה תקציבית, נסיעות לחו"ל, צעיפים וכל זה). ולכן העשורים האחרונים בכל המוסדות האקדמיים מתאפיינים בירידה תלולה במספר משרות ההוראה הקבועות – ובמקביל עלייה ניכרת בשיעור המרצים מן החוץ, שמקבלים משכורות נמוכות בהרבה וכמעט שום תנאים ושום ביטחון תעסוקתי. התוצאה היא שלמסיימי התואר השלישי כבר לא מחכה משרה מבטיחה עם מסלול לקביעות ומשכורת שמנמנה; מה שמחכה להם כעת בסוף הדוקטורט זה רק מאבק הישרדות עיקש, במהלכו הם ייאלצו להתרוצץ ממכללה למכללה, ללמד בחמשה או ששה מקומות שונים רק כדי לגמור את החודש, ובמקביל גם לפרסם כל הזמן עוד ועוד מאמרים אקדמיים, בכדי לשמר את מקומם במרוץ אל אחת ממשרות ההוראה ההולכות ומתמעטות.

זהו אם כן היבט אחד של השינוי שעבר על העולם האקדמי. אבל לשינוי הזה יש היבט נוסף, מהותי יותר, והוא קשור לתהליכים שעוברים על האקדמיה בכל העולם. וגם כאן המפתח מצוי במספרים. בעשורים האחרונים, למעשה מאז מלחמת העולם השנייה, האוניברסיטאות בכל העולם המערבי חוות גידול עצום: גידול במספר הסטודנטים, במספר החוקרים, במספר מוסדות הלימוד. הגידול הזה הביא מצדו לגידול חסר תקדים במספר עבודות הדוקטורט הנכתבות בכל שנה, גידול במספר כתבי-העת האקדמיים, המאמרים שמתפרסמים על כל נושא אפשרי. במדעי הטבע מן הסתם, לריבוי כזה יש בעיקר השלכות חיוביות: כאשר מיליוני חוקרים עובדים בו זמנית על משהו, יש סיכוי לא רע שהם גם יצליחו בסופו של דבר לפצח אותו. אבל במדעי הרוח משמעות הגידול הזה היא בפשטות, אינפלציה: אינפלציה של מחקרים חדשים, של תיאוריות חדשות, של תחומי מחקר חדשים. אינפלציה של מקורות שצריך להתייחס אליהם, של מאמרים שצריך לקרוא, של ספרים שחובה לצטט. הריבוי הזה יוצר לעתים את התחושה שאין עוד מה לחדש. שכל מה שיכול להיאמר כבר נאמר, ויותר מדי פעמים. מצד שני, הריבוי הזה גם מגביר את התחרות בין החוקרים; תחרות על משרות, על מעמד אקדמי, על מקום טוב יותר בשרשרת המזון. תחרות שבה המדד איננו איכות ההוראה או העומק האינטלקטואלי – דברים שממילא אי אפשר למדוד – אלא אך ורק כמות הפרסומים בכתבי-עת אקדמיים.

אחת התוצאות של התהליך הזה היא שכיום, כל חוקר צעיר המעוניין להתקדם חייב למצוא לעצמו נושא חדש לכתוב עליו. (משהו בסגנון 'פנומנולוגיה של סרטי הבורקס', או 'ההיסטוריה של הכפכפים'). לחלופין, הוא צריך ליישם תיאוריה חדשה, מתחום שונה לחלוטין, על נושא ישן ומוכר. (נניח משהו כמו 'קריאה לקאניאנית בספר יונה'). לכן במקרים רבים המחקרים הופכים יותר ויותר מאולצים, והם נוטים להתמקד בנושאים יותר ויותר אזוטריים. כמובן שכמעט איש, מחוץ לקבוצה מצומצמת של חוקרים שעוסקת בתחום, לעולם לא יקרא את המחקרים הללו. למעשה הם כתובים לרוב בשפה כל כך אזוטרית, שמי שאיננו איש אקדמיה מקצועי כלל לא יהיה מסוגל להבין אותם. כך יוצא שהאקדמיה הופכת לבועה סגורה. היא כבר כמעט ולא מנהלת דיאלוג עם מה שמתרחש מחוץ לכתליה. אם פעם אנשי אקדמיה היו מפרסמים ספרים 'עבור הקורא המשכיל', הרי שכיום הם נוטים פחות ופחות לעשות זאת. אחרי הכול, כדי לשמר את מעמדם בשרשרת המזון האקדמית הם חייבים לייצר עוד ועוד מחקרים. לכתוב עוד ועוד מאמרים כמעט-בלתי-ניתנים-לקריאה, שיתפרסמו בכתבי עת אקדמיים ויעסקו בנושאים שאיש מחוץ לאקדמיה איננו מתעניין בהם.

אבל יותר מזה. כפי שכבר עמדו על כך אחדים, גם אנשי האקדמיה עצמם כמעט שאינם קוראים איש את מחקריו של רעהו. אין להם זמן לזה. רק לשם המחשה, כיום עבודת דוקטורט ממוצעת מכילה בין עשרים לשלושים עמודים של ביבליוגרפיה. קריאה רצינית של כמות כזו של חומר עשויה לקחת שנים ארוכות. משמעות הדבר היא שאנשי אקדמיה נוטים לצטט מחקרים שהם לא קראו ולהפנות לספרים שבהם הם לכל היותר הציצו ברפרוף. זאת, במטרה לייצר מאמרים חדשים שגם אותם כמעט איש לא יקרא– מה שלא ימנע מן הדור הבא של החוקרים לצטט אותם – או לפחות לאזכר אותם באיזו הערת שוליים.

אפשר לומר אם כן שכיום האקדמיה, לפחות בתחום מדעי הרוח, היא מערכת שבמידה רבה מזינה את עצמה. מפעל אדירים שמייצר כמות עצומה של סחורה, שאת רובה המוחלט איש מחוץ לגבולות המפעל איננו צורך. אנשי האקדמיה של היום כבר אינם דומים למלומדים ההומניסטים של המאה התשע-עשרה וגם לא לפרופסורים המרוצים-מעצמם עם הצעיף והמקטרת מלפני עשרים ושלושים שנה. אנשי האקדמיה כיום הם בראש ובראשונה פועלי ייצור. והם חייבים להמשיך ולייצר מחקרים כל הזמן, כדי לא להיפלט אל מחוץ למערכת. זאת, גם אם הם יודעים שבסופו של דבר מדובר במחקרים לא חשובים, שאותם איש לא יקרא. לעיל אמרתי שפעם, כאשר רק יצאתי מהישיבה, האוניברסיטה נראתה לי כמו כנסיית השכל: מקום של מחשבה חופשית, של מחקר קפדני ושל בקשת החכמה. כיום, לאחר כמעט שני עשורים של היכרות עם העולם האקדמי, הוא מזכיר לי בעיקר את הכנסייה הקתולית של סוף ימי הביניים: מערכת עצומה, כאוטית, מסובכת להחריד; מערכת שמייצרת ללא הרף עוד ועוד טקסטים מיותרים, משרות מיותרות, מנגנונים בירוקרטיים מיותרים. מקום שהחכמה היחידה שניתן לרכוש בו היא החכמה כיצד לכתוב בשפה אקדמית. או כיצד לצטט מאמרים מבלי לקרוא אותם. נדמה לי שהסטודנטים, לפחות הרגישים והאינטליגנטים שבהם, מרגישים שזהו המצב. אולי בגלל זה הם הפסיקו להגיע.

 

כאן כמובן הקורא עוצר ושואל – אוקיי, אז מה אתה מציע? מה הפתרון? האם הפתרון הוא להגדיל את התקציבים למדעי הרוח? להגדיל את הפיקוח הממשלתי? להקטין את הפיקוח הממשלתי? להוסיף משרות? ובכן, כנראה שלא. אפשר לדון בנחיצותם של כל הצעדים הללו, אבל כנראה שהם לא ישנו את המצב העקרוני. הם לא יגדילו את אפשרויות התעסוקה לבוגרי מדעי הרוח. הם לא יקטינו את כמות הטקסטים המיותרים שהאקדמיה מייצרת. והם בהחלט לא ייצרו ארוס אינטלקטואלי במקום שזה איננו קיים.

יתכן שהפתרון הוא פשוט להכיר בכך שימיה הגדולים של האקדמיה המערבית נמצאים הרחק מאחוריה. הפקולטות למדעי הרוח כנראה כבר לא יצמיחו לנו בזמן הקרוב שום אפלטון ושום קאנט, בלי קשר לשאלה כמה תקציבים נשפוך עליהן. (וגם אם כן, אף אחד לא יקרא את מה שאותם קאנט ואפלטון עתידיים יכתבו). תפקידן של הפקולטות הללו כיום הוא במידה רבה דומה לזה של המנזרים בימי הביניים: לשמר את הידע. לפרש אותו, לעסוק בו ולהעביר אותו הלאה, אל הדורות הבאים. יום אחד, אי-שם בעתיד, מישהו עוד ימצא לזה שימוש.

 

פורסם לראשונה, בגרסה מקוצרת, ב'מוסף שבת' של מקור-ראשון.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יהודה  On מרץ 20, 2017 at 4:15 pm

    מאמר חשוב אף שנראה שמוקצן מדי לכיוון שלילי וביקורתי. בעיקר בנושא המאמרים ועבודות הדוקטורט האזוריות. אם נתמקד בפתרון הבעיה שהוצגה וניקח את החוג לפילוסופיה כמשל, חוג שמהווה לטעמי את הגרעין של מדעי הרוח, לדעתי ההשקעה צריכה להיות העמקה של התואר באמצעות תנאי קבלה גבוהים יחד עם שילוב בלימודי מקצועות יוקרה(דבר שקורה הרבה באוניברסיטה העברית בירושלים).

  • אלכס  On מרץ 21, 2017 at 9:34 am

    כל זה טוב ויפה, אתה מדבר על קאנט (למשל) ושוכח שהוא לא צמח בפקולטה לפילוסופיה. הוא למד ולימד פיזיקה. התרומה של הפקולטות למדעי רוח למניין הפילוסופים הגדולים\הודי דעות\אנשי רוח (שלא בעיני עצמם), היא משמעותית נמוכה יותר ממה שאתה חושב, גם בימי הזוהר.
    מדעי הרוח זו דרך חביבה להעביר שלוש שנים מהחיים עם בחורות יפות ודיונים מעניינים, אבל תעוזה אינטלקטואלית או חשיבה ביקורתית קשה למצוא שם. הסטודנטים למרבה הפלא חכמים יותר ולכן הולכים למקומות בעלי מעוף.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: