מחשבות על השמרנות הדתית החדשה

הציונות הדתית, עד לא מזמן לפחות, אהבה לתפוס את עצמה כסוג של אוונגרד. החלוץ ההולך לפני המחנה. היורשת הלגיטימית של תנועת העבודה ושל החלוצים. אבל בשנים האחרונות נראה שמשהו השתנה. את הבלוריות המתנופפות וכיפות הצמר החליפו חולצות כפתורים מגוהצות. את הדיבורים על חלוציות ועל אותנטיות החליפו דיבורים על מוסד המשפחה ועל המורשת של התרבות המערבית. מה הסיבות לשינוי הזה? וכיצד זה קשור לעלייתה של המסורתיות? כמה מחשבות על שורשיה החברתיים והתאולוגיים של השמרנות הדתית החדשה.

כנס השמרנות

הציונות הדתית מודל 2019. מתוך כנס השמרנות 2019 (מקור ראשון)

נראה שהשמרנות הפכה בשנים האחרונות לאחד השמות החמים בשוק הרעיונות המקומי. רק לפני זמן קצר נערך בירושלים 'כנס השמרנות הישראלית', כתב העת 'השילוח' הקדיש לשמרנות גיליון, הוצאת 'שלם' כבר מתרגמת מזה זמן את ספריהם של מיטב ההוגים השמרנים, ודוברי מחנה הימין מדברים בכל הזדמנות על 'המהפכה השמרנית' שיש לחולל במערכת המשפט. בקיצור, השמרנות נמצאת בכל מקום. כמובן, עם הפופולאריות הגואה של המונח החלו גם הוויכוחים סביב ההגדרה המדויקת שלו, וסביב השאלה מי זכאי לכנות את עצמו שמרן ומי לא. למשל, האם שמרן אמיתי צריך להאמין בסולידריות קהילתית או שלהפך, הוא חייב לדגול באינדיבידואליזם ובקפיטליזם חסר מעצורים? האם הוא צריך להאמין בדת ובעולם הערכים המסורתי, או דווקא להישבע בשמם של החירות והליברליזם? ובכלל, מה זה בדיוק שמרן ומה ההבדל, אם קיים כזה, בינו לבין סתם ימני? הרשתות החברתיות מלאות לעייפה בוויכוחים סביב הסוגיות הללו.

הוויכוחים האלה ניזונים במידה רבה מהעובדה שהשמרנות – בדומה למושגים 'שמאל', 'ימין', 'מודרניזם', או 'פוסטמודרניזם' – איננה ומעולם לא הייתה אידיאולוגיה מוגדרת וחד-משמעית. יהיה נכון יותר לראות בה משפחה מורחבת של רעיונות, המאגדת בתוכה שורה של תפיסות, השקפות עולם ואידיאולוגיות שחלקן רחוקות למדי זו מזו. כך למשל יש מרחק לא קטן בין השמרנות של הוגה כאדמונד ברק, שדגל בהתפתחות איטית של החברה וברפורמות מתונות, לבין השמרנים הקתוליים של המאה ה19 וראשית המאה ה20, שהאמינו שיש לחזור אחורה ולהחיות את המבנים הפוליטיים והחברתיים הישנים, אפילו אם אלו כבר עברו מן העולם. יש מרחק רב בין השמרנות הבריטית שמתרפקת על העבר, על האצולה הכפרית ועל התפיסות הרומנטיות של אבירות והקרבה – שמרנות המזוהה עם סופרים כגון ג'. ר. ר. טולקין או ג. ק. צ'סטרטון, והצבועה לעתים בצבעים של מלנכוליה ושל געגוע אל עולם שחלף לבלי שוב – לבין הניאו-שמרנות האמריקאית, השואבת את השראתה מן האבות המייסדים של ארה"ב – טיפוסים נחושים ונמרצים שניהלו אחוזות מטעים ביום וקראו סופרים לטיניים בלילה – ודוגלת בערכים של קידמה, אופטימיות ויוזמה חופשית. באותה מידה, יש גם מרחק רב בין השמרנות המזוהה עם דמויותיהם של ההוגה האיטלקי ניקולו מקיאוולי או שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר – שמרנות של ריאליזם קשוח, של מדיניות חוץ צינית ושל הכרה בכך שמלחמה, כחש ועריצות תמיד יהיו חלק בלתי נפרד מן הטבע האנושי – לבין השמרנות האידיאליסטית והאופטימית של יועציו של הנשיא ג'ורג' וו. בוש, שהאמינו בכוחם הבלתי ניתן לעצירה של הדמוקרטיה והשוק החופשי, וביכולתה של אמריקה לכפות את ערכיה על העולם כולו. בקיצור, יש אינספור סוגים ואינספור זרמים של שמרנות, שרבים מהם עוינים איש את רעהו ושכמעט כולם מכריזים על עצמם כעל היורשים האותנטיים והבלעדיים של המסורת השמרנית. מכל הסיבות הללו, אינני מתיימר לנסות אפילו להגדיר במסגרת המאמר הזה מהי שמרנות, או להבחין בין סוגיה השונים. (למי שמחפש בכל זאת הגדרה כלשהי של המסורת השמרנית, מומלץ לקרוא את מאמרו של אלון שלו "על השמרנות" בגיליון 14 של 'השילוח', או לחפש ברשת את הרצאתו של אסף שגיב הנושאת את הכותרת "מהי שמרנות?") לצורך הדיון אסתפק בהגדרה כללית של השמרנות כרתיעה ממהפכות ומשינויים קיצוניים; כמתן כבוד למסורת, לדת, למנהגים ולמוסדות החברתיים והפוליטיים הישנים; כראיית החברה, כפי שהגדיר זאת מי שנחשב לאבי המסורת השמרנית, ההוגה האנגלי-אירי אדמונד ברק, כ"שותפות בין החי, המת והעתיד עוד להיוולד". (ברק, "מחשבות על המהפכה בצרפת", עמ' 103). זאת, לצד יחס חשדני כלפי כל התיאוריות הגדולות וכל האידיאולוגיות שמתיימרות לשנות את העולם ולתקן את הטבע האנושי. זוהי אם כן השמרנות ולאחרונה, נראה שהיא הולכת וצוברת פופולאריות בישראל. או, אם לדייק יותר, בקרב הציבור הימני בישראל. או, אם לדייק אפילו עוד יותר – בקרב הציבור הדתי והימני בישראל. אותו ציבור שבדרך כלל חוסה תחת כינוי-הגג 'הציונות הדתית'. וזוהי, לדעתי לפחות, נקודה שראוי קצת להתעכב עליה.

הציונות הדתית, עד לא מזמן לפחות, אהבה לתפוס את עצמה כסוג של אוונגרד. החלוץ ההולך לפני המחנה. אומנם, לאורך כל שנות קיומו המגזר הדתי-לאומי היה מורכב בעיקר מאנשים נורמטיביים, בעלי-בתים, מה שקרוי בפי העם "מזרוחניקים"; אולם, אלו שנתפסו – הן על ידי עצמם והן על ידי סביבתם – כחוד החנית של המגזר הזה היו בדרך כלל האידיאליסטים, פורצי הדרך, המהפכנים. מספיק להקשיב לרטוריקה של ראשוני גוש-אמונים משנות השבעים והשמונים, רטוריקה שניתן בקלות לזהות בה את השפעתם של הזרמים היותר אקטיביסטיים בציונות הסוציאליסטית. מספיק להתבונן בתמונות מאז – תמונות מלאות בבלוריות מתנפנפות, בעיניים בורקות, בצעירים הנושאים נאומים נמלצים-יתר-על-המידה בעודם מנסים לתקן את העולם, לשנות אותו, להפוך אותו למשהו אחר לגמרי. מספיק להקשיב לשירים מאותה תקופה – שירים נלהבים, לוחמניים, שהכריזו כי "עלה נעלה" וכי "נבנה את ארצנו על פי תורתנו". אויביה של הציונות הדתית נהגו לטעון כנגדה שהיא "תנועה משיחית", ובמידה רבה זה היה נכון. באותן שנים זו הייתה תנועה שביקשה לחולל מהפכה, לשנות סדרי עולם, ליצור משהו חדש. לא לחינם היא ראתה את עצמה אז כיורשת של תנועת העבודה הישראלית. לא לחינם היה בה באותן שנים משקל גדול כל כך לנוער ולתנועות הנוער. אומנם, בעשורים הבאים הדברים קצת השתנו: מרכז הכובד של הציונות הדתית עבר מתנועות הנוער אל הישיבות. את הסנדלים והבלוריות החליפו גמרות. את המדריך הכריזמטי מהתנועה החליף כמודל לחיקוי הרב, שהיה לעתים כריזמטי לא פחות. אבל הנימה המהפכנית נותרה על כנה, למרות שכעת המוקד שלה היה ברשות היחיד: כל מי שהיה תלמיד ישיבה באחת הישיבות של הציונות הדתית בשנות התשעים זוכר את ההתרגשות שבה נלמדו דבריו של הרב קוק על הנשמות מעולם התוהו המבקשות להחריב את העולם, על בקשת העצמי, על המרחבים שאליהם משתוקקת הנפש. גם לימוד התורה עצמו נתפס בישיבות הללו כאקט מהפכני. הלימוד היה צריך תמיד להיות קיצוני, רדיקלי. להוות מעין אנטיתזה לעולם הבעל-ביתי שאותו ייצג דור ההורים, אותם מזרוחניקים שמהם הכול ביקשו להתרחק. כמה שנים אחר כך, לקראת סוף שנות התשעים, הדברים שוב השתנו: את הרב קוק החליף רבי נחמן מברסלב. את בחורי הישיבה הממיתים עצמם באוהלה של תורה החליפו בחוד-החנית של הציונות הדתית תלמידי המכינות, נערי הגבעות וטובלי המעיינות – עם כל ההבדלים ביניהם. אבל המגמה המהפכנית, ואפילו האנרכיסטית, רק הלכה והתחזקה. אחרי הכול, תלמידיו של חנן פורת משנות השבעים עשויים להיראות כמו ילדים טובים ובלתי-מזיקים בהשוואה לרועי הצאן של גבעות השומרון, או לתלמידיו מגודלי השיער של הרב גינצבורג.

אבל בשנים האחרונות כך זה נראה, המגמה התהפכה. יותר ויותר קולות בציונות הדתית החלו לשאת בגאון את דגל השמרנות. מספיק לדפדף בדפי העיתונים המזוהים עם המגזר, או להקשיב לדוברים הבולטים שלו. מספיק לספור את אחוז הכיפות הסרוגות בכל אותם כנסים, סמינרים ותכניות לימוד המוקדשים לשמרנות ולהגות השמרנית. את הדיבורים על חלוציות או על אותנטיות החליפו כעת דיבורים על מוסד המשפחה, על ריאליזם מדיני, על כלכלה ועל המורשת של התרבות המערבית. את חולצות הפלנל וכיפות הצמר החליפו כעת חולצות כפתורים מחויטות. בקיצור, אם פעם המידה הטובה של הציונות-הדתית הייתה הרדיקליות או התלהבות הנעורים, הרי שבשנים האחרונות המידות הטובות – לפחות אצל חלק מהדוברים – הן הזהירות, המתינות, ההימנעות משינויים קיצוניים וההיצמדות לדרכי האבות. נראה שדור ההורים, אותם מזרוחניקים מושמצים מפעם, הפכו כעת להיות מודל לחיקוי. מעין דגם שיש לשאת אליו עיניים.

מה גרם לשינוי הזה? אפשר למנות כמה סיבות לכך. אולי הסיבה הפשוטה והמתבקשת ביותר קשורה לפעילותם הנמרצת של שורה של אישים – רבנים, כותבים ואנשי ציבור – המזוהים עם המחשבה השמרנית, וכן לפעילותם הנמרצת-לא-פחות של שורה של גופים הקשורים מבחינה אידיאולוגית, ולעתים גם מבחינה כלכלית, לאגף השמרני של יהדות ארה"ב – גופים דוגמת קרן תקווה, מרכז שלם, המכללה למדינאות ועוד. סיבה נוספת, ואולי עמוקה יותר, קשורה לאכזבה ממרבית הדגלים המהפכניים שנשאה פעם הציונות הדתית; אכזבה ששיאה ללא ספק היה בקיץ 2005, כאשר כל גלי ההתלהבות ורוח הנעורים שפיעמו בציונות הדתית התרסקו אל סלעי המציאות האכזרית. צריך גם לזכור את השינויים ברוח התקופה ובסוגיות שעומדות על הפרק: אחרי הכול, גם הדתיים האנרכיסטים ופורצי הגבולות ביותר נוטים להפוך לשמרנים מושבעים כאשר נושא הדיון הוא פוליטיקת הזהויות למשל, או מעמדם של הטראנסג'נדרים. וכמובן, צריך גם לקחת בחשבון את תהליכי ההתבגרות וההתברגנות שעברו על חלקים מן הציבור הציוני-דתי: זה אולי מתאים לדבר על הנשמות של עולם התוהו ועל החיות הנוהמות ביער כאשר אתה בחור ישיבה צעיר הנאבק עם משברים בלימוד ועם שאלות קיומיות; זה פחות מתאים לדבר על זה כאשר אתה גר במודיעין, עובד בהייטק ומתמודד עם שלושה ילדים ועם משכנתא. מטבע הדברים, במקרה כזה תחפש השקפת עולם שתתאים יותר למציאות הממשית של חייך.

אבל נדמה לי שזה עדיין לא כל הסיפור. נדמה לי שהנהייה של חלקים גדולים כל כך מהציונות הדתית אחר התפיסות השמרניות נובעת גם ממקורות נוספים, עמוקים יותר; נדמה לי שהיא נובעת, לפחות בחלקה, מכך שהשקפת העולם השמרנית נתפסת – בצדק או שלא בצדק, בכך עוד אגע בהמשך –  ככזאת שמכילה בתוכה את התשובה לשתיים מן הבעיות שבליבה של הדתיות היהודית: אחת שהופיעה לפני כמאתיים שנה, והשנייה עתיקה בהרבה.

אינני יודע אם בישיבות של הציונות הדתית עדיין לומדים את 'מאמר הדור' של הרב קוק. אולם כשאני למדתי בישיבה, בסוף שנות התשעים, המאמר הזה היה קריאת חובה. בדרך כלל במסגרת שיעור שנקרא 'מאמר הדור לדורנו', או כחלק ממהלך שהסביר מדוע הדור הנוכחי הוא אותו דור עצמו שעליו כתב הרב קוק את דבריו, אי-אז בתחילת המאה העשרים. הסיבות לפופולאריות של המאמר הזה היו ברורות. אחרי הכול, במאמר הדור הרב קוק שם אצבע על בעיה שכולנו הרגשנו בה בצורה כזו או אחרת: בעומק הדברים, הכופרים בעצם צודקים. התורה שאנחנו לומדים כבר לא מתאימה לנו. היא לא תואמת את העולם שלנו, את הדור שלנו, את המציאות החומרית והאינטלקטואלית שבה אנו חיים. היא לא התאימה לבחורי הישיבה בוולוז'ין של סוף המאה ה19, שנהו אחרי ההשכלה, אחרי הסוציאליזם ואחרי רעיונותיו של ברדיצ'בסקי על היפוך כל הערכים; היא עוד פחות התאימה לחלוצי העלייה השנייה שביניהם חי הרב קוק ושחלמו על יצירת חברה חדשה ואדם חדש; והיא בהחלט לא מתאימה לנו, שחיים בעולם שהוא שונה לחלוטין – שונה מבחינה פוליטית, טכנולוגית, רוחנית ומכל בחינה אחרת – מכל מה שהיה כאן אי-פעם. הרב קוק, וחלק מתלמידיו, האמינו שהפתרון לפער הבלתי נסבל הזה שבין התורה לחיים מצוי בהופעתה העתידית של 'תורת ארץ-ישראל' – התורה שתחבר בין הקודש והחול, בין החומר והרוח ובין הלימוד לבין החיים. לעתים הדיבורים על תורת ארץ ישראל היו מלווים גם בחלומות על חזרתה של הנבואה, על חידוש הסנהדרין ועל יצירת הלכה חדשה. אולם השנים חלפו, ושום תורת ארץ ישראל לא הופיעה. שום נבואה לא חזרה. (הניסיונות שבכל זאת נעשו בכיוון, בדרך כלל עוררו אצל רוב ציבור שומרי-המצוות אדישות במקרה הטוב, וגיחוך במקרה הפחות טוב). כיום, בסוף העשור השני של המאה העשרים-ואחת, אנחנו עדיין לומדים את אותם טקסטים שלמדו בוולוז'ין לפני מאה ומשהו שנים. טקסטים שעוסקים בשוורים ופרות, בטלטול ברשות-הרבים ובבישול בכלי שני. כיום אנחנו עדיין ממשיכים לקיים, מי יותר ומי פחות, את אותן מצוות שגם לפני מאה שנה נראו כמו שרידים בלתי מובנים מעולם שחלף. ואף על פי כן אנחנו – מטעמים שאותם גם אנו עצמנו לא לגמרי מבינים – ממשיכים להיאחז בטקסטים הללו. ממשיכים להחזיק במעשים חסרי-הפשר-לכאורה האלה. מדוע אנחנו עושים זאת? כיצד אנו יכולים להצדיק את הדבקות העיקשת הזאת?

זהו אם כן היבט אחד של הבעיה. אולם השבר הזה שעליו הצביע הרב קוק, שבר שעליו הצביעו גם שורה ארוכה של סופרים והוגים מאז ראשית תקופת ההשכלה, יושב על שבר אחר, עמוק יותר, שמצוי בתשתיתה של הדתיות היהודית. כבר חז"ל ידעו להקשות "וכי מה אכפת לו לקב"ה אם שוחט מן הצוואר או מן העורף?" (בראשית רבה, מ"ד א'). במובן מסוים, חלק גדול מן המחשבה היהודית, מאז ועד היום, הוא ניסיון להשיב על השאלה הזאת: איך כל המעשים שאנו מתבקשים לעשות במסגרת היותנו יהודים שומרי מצוות, כל אלפי האיסורים וההגבלות, כל פרטי-הפרטים האינסופיים הללו, איך בדיוק כל זה קשור למצוי הראשון, סיבת הסיבות וכל זה? מה אכפת לו כל-כך לאינסוף ברוך-הוא ממה שאנחנו עושים כאן? כמובן, במהלך אלפיים השנים האחרונות ניתנו אינספור תשובות לשאלה הזאת. החל מהתשובה שנתנו חז"ל – "לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן הבריות", דרך ריה"ל שדיבר על 'העניין האלוהי' שיכול לחול רק בתנאים מסוימים ובנסיבות מסוימות, ועד ישעיהו ליבוביץ' (המאוחר), שדיבר על קבלת עול כביטוי המושלם של האמונה. בין לבין היו גם המקובלים שהסבירו שהעולם שלנו הוא רק קצה הקרחון, וכי מעבר לו מצויים אינספור עולמות נסתרים, עולמות שכל מילה וכל מעשה שלנו – אפילו הקטן והזניח ביותר – עשויים לקיים או להחריב. אולם העובדה שניתנו לשאלה הזאת תשובות רבות כל כך מוכיחה שהיא מעולם לא פסקה מלהציק. אחרי הכול, תמיד מגיע הרגע הזה שבו אנו נאלצים להודות בפני עצמנו שאנו מתקשים להשתכנע בקיומו של אותו 'עניין אלוהי' שעליו דיבר ריה"ל; שגם אם אנו מקבלים באופן עקרוני את הרעיון שהמצוות ניתנו כדי 'לצרף בהן את הבריות', אנו מתקשים להבין את התועלת שיש בכל אותם פרטי-פרטים אינסופיים ומייגעים; שאנחנו גם לא לגמרי משוכנעים בקיומם של כל אותם עולמות שעליהם דיברו המקובלים; ושאפילו איננו משוכנעים במאה אחוז שכל המעשים הללו שאנו עושים הופכים אותנו לאנשים טובים או מוסריים יותר, בהשוואה לשכנינו שלא מקיימים אותם. ואם ככה, אז למה בכל זאת ולמרות הכול אנחנו מתעקשים על כל המעשים הללו? איזה משמעות, דתית או אחרת, יכולה להיות בזה?

וכאן נכנסת השמרנות לתמונה. השמרנות בפשטות, מאפשרת לנו להמשיך ולקיים את אותן מצוות שעליהן גדלנו מבלי שנצטרך כל הזמן לעדכן או להצדיק אותן. מבלי להאמין שקיימים אי-שם כל מיני עולמות נסתרים שהמעשים שלנו משפיעים עליהם ומבלי להאמין ברצינות שאכן אכפת לו לקב"ה אם שוחט מן הצוואר או מן העורף. השמרנות מאפשרת לנו להמשיך ולקיים מצוות פשוט מפני שככה נהגנו תמיד, ומפני שמהפכות קיצוניות מדי עלולות רק לגרום נזק. היא מאפשרת לנו לומר שאנו ממשיכים לדבוק באורח החיים הזה, וממשיכים ללמוד את כל הטקסטים הללו, לא מפני שאנו בהכרח חושבים שיש להם משמעות או רלוונטיות לחיינו, אלא מפני שכך עשו אבותינו לפנינו, ואבותיהם שלהם לפניהם. אנו עושים זאת מפני שזוהי המסורת שלנו. זהו העולם שלתוכו גדלנו וזה העולם שבו אנו מתכוונים לגדל את ילדינו. זוהי הדרך שלנו ליטול חלק באותה שותפות שעליה דיבר אדמונד ברק, "שותפות בין המת, החי והעתיד עוד להיוולד".

תוצאת תמונה עבור אדמונד ברק

אדמונד ברק (1729-1797)

למעשה, לא קשה להבחין בין נקודות ההשקה הרבות בין השמרנות הדתית, כפי שזו הוצגה כאן, לבין תפיסה אחרת שצוברת פופולאריות בישראל של השנים האחרונות – המסורתיות. מאיר בוזגלו, אחד המנסחים הבולטים של העמדה המסורתית, תיאר אותה כעמדה שמבוססת לא על אמונה אלא על נאמנות; לא על הכרה באמיתותן של תיאוריות מטאפיסיות או של עובדות היסטוריות כלשהן, אלא על נאמנות לתרבות מסוימת, לעולם ערכים מסוים ולמורשת משפחתית. המסורתי, כך אומר בוזגלו, מגדיר את עצמו לא באמצעות התיאוריות שבהן הוא מחזיק אלא באמצעות השפה שבה הוא מדבר, באמצעות יחסו לעולם שבו גדל ובאמצעות הבחירה לשמור לעולם הזה אמונים:

"הוא רואה בעצמו חוליה אחת בשרשרת שבה נמצא גם עולמם של הוריו. הדבק שמחזיק חוליה זו אינו הביטחון שהוריו מחזיקים בתיאוריה הטובה ביותר, אלא נאמנותו למה שמסרו לו הוריו. […] המסורתי צם ביום כיפור כי הוא גדל בבית שצמים בו. אם לא יצום, יפגע פגיעה אנושה בעולם הערכים שנמסר לו." (בוזגלו, "שפה לנאמנים: מחשבות על המסורת" עמ' 51).

בכיוון דומה הולך גם אבי שגיא כאשר הוא מבחין בין יחס נוקשה אל המסורת ותפיסתה כאוסף של וודאויות שאין לערער עליהן, לבין מה שהוא מכנה 'שיבה אל המסורת' – כלומר ניסיון ליצור דיאלוג חי עם העבר ועם המסורת תוך הכרה ברלוונטיות שלה מחד, אבל גם בדינמיות שלה מאידך. או בלשונו, "התגברות על הניכור המשורטט בין מה שהיה למה שישנו ומה שיהיה" (שגיא, "אתגר השיבה אל המסורת", עמ' 23). במילים אחרות, שני סוגי המסורתיים הללו עשויים לשמור שבת למשל, ואולי אפילו ללמוד איזה דף גמרא פה ושם; אבל בעוד הראשון יעשה זאת מתוך שכנוע שיש במעשים הללו חשיבות קוסמית, השני יעשה זאת באופן משוחרר יותר, כחלק מהבחירה שלו בעולם של הוריו וכחלק מהדיאלוג שהוא מנהל עם עברו.

כמובן, ישנם הבדלים לא מעטים בין אלו שמניפים את דגל השמרנות לאלו שמדברים על מסורתיות. אולי ההבדל הבולט ביותר הוא שהראשונים מדגישים את הגבולות ואת הצורך לשמר אותם, בעוד האחרונים נוטים להדגיש דווקא את הדינמיות של הזהות המסורתית ואת טשטוש הגבולות בין דתיות לחילוניות שמתקיים במסגרתה. אולם נדמה לי שלא קשה לראות שהמוטיבציה שבבסיס שתי התנועות האלו היא דומה: בשני המקרים עומדת בבסיס הדברים השאיפה לשמר אורח חיים מסוים, אבל מבלי להתחייב לכל מערך האמונות שנבנה במהלך הדורות כדי להצדיק את אורח החיים הזה – אמונות שאת חלקן הגדול קשה לאדם מודרני לקבל. במילים אחרות, מדובר כאן על הרצון ליצור דתיות יהודית שתהיה הרבה פחות דרמטית. דתיות נטולת משקל עודף. דתיות ללא מטפיזיקה, ללא תיאולוגיה. דתיות שאלוהים תופס בה מקום שולי למדי.

זהו, לפחות לפי הבנתי, מה שמצוי בתשתיתו של פרויקט השמרנות הציוני-דתי. פרויקט שכאמור, מזכיר מהרבה בחינות את הפרויקט המסורתי, כפי שזה תואר על ידי הוגים כמאיר בוזגלו ואבי שגיא. איזו מן דתיות יהודית הגישה הזאת מקדמת? חסידי השמרנות נוהגים לדבר על החוסן והיציבות שיש במסורות שהחזיקו מעמד במשך זמן רב. הם גם נוהגים לצטט בהקשר זה את ברק, שכתב בשבחם של מוסדות פוליטיים שעוצבו לאורך מאות שנים, בתהליך ארוך של ניסוי וטעייה. אולם הדתיות היהודית, לפחות בצורה שאותה היא לובשת היום, איננה מערכת שהתעצבה לאורך מאות שנים. נכון יותר יהיה לראות בה מערכת עתיקה ומפוארת שהתרסקה לחלוטין בשורה של זעזועים, ואחר כך הורכבה מחדש טלאים-טלאים.  היא לא דומה למלוכה האנגלית שעליה דיבר ברק, או לאורח החיים האמריקאי שבשבחו מדברים הניאו-שמרנים. אם מחפשים אנלוגיות, אזי היא יותר דומה לבית המדרש הישן של בוצ'ץ', כפי שזה מתואר ברומן של עגנון "אורח נטה ללון": מקום חרב, עמוס בספרים ישנים ובזיכרונות ישנים, שבו מבקש גיבור הסיפור למצוא מפלט מפני תלאות החיים ותהפוכות ההיסטוריה. שמרנות בהקשר זה פירושה להמשיך להסתופף באותו בית מדרש, בשאיפה לשחזר משהו שכבר חלף. להמשיך לשמר את השרידים הללו, גם לאחר שההקשר המקורי שלהם אבד לחלוטין. אפילו אם הפרוייקט הזה יצליח, הרי שהוא ייצור לכל היותר דתיות יהודית שתהיה מבוססת בעיקר על משפחתיות, על נוסטלגיה ועל פחד משינויים. וגם אז, הדור הראשון אולי ימשיך לאחוז בזה מתוך נוסטלגיה וכבוד לדור האבות, אבל הדור הבא כבר יתקשה למצוא בזה טעם. שלא לדבר על הדור שאחריו.

אז מה בכל זאת הפתרון? אני זוכר שהרב שג"ר, הוגה שהיה בו זמנית שמרן מאוד ורדיקלי מאוד, אמר פעם במהלך אחד משיעוריו שכאשר היה צעיר, הוא תכנן לכתוב שולחן ערוך חדש. אולם כשהתבגר החליט לוותר על הרעיון. במובן מסוים זהו גם מצבה של הציונות הדתית. פעם, כאשר עוד הייתה צעירה, היא חשבה לחולל מהפכה, להביא בשורה חדשה, לכתוב את תורת ארץ-ישראל. אולם במהלך השנים היא ויתרה על החלום הזה. במקום זה היא אימצה עמדה שמרנית והעדיפה להתרכז בשמירה על הקיים. אולם הצורך בבשורה חדשה לא פחת. אולי הוא אפילו התגבר. הבשורה החדשה הזו אולי לא תופיע בשנה הקרובה, ואולי גם לא בדור הקרוב, אבל מתישהו היא תהיה חייבת להופיע.

 

פורסם במקור, בגרסה מקוצרת-מאוד, במוסף 'שבת' של מקור-ראשון

מחשבה אחת על “מחשבות על השמרנות הדתית החדשה

  1. תודה על הסקירה המעניינת. שתי מחשבות בעקבות הקריאה:

    1) הדימוי למפלגת העבודה, מזמין גם את הגורל הדומה, של סיאוב פוליטי.

    2) דרך אחרת לקבל תוקף מדורות קודמים וגם להתאים לדור הזה, הוא בפרספקטיבה רב דורית, או לפחות בדיאלוג בין דורי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s