Category Archives: בקורת תרבות

כנסיית השכל, הופעה אחרונה בהחלט

לפני קצת יותר משלושים שנה כתב אלאן בלום את 'דלדולה של הרוח באמריקה', העוסק באוניברסיטאות בארה"ב ובסיבות לירידה במעמדן. מאז הרוח, באמריקה ועוד יותר בארץ, רק הלכה ונידלדלה. עוד ועוד. אנשים כיום מסתבר, כבר לא כל כך מתעניינים בה. אפשר לשאול מה הסיבה לכך, אבל נדמה לי שזו לא השאלה הנכונה; השאלה הנכונה היא מהי בעצם הרוח הזו שהייתה קיימת באוניברסיטה, מה אנשים חיפשו בפקולטות למדעי הרוח – ומדוע כיום הם כבר לא מוצאים את זה שם. כמה מחשבות מזווית אישית על מצבם הנוכחי של מדעי הרוח בארץ ובכלל.

school-of-athens1

אחת לכמה זמן מתעורר מחדש הדיון על הסיבות לירידה במעמדם של מדעי הרוח בישראל. יש כאלו שמאשימים בכך את המנטליות של דור האינטרנט. יש שמאשימים את הפוסטמודרניזם. אחרים מאשימים את השתלטותם של השמאלנים על האקדמיה ואחרים משוכנעים שהכול בגלל ביבי. אבל גם אם הסיבות למשבר נתונות במחלוקת, את המשבר עצמו כך נראה, איש איננו מכחיש. המספרים מדברים בעד עצמם: בשנת 1998 עמד מספר הסטודנטים למדעי הרוח באוניברסיטאות על 20,900. (שהם כ29% מכלל הסטודנטים). בשנת 2014 כבר ירד המספר ל14,100, שזה כ19% מכלל הסטודנטים באוניברסיטאות. כאשר מצרפים גם את המכללות לתמונה, שיעור הסטודנטים למדעי הרוח כבר יורד לפחות מ11%. מה הסיבה לירידה הזאת? אבל כדי לענות על השאלה הזאת, נדמה לי שצריך קודם להתמודד עם שאלה אחרת, בסיסית יותר – מדוע בכלל מלכתחילה אנשים פונים למדעי הרוח? מדוע עד לא מזמן סטודנטים רבים כל כך היו מוכנים להקדיש לפחות שלוש שנים מחייהם כדי לרכוש ידע בהיסטוריה, בספרות, ביהדות או בפילוסופיה? מה הם קיוו להשיג באמצעות הידע הזה?

בסוף שנות התשעים, כשעזבתי את הישיבה והלכתי ללמוד פילוסופיה ומחשבת-ישראל באוניברסיטה העברית, המעבר הזה נראה לי טבעי. אפילו מתבקש. הוא נראה לי טבעי קודם כל, כי חומרי הלימוד היו במידה רבה אותם חומרים: הרמב"ם היה אותו רמב"ם; אריסטו היה אותו אריסטו; ספר הזוהר היה אותו ספר הזוהר; הגישה אומנם הייתה שונה לחלוטין. המתודות היו שונות, הפרשנות הייתה שונה והנחות המוצא היו שונות. אבל הטקסטים נשארו במקרים רבים אותם טקסטים. (למעשה, גם התלמידים נשארו במקרים רבים אותם תלמידים: אחוז גבוה באופן מפתיע מבני כיתתי באוניברסיטה היו בוגרי ישיבות, דתיים או דתיים-לשעבר). המעבר הזה נראה לי טבעי גם מפני שלמרות הבדלי הגישות – ספר הזוהר למשל, כבר לא היה 'הזוהר הקדוש' וכעת הוא נכתב בספרד של ימי-הביניים ולא על ידי רבי שמעון בר יוחאי במערה – היחס הבסיסי ללימוד נשאר די דומה: הן בעולם הישיבות והן באוניברסיטה (לפחות ברמת העיקרון) הלימוד נתפס כמטרה בפני עצמה. משהו שאתה עוסק בו לא כדי לרכוש מקצוע ואפילו לא כדי לרכוש מעמד או תואר; הלימוד הוא משהו שאתה עוסק בו מפני שאתה נהנה מעצם העיסוק הזה. מפני שאתה מאמין בחשיבותו של העיסוק הזה. תורה לשמה, במובן הפשוט.

אבל יותר מזה. הלימודים באוניברסיטה לא נתפסו רק כהמשך ללימודים בישיבה אלא גם כשלב הבא שלהם. הלימוד בישיבה, מעצם טבעו, מתנהל לאור שורה ארוכה של הנחות יסוד: יש גבולות שאותם אסור לעבור. יש מקומות שאליהם עדיף שלא להיכנס. יש שאלות שמותר לשאול ויש שאלות שאסור – או לפחות אין טעם – לשאול. במובן זה המעבר לפקולטה למדעי הרוח נתפס בעיני – ובעיני רבים מחברי ללימודים – כמעין שחרור. הסרת הכבלים מעל הרוח. הגשמת הציווי של קאנט שקרא לנו להעז ולדעת. בנוסף לכך, בתחומים רבים הלימוד בישיבה נתפס בעינינו אז כפחות רציני, פחות יסודי: רבים מהרבנים שהכרתי ידעו לצטט את דברי הרמב"ם על אריסטו, אבל הם מעולם לא קראו את אריסטו. הם ידעו מה כתב הרב קוק על שפינוזה, אבל הם לא הכירו את שפינוזה. הייתה איזו אווירה של חוסר מקצועיות, של חפיפניקיות, שאפפה את העיסוק בכל הנושאים הללו בעולם הדתי. באקדמיה, לפחות כך האמנתי באותם ימים, המצב יהיה שונה. שם הלימוד יהיה חופשי יותר, אבל גם רציני יותר. מדעי יותר. שם לא יהיו ווערטים. שם אף אחד לא יזרוק סתם רעיונות מבלי שבחן אותם לעומק. שם, בכנסיית השכל ובהיכלי הדעת, אף אחד לא ידבר על דברים שאיננו מבין בהם.

אבל גם זה לא כל הסיפור. כדי להבין באמת את הסיפור צריך אולי לחזור לרגע אל התקופה ההיא, סוף שנות התשעים. אלו היו השנים שבהן סצנת הניו-אייג' הישראלית הייתה בשיאה. לימודי הקבלה, החסידות, הבודהיזם והמדיטציה נפוצו בכל מקום. כולם חיפשו משמעות, באותן שנים. כולם נסעו להודו. כולם האמינו שכפי שנאמר בפתיח של הסדרה 'תיקים באפלה' – "האמת נמצאת אי-שם". והאקדמיה, המקום שאוצר בתוכו את כל חכמתה של הציוויליזציה המערבית, נראתה כמו מקום טוב להתחיל לחפש. האקדמיה במובן זה לא הייתה רק מקום של מחקר שיטתי ושל מחשבה חופשית. היא הייתה – או לפחות הייתה אמורה להיות – גם מקום של חכמה. חכמה באותו מובן שיש למושג הזה אצל קהלת. או אצל קונפוציוס. חכמה שנצברה במשך אלפי שנים, על ידי דורות של מלומדים. במסורת עתיקה שראשיתה אצל היוונים הקדמונים, המשכה בקאנט והגל, ומהם היא עברה, בעזרתם של גרשום שלום והוגו ברגמן, אל כנסיית השכל המקומית שבראש הר-הצופים. האקדמיה נתפסה אפוא כמקום שבו אתה רוכש את הכלים האינטלקטואליים הדרושים כדי להתמודד עם שאלות היסוד של החיים. כמקום שבו אתה לומד לצעוד בשבילים הקשים והמפותלים של מה שרוברט מ. פירסיג כינה בספרו 'זן ואמנות אחזקת האופנוע' בשם "ארץ הגבהים של הרוח".

כמובן שיש כאן אידיאליזציה מסוימת. רבים מבני הדור שלי הגיעו לפקולטה למדעי הרוח סתם כדי לפגוש את החבר'ה, כדי להעביר זמן בין נסיעה להודו אחת לשנייה, או פשוט מפני ששמעו ששם אפשר למצוא את הגראס האיכותי ביותר ואת הבחורות היפות ביותר. (שני הדברים אגב, התבררו כנכונים). אבל עדיין, נדמה לי שרוב הסטודנטים שלמדו איתי הגיעו מפני שהאמינו שזה המקום שבו אפשר לרכוש ידע משמעותי, על הדברים החשובים באמת; המקום שבו אפשר לנהל דיון אינטלקטואלי רציני בשאלות קיומיות, עם אנשים שיש להם עניין אמיתי בנושאים הללו; מקום שאפשר לעסוק בו בעניינים שברוח ללא מחשבה על 'מה ייצא לנו מזה' – ובמקביל גם ליטול חלק במסורת הרוחנית המפוארת של התרבות המערבית. היה כאן שילוב של מספר אתוסים, שכולם נכחו בצורה כזו או אחרת בתרבות שבה גדלנו. הראשון זה האתוס היהודי הלמדני, הרואה בתלמיד-חכם את נזר הבריאה: אתוס שראשיתו בחז"ל ומשם התגלגל, דרך ישיבות ליטא ותנועת ההשכלה, עד לאחד-העם ולביאליק; השני זה האתוס ההומניסטי, שהיתרגם מאוחר יותר גם לרעיון הbildung הגרמני: הרעיון שהאדם הוא משהו שיש לעצב, לפתח ולשכלל אותו. ושהדרך לעשות זאת היא באמצעות עיסוק אינטנסיבי בתרבות גבוהה, בפילוסופיה וביצירות המופת הגדולות של העבר. (גם האתוס הזה השפיע עמוקות על תנועת ההשכלה ובמיוחד על יהדות גרמניה; מאוחר יותר הוא גם עלה איתה ארצה וכיום הוא מתגורר ברחביה, קורא 'הארץ' ומקטר על מירי רגב); השלישי זה האתוס הרומנטי של החיפוש אחר חכמה עתיקה, אחר ידע אמיתי, אחר הספר שמכיל בתוכו את כל סודות היקום; זהו האתוס שעומד בבסיסן של יצירות כמו "פאוסט" של גתה, "שם הוורד" של אקו, "הספרייה של בבל" של בורחס ובמידה רבה – גם של יצירה פופולארית כמו "האלכימאי" של פאולו קואלו. זהו החזון שמכוחו רבים כל-כך מאתנו, כאשר הם מנסים לדמיין את גן-העדן, רואים בעיני רוחם ספרייה עצומה, עמוסה במאות אלפי ספרים עתיקים.

השילוב של כל התפיסות הללו הביא לכך שהפקולטה למדעי הרוח נראתה לנו באותם ימים לא רק כמו המקום המעניין ביותר בעולם, אלא גם כמו המקום החשוב ביותר. המקום שבו נולדים רעיונות חדשים שעתידים לשנות את ההיסטוריה. המקום שבו מתעצבת התרבות, שבו נולדת נפש האומה, שבו הרוח האנושית מגיעה להישגיה היפים ביותר. נדמה לי שרבים מהסטודנטים של אותן שנים – ואולי גם כמה מהמרצים – היו יכולים בקלות להזדהות עם אמירתו של ביאליק כי המנהיג האמיתי של אניית הפוליטיקה הוא הרוח. בלעדיו "כל מפרשיה אינם אלא סמרטוטים מתים".

תוצאת תמונה עבור גרשום שלום

גרשום שלום ואשתו בביתם. (צילום: אריך ברוייאר). אם יש גן-עדן לאינטלקטואלים, כנראה שככה הוא נראה

אלה פחות או יותר היו הדברים שחיפשנו כשבאנו לפקולטה למדעי הרוח. האם מצאנו שם את כל זה? כן ולא. אבל בעיקר לא. במקום לימוד תורה לשמה מצאנו מרדף מייאש אחר נקודות זכות. במקום לחפש אחר החכמה נאלצנו לפלס את דרכנו בסבך של בירוקרטיה אקדמית אינסופית. ובמקום לעסוק בשאלות היסוד של החיים נאלצנו להתמודד עם לוגיקה פורמלית ועם תחשיב פסוקים. (וזה משעמם בדיוק כפי שזה נשמע). אבל יחד עם זאת, באוויר הייתה תסיסה אינטלקטואלית: נחשפנו שם לרעיונות חדשים, לספרים חדשים, לצורות מחשבה חדשות. הימים גם היו ימי הפריחה הגדולה של הפוסטמודרניזם. (לפחות בארץ. במקומות אחרים הוא כבר אז נחשב לפאסה). התחושה הייתה שמשהו קורה בעולם הרוח. רעיונות חדשים נולדים. מהפכה מתחילה. לא כל כך ידענו מה זה אומר והאם מדובר במהפכה טובה או רעה, אבל הרגשנו שכדאי להיות שם כשזה קורה. אומנם חלק ניכר מחומרי הלימוד היו משמימים, אבל בין השיעורים אפשר היה להיתקל ברעיונות מעניינים, ובאנשים מעניינים.

וחוץ מזה גם המרצים היו ברובם טיפוסים מעניינים. למען האמת בהתחלה הם נראו לנו כמו סוג של בני-אלים. (וכדרכם של בני-אלים, הם לא נמנעו מלקשור קשרים עם בנות האדם). הם היו מבריקים, כריזמטיים, צבעוניים. גדולים מהחיים, לטוב ולרע: אחד מהם למשל, היה נזיר דומיניקני. אחר פרסם סיפורי מדע-בדיוני אלימים להחריד. שלישי גידל שפם. אם מקודם השוויתי את הלימודים בפקולטה למדעי הרוח עם הלימודים בישיבה, אז לפחות מהבחינה הזאת לא היה שום דמיון: הרבנים בישיבות היו אנשים עם זקן מדובלל וסוודר דהוי שדיברו על אידיאלים ועל שמירת הברית. הפרופסורים באוניברסיטה לעומת זאת היו אינטלקטואלים מתוחכמים, עם מקטרת בזווית הפה וצעיף כרוך בנונשלנטיות סביב הצוואר; כאלה שהבינו באלכוהול, שדיברו על סקס ושידעו לצטט את ניטשה, את דרידה ואת קורסאווה. בקיצור, אף אחד לא רצה להיות כמו הרבנים. כולם רצו להיות כמו הפרופסורים.

משום כך גם אם כבר במהלך הסמסטר הראשון הבנו שכנראה לא נמצא באוניברסיטה את משמעות החיים או אבן הפילוסופים, בכל זאת רובנו לא נורא התחרטנו על זה שהגענו לשם. אחרי הכול, מה יכול להיות רע בלבלות שלוש שנים במקום רווי בתסיסה אינטלקטואלית, בחברת אנשים מעניינים, רעיונות מעניינים וספרים מעניינים? בסופן של שלוש השנים הללו, כך ידענו, גם אם לא נמצא חכמה, לפחות נצא עם תואר ראשון – מה שללא ספק ישדרג בצורה משמעותית את האפשרויות התעסוקתיות הפתוחות לפנינו. ואלו שיחליטו בכל זאת להישאר באקדמיה, ובכן הם עשויים, עם קצת מאמץ, לפתח קריירה מזהירה: קריירה שבשיאה הם יצטרכו לעבוד רק שש שעות בשבוע – ובשאר הזמן יפמפמו במקטרתם, ימדדו צעיפים, יטוסו לכנסים בחו"ל ויהיו כריזמטיים, מבריקים ושופעי הומור.

תוצאת תמונה עבור מגדל השן

מגדל השן, הגרסה הירושלמית (צילום: פלאש 90)

 

אבל בשנים האחרונות כך נראה, הסטודנטים כבר לא מגיעים לפקולטה למדעי הרוח כמו פעם. הדור הנוכחי כבר לא מוצא את המסלול הזה כל כך אטרקטיבי. מה השתנה? כאמור, אפשר לטעון שזה בגלל דור הY, בגלל מערכת החינוך, בגלל השמאלנות שהשתלטה על האקדמיה או בגלל ממשלת נתניהו. ויכול להיות שהכול נכון. אבל אם אנחנו באמת מחפשים את השינוי המהותי שהתחולל ביחס לאקדמיה בעשורים האחרונים, נדמה לי שהשינוי הזה קשור דווקא למספרים: בשנת 1995 למשל, רק 16% מהצעירים בגילאי 23-30 היו בעלי השכלה אקדמית. אפשר היה להניח שתואר ראשון, בכל תחום שהוא, יקנה לבעליו יתרון משמעותי בשוק העבודה. אבל תוך פחות משני עשורים המספר הזה הוכפל. כיום, אחוז בעלי תואר ראשון מתוך כלל האוכלוסייה בארץ עומד על 46%. (מקום שני בעולם. הידד!). במילים אחרות, תואר ראשון כבר לא מקנה לבעליו שום יתרון במציאת עבודה. לכולם יש את זה.

אבל זה רק חלק מהסיפור. כאשר בוחנים את האופן שבו השתנה שוק העבודה בעשרים השנים האחרונות, אפשר לראות שהוא הפך להיות יותר ויותר דואלי: מצד אחד היי-טק ותעשיות עתירות ידע, שם המשכורות גבוהות והצמיחה גבוהה; מצד שני ענפי המסחר והשירותים, שמתאפיינים בעבודה לטווח קצר ובמשכורות נמוכות. תואר במדעי הרוח כידוע, לא רלבנטי לאף אחד מן התחומים: מהנדס תוכנה לא צריך תואר בפילוסופיה וגם מוכר בפיצוציה לא צריך אותו. למעשה תואר שכזה רק יפריע להם: את הראשון הוא יסמן כבטלן שרק מחפש את עצמו במקום לכתוב קודים. את השני הוא יסמן כאובר-קווליפייד. (אחת לכמה זמן מתפרסם ריאיון עם מנכ"ל חברת היי-טק כלשהי שאומר שבתחום שלו יצירתיות וסקרנות חשובות יותר מידע מקצועי, ולכן הוא מעדיף להעסיק בוגרי פילוסופיה וספרות על פני מהנדסים. אל תאמינו לו. שום חברת היי-טק מעולם לא פרסמה מודעה שבה נאמר 'דרושים עובדים חסרי הכשרה מקצועית. ידע בפילוסופיה קונטיננטלית או בכתבי ברנר – יתרון'). בקיצור, סטודנט ששוקל היום להירשם לפקולטה למדעי הרוח, צריך לקחת בחשבון שהוא עתיד לבלות לפחות שלוש שנים בלימודים קשים ויקרים שבסופם הוא ימצא את עצמו מבחינה מקצועית בדיוק באותו מקום. כן, אתם בוודאי תשאלו, אבל מה לגבי התשוקה לידע, מה עם החיפוש אחר המשמעות, אחר האמת, אחר החכמה? ובכן שנות התשעים אם לא שמתם לב, כבר נגמרו. האמת כיום כבר לא נמצאת אי-שם. היא נמצאת בתלוש המשכורת שלך או בהודעת העיקול שאתה מקבל מהבנק.

כמובן, בפני הסטודנט שמעוניין בכל זאת ללמוד מדעי הרוח תמיד פתוחה האפשרות לפנות לקריירה אקדמית. אחרי הכול, מה יכול להיות רע בלקבל משכורת גבוהה, קביעות ופנסיה תקציבית בשביל ללמד שניים-שלושה קורסים בשבוע? אז מסתבר שהיו כאלה שחשבו על זה. בשנים האחרונות, לצד הירידה במספר הסטודנטים למדעי הרוח, חלה עלייה תלולה במספר הדוקטורנטים. וכך, אם בשנת 1990 היו בארץ רק 800 דוקטורנטים למדעי הרוח, בשנת 2014 כבר עמד מספרם על 2000. (חלק מהאשמה מוטלת מן הסתם על האוניברסיטאות, שמקבלות תקציב על כל תלמיד לתואר שלישי, ולכן יש להן אינטרס לפתוח עוד ועוד מסלולים לדוקטורט). התוצאה היא שככל שמספרן של משרות ההוראה הולך ומתמעט – בעקבות הירידה בכמות הסטודנטים וצמצום החוגים – כך הולך וגדל מספר המתמודדים על כל משרה. אבל זה עדיין לא הכול. במהלך העשורים האחרונים האוניברסיטאות גילו שזה עסק די יקר להחזיק מרצה במשרה מלאה רק כדי ללמד שני קורסים בשבוע. (שלא לדבר על פנסיה תקציבית, נסיעות לחו"ל, צעיפים וכל זה). ולכן העשורים האחרונים בכל המוסדות האקדמיים מתאפיינים בירידה תלולה במספר משרות ההוראה הקבועות – ובמקביל עלייה ניכרת בשיעור המרצים מן החוץ, שמקבלים משכורות נמוכות בהרבה וכמעט שום תנאים ושום ביטחון תעסוקתי. התוצאה היא שלמסיימי התואר השלישי כבר לא מחכה משרה מבטיחה עם מסלול לקביעות ומשכורת שמנמנה; מה שמחכה להם כעת בסוף הדוקטורט זה רק מאבק הישרדות עיקש, במהלכו הם ייאלצו להתרוצץ ממכללה למכללה, ללמד בחמשה או ששה מקומות שונים רק כדי לגמור את החודש, ובמקביל גם לפרסם כל הזמן עוד ועוד מאמרים אקדמיים, בכדי לשמר את מקומם במרוץ אל אחת ממשרות ההוראה ההולכות ומתמעטות.

זהו אם כן היבט אחד של השינוי שעבר על העולם האקדמי. אבל לשינוי הזה יש היבט נוסף, מהותי יותר, והוא קשור לתהליכים שעוברים על האקדמיה בכל העולם. וגם כאן המפתח מצוי במספרים. בעשורים האחרונים, למעשה מאז מלחמת העולם השנייה, האוניברסיטאות בכל העולם המערבי חוות גידול עצום: גידול במספר הסטודנטים, במספר החוקרים, במספר מוסדות הלימוד. הגידול הזה הביא מצדו לגידול חסר תקדים במספר עבודות הדוקטורט הנכתבות בכל שנה, גידול במספר כתבי-העת האקדמיים, המאמרים שמתפרסמים על כל נושא אפשרי. במדעי הטבע מן הסתם, לריבוי כזה יש בעיקר השלכות חיוביות: כאשר מיליוני חוקרים עובדים בו זמנית על משהו, יש סיכוי לא רע שהם גם יצליחו בסופו של דבר לפצח אותו. אבל במדעי הרוח משמעות הגידול הזה היא בפשטות, אינפלציה: אינפלציה של מחקרים חדשים, של תיאוריות חדשות, של תחומי מחקר חדשים. אינפלציה של מקורות שצריך להתייחס אליהם, של מאמרים שצריך לקרוא, של ספרים שחובה לצטט. הריבוי הזה יוצר לעתים את התחושה שאין עוד מה לחדש. שכל מה שיכול להיאמר כבר נאמר, ויותר מדי פעמים. מצד שני, הריבוי הזה גם מגביר את התחרות בין החוקרים; תחרות על משרות, על מעמד אקדמי, על מקום טוב יותר בשרשרת המזון. תחרות שבה המדד איננו איכות ההוראה או העומק האינטלקטואלי – דברים שממילא אי אפשר למדוד – אלא אך ורק כמות הפרסומים בכתבי-עת אקדמיים.

אחת התוצאות של התהליך הזה היא שכיום, כל חוקר צעיר המעוניין להתקדם חייב למצוא לעצמו נושא חדש לכתוב עליו. (משהו בסגנון 'פנומנולוגיה של סרטי הבורקס', או 'ההיסטוריה של הכפכפים'). לחלופין, הוא צריך ליישם תיאוריה חדשה, מתחום שונה לחלוטין, על נושא ישן ומוכר. (נניח משהו כמו 'קריאה לקאניאנית בספר יונה'). לכן במקרים רבים המחקרים הופכים יותר ויותר מאולצים, והם נוטים להתמקד בנושאים יותר ויותר אזוטריים. כמובן שכמעט איש, מחוץ לקבוצה מצומצמת של חוקרים שעוסקת בתחום, לעולם לא יקרא את המחקרים הללו. למעשה הם כתובים לרוב בשפה כל כך אזוטרית, שמי שאיננו איש אקדמיה מקצועי כלל לא יהיה מסוגל להבין אותם. כך יוצא שהאקדמיה הופכת לבועה סגורה. היא כבר כמעט ולא מנהלת דיאלוג עם מה שמתרחש מחוץ לכתליה. אם פעם אנשי אקדמיה היו מפרסמים ספרים 'עבור הקורא המשכיל', הרי שכיום הם נוטים פחות ופחות לעשות זאת. אחרי הכול, כדי לשמר את מעמדם בשרשרת המזון האקדמית הם חייבים לייצר עוד ועוד מחקרים. לכתוב עוד ועוד מאמרים כמעט-בלתי-ניתנים-לקריאה, שיתפרסמו בכתבי עת אקדמיים ויעסקו בנושאים שאיש מחוץ לאקדמיה איננו מתעניין בהם.

אבל יותר מזה. כפי שכבר עמדו על כך אחדים, גם אנשי האקדמיה עצמם כמעט שאינם קוראים איש את מחקריו של רעהו. אין להם זמן לזה. רק לשם המחשה, כיום עבודת דוקטורט ממוצעת מכילה בין עשרים לשלושים עמודים של ביבליוגרפיה. קריאה רצינית של כמות כזו של חומר עשויה לקחת שנים ארוכות. משמעות הדבר היא שאנשי אקדמיה נוטים לצטט מחקרים שהם לא קראו ולהפנות לספרים שבהם הם לכל היותר הציצו ברפרוף. זאת, במטרה לייצר מאמרים חדשים שגם אותם כמעט איש לא יקרא– מה שלא ימנע מן הדור הבא של החוקרים לצטט אותם – או לפחות לאזכר אותם באיזו הערת שוליים.

אפשר לומר אם כן שכיום האקדמיה, לפחות בתחום מדעי הרוח, היא מערכת שבמידה רבה מזינה את עצמה. מפעל אדירים שמייצר כמות עצומה של סחורה, שאת רובה המוחלט איש מחוץ לגבולות המפעל איננו צורך. אנשי האקדמיה של היום כבר אינם דומים למלומדים ההומניסטים של המאה התשע-עשרה וגם לא לפרופסורים המרוצים-מעצמם עם הצעיף והמקטרת מלפני עשרים ושלושים שנה. אנשי האקדמיה כיום הם בראש ובראשונה פועלי ייצור. והם חייבים להמשיך ולייצר מחקרים כל הזמן, כדי לא להיפלט אל מחוץ למערכת. זאת, גם אם הם יודעים שבסופו של דבר מדובר במחקרים לא חשובים, שאותם איש לא יקרא. לעיל אמרתי שפעם, כאשר רק יצאתי מהישיבה, האוניברסיטה נראתה לי כמו כנסיית השכל: מקום של מחשבה חופשית, של מחקר קפדני ושל בקשת החכמה. כיום, לאחר כמעט שני עשורים של היכרות עם העולם האקדמי, הוא מזכיר לי בעיקר את הכנסייה הקתולית של סוף ימי הביניים: מערכת עצומה, כאוטית, מסובכת להחריד; מערכת שמייצרת ללא הרף עוד ועוד טקסטים מיותרים, משרות מיותרות, מנגנונים בירוקרטיים מיותרים. מקום שהחכמה היחידה שניתן לרכוש בו היא החכמה כיצד לכתוב בשפה אקדמית. או כיצד לצטט מאמרים מבלי לקרוא אותם. נדמה לי שהסטודנטים, לפחות הרגישים והאינטליגנטים שבהם, מרגישים שזהו המצב. אולי בגלל זה הם הפסיקו להגיע.

 

כאן כמובן הקורא עוצר ושואל – אוקיי, אז מה אתה מציע? מה הפתרון? האם הפתרון הוא להגדיל את התקציבים למדעי הרוח? להגדיל את הפיקוח הממשלתי? להקטין את הפיקוח הממשלתי? להוסיף משרות? ובכן, כנראה שלא. אפשר לדון בנחיצותם של כל הצעדים הללו, אבל כנראה שהם לא ישנו את המצב העקרוני. הם לא יגדילו את אפשרויות התעסוקה לבוגרי מדעי הרוח. הם לא יקטינו את כמות הטקסטים המיותרים שהאקדמיה מייצרת. והם בהחלט לא ייצרו ארוס אינטלקטואלי במקום שזה איננו קיים.

יתכן שהפתרון הוא פשוט להכיר בכך שימיה הגדולים של האקדמיה המערבית נמצאים הרחק מאחוריה. הפקולטות למדעי הרוח כנראה כבר לא יצמיחו לנו בזמן הקרוב שום אפלטון ושום קאנט, בלי קשר לשאלה כמה תקציבים נשפוך עליהן. (וגם אם כן, אף אחד לא יקרא את מה שאותם קאנט ואפלטון עתידיים יכתבו). תפקידן של הפקולטות הללו כיום הוא במידה רבה דומה לזה של המנזרים בימי הביניים: לשמר את הידע. לפרש אותו, לעסוק בו ולהעביר אותו הלאה, אל הדורות הבאים. יום אחד, אי-שם בעתיד, מישהו עוד ימצא לזה שימוש.

 

פורסם לראשונה, בגרסה מקוצרת, ב'מוסף שבת' של מקור-ראשון.

יחי הקיסר: על ארוס, ציוויליזציה וצוללות סובייטיות

לכאורה, סרטם האחרון של האחים כהן 'יחי הקיסר' הוא בעיקר אוסף של מחוות-עשויות-היטב לתור הזהב ההוליוודי, מאוגדות באופן רופף בעלילת ריגול מופרכת. אבל כמובן שזה רק לכאורה. מפני שמאחורי המחווה הנוסטלגית והלהטוטים הסגנוניים מסתתר אחד הסרטים העמוקים והמורכבים של צמד הכוהנים; ומעבר לשלל הקטעים המשעשעים, אפשר למצוא בסרט גם אמירה לא פשוטה על תרבות, על דחפים ועל תפקידה של אמנות הקולנוע.

תוצאת תמונה עבור ‪hail caesar‬‏

התרבות האנושית, כך על פי פרויד, מבוססת על סובלימציה. בני האדם מונעים על ידי דחפים. על ידי יצרים קמאיים ורבי עוצמה, נחשולים של תשוקה מינית שאינה יודעת שובע ושל תוקפנות אלימה. כמובן שאם הם רק יעלו בדעתם לנסות ולספק בפועל את היצרים הללו, החברה האנושית לא תשרוד אפילו יום; לכן מצד אחד הם מנסים כל הזמן להדחיק את חיות הפרא ולנעול אותן במרתף; ומצד שני מנסים לתעל את האנרגיה הייצרית הזו לאפיקים אחרים, מהוגנים יותר: אמנות, דת, פוליטיקה, ספורט. למעשה, טוען פרויד בחיבורו תרבות בלא נחת, כל יצירות המופת של התרבות האנושית נולדו כך; הן כולן תוצר של הניסיון שלנו להשקיט את התשוקה באמצעות תחליפים.

פרויד כתב את הדברים הללו ב1930. שניים וחצי עשורים מאוחר יותר קם הפילוסוף והסוציולוג היהודי-גרמני הרברט מרקוזה, ולקח את רעיונותיו של פרויד צעד אחד הלאה. אם אכן, תהה מרקוזה, התרבות האנושית מבוססת כל כולה על הדחקה, על דיכוי של היצרים הטבעיים ועל השארת האדם במצב של אי-סיפוק תמידי; אם אכן כל יצירות התרבות והרוח שיצר האדם הן רק תחליפים חיוורים לדברים אליהם הוא באמת משתוקק – אם כן עלינו לשאול את עצמנו שתי שאלות: ראשית, האם התרבות, או לפחות התרבות במצבה הנוכחי, בתצורתה הבורגנית והקפיטליסטית, היא בכלל פרויקט ששווה להקריב עבורו את סיפוק התשוקות האמתיות שלנו? ושנית, האם כל הדיכוי הזה הוא בכלל הכרחי? ועל שתי השאלות הללו הוא השיב בשלילה.

אומנם, מודה מרקוזה, יתכן כי פעם, בשחר ההיסטוריה, בני האדם באמת לא יכלו לספק את כל היצרים שלהם. לכן ההדחקה הייתה הכרחית. אולם כיום זה איננו המצב. כיום, בחברת השפע המודרנית, אנחנו כבר לא צריכים לדכא את עצמנו וכבר לא חייבים להדחיק שום דבר. יש מספיק לכולם. לכן, אל מול המודל הפרוידיאני של משמעת עצמית ושליטה על הדחפים, מרקוזה הציג את האידיאל של האדם הארוטי – אדם שחי חיים מלאים ואותנטיים, מתוך חתירה מתמדת לסיפוק כל תשוקותיו; אל מול החברה הבורגנית הבנויה על הדחקה וכיבוש היצר, מרקוזה צייר את חברת העתיד ככזאת שתהיה מבוססת דווקא על סיפוק מקסימלי שלו. (כמרקסיסט נאמן, הוא גם קשר את כל זה עם מהפכה סוציאליסטית, ביטול הדיכוי המעמדי והגשמת חזונו של מרקס על עבודה בלתי-מנוכרת. מרקוזה גם האמין שחיסולם של הניכור ומלחמת המעמדות ינטרל את הממד האלים וההרסני שיש לדחפים אצל פרויד. אבל זה כבר סיפור אחר והוא יסופר בפעם אחרת). לאור רעיונותיו אלה, אין פלא שמרקוזה היה אחד ההוגים הפופולאריים ביותר בקרב הסטודנטים המהפכנים של שנות השישים – הן בגרסתם האירופאית, הניאו-מרקסיסטית והזועמת, והן בגרסתם האמריקאית, ארוכת השיער וחובבת הסמים והאהבה החופשית. (כיום לעומת זאת, כמעט אף אחד כבר לא קורא אותו). יותר מפתיע זה שכשלושה וחצי עשורים לאחר מותו – וקרוב לשישים שנה לאחר פרסום ספרו ארוס וציוויליזציה, מרקוזה מצא את עצמו מככב כאחת מדמויות המשנה בסרטם החכם והמשעשע של האחים כהן יחי הקיסר. למעשה, ניתן לראות את הסרט הזה כולו כניסיון להתמודד עם מרקוזה ועם תפיסת התרבות שלו.

 

עלילת הסרט יחי הקיסר מתרחשת בהוליווד של שנות החמישים, 'תור הזהב של הוליווד'. באותה תקופה, שיטת האולפנים המפורסמת הייתה בשיאה והסרטים היו מוצר תאגידי לכל דבר; קצת כמו סרטי דיסני של ימינו. הם היו גדולים, מרהיבים, מושלמים מבחינה צורנית וחסרי-משקל-לחלוטין מבחינת תכנית. הם גם היו לרוב מוצרים שמרניים מאד: הם היו נעימים לעין לאוזן, צייתו לכללים המחמירים של 'קוד הייז' (אסור להראות נשיקה שנמשכת יותר משלוש שניות; אסור להראות גבר ואישה יחד במיטה; אסור להציג את דגל ארה"ב באופן 'לא מכובד' וכן הלאה), ודגלו בכל הערכים הנכונים לתקופתם. המהפכות של שנות השישים עדיין הסתתרו אי-שם בעתיד הרחוק. הרברט מרקוזה עדיין היה סתם עוד תיאורטיקן מרקסיסט אנונימי.

במרכז הסרט עומד אדי מניקס, מנהל ההפקה ב'אולפני קפיטול'. (אותם אולפנים שכיכבו גם בברטון פינק – סרט נוסף של האחים כהן. אדי מניקס האמיתי היה מנהל ההפקה של אולפני MGM בשנות ה40-50, ונודע ביכולתו לפתור תסבוכות). העלילה מלווה את מניקס לאורך יומיים דחוסים ורצופי אירועים, שבהם הוא נאלץ להתמודד עם שפע של בעיות: אחת הכוכבות של האולפן נכנסת להיריון למרות היותה רווקה, ויש להסתיר זאת מהציבור – או לחתן אותה במהירות האפשרית; כוכבת אחרת נתפסה מצטלמת לסדרת תמונות מפוקפקות – וצריך להשתיק את הפרשה; כוכב המערבונים של האולפן, קאובוי מזמר בשם הובי דויל, נדרש לשחק בדרמה רצינית – ויש להפוך אותו לשחקן איכותי בתוך יום אחד, או לפחות לגרום לו להיראות ככזה; במקביל, מניקס גם נדרש להרגיע את הבמאי האירופאי ה'איכותי' של האולפן, ולשכנע אותו להסכים לשלב את הקאובוי החביב-אך-העילג בסרטו המתוחכם. אך כמובן שכל זה מתגמד לנוכח הצרה הגדולה שמתרגשת על ראשם של מניקס ושל האולפן שלו: חטיפתו של בירד ויטלוק (בגילומו המופתי של ג'ורג' קלוני), הכוכב הגדול ביותר של האולפן, בדיוק לקראת סיום הצילומים של אפוס היסטורי רחב-יריעה בשם 'יחי הקיסר' – סרט המספר על מצביא רומאי שחצן, העובר מהפך רוחני בעקבות מפגש עם ישו הנוצרי.

בהמשך מתברר כי מי שאחראים לחטיפה אלו חבורה של תסריטאים קומוניסטים, שהמנטור שלהם הוא לא אחר מאשר מיודענו פרופסור הרברט מרקוזה. הם לוקחים את ויטלוק לבית מבודד על חוף מאליבו ששייך לשחקן אחר של האולפן, כוכב מיוזיקלס בשם ברט גרני שמשמש בזמנו הפנוי גם כסוכן סובייטי. מניקס, שנדרש בו זמנית לחפש את הכוכב הנעלם שלו, להסתיר את היעלמותו מהתקשורת, וגם למצוא פתרונות יצירתיים כדי להמשיך ולצלם את הסרט עתיר-התקציב ללא השחקן הראשי, מקבל דרישת כופר על סך מאה אלף דולר. בינתיים החוטפים מנצלים את הזמן כדי להעביר לכוכב ההוליוודי השבוי בידיהם קורס מזורז במטריאליזם דיאלקטי. אנחנו הבנו את העסק, הם מסבירים לו. היסטוריה, כלכלה, פוליטיקה, מוסר. הכול זה בעצם דבר אחד. ברגע שהבנת את עקרונות היסוד, אתה יכול לדעת הכול. אתה יכול לדעת את מה שיקרה בדיוק באותה וודאות שבה אתה יודע את מה שקרה. במכתב שמשגרים החוטפים לאולפן הם כותבים למניקס: אתה רוצה לדעת מי אנחנו? אנחנו העתיד.

ויטלוק אומנם משתחרר משביו בסופו של דבר, בעיקר הודות להתערבותו של הובי דויל הקאובוי-העשוי-ללא-חת, אולם דומה שזה מאוחר מדי. שוביו, כך נראה, כבר הספיקו לשכנע אותו בעקרונות המרקסיזם. ויטלוק, שאיננו בדיוק העיפרון המחודד ביותר בקלמר, אומנם לא ממש מבין את כל דקויות התיאוריה. אבל הוא קולט את השורה התחתונה: יש שם למעלה כל מיני בעלי הון והם דופקים את האדם הפשוט, כלומר אותו. כאשר הוא חוזר לאולפן הוא מודיע אפוא חגיגית למניקס שהוא לא מוכן שינצלו אותו עוד. הוא מסרב לצלם את סצנת הסיום של 'יחי הקיסר'.

תוצאת תמונה עבור ‪hail caesar‬‏

ברט גרני (צ'יינינג טייטום) בפוזת האדם הסובייטי החדש. מי אנחנו? אנחנו העתיד

אבל גם עם הבעיה הזאת מניקס מצליח להתמודד, בצורה עניינית וקשוחה כמו תמיד: הוא סוטר לכוכב הראשי שלו, פוקד עליו לחדול מן השטויות ומצווה עליו לגשת לסט ולשאת את מונולוג הסיום שלו לרגלי הצלוב. בלית ברירה ויטלוק נכנע ונושא נאום מרגש שמעלה דמעות בעיני כל הנוכחים. בסופו של הסרט נראה שכל הבעיות שניצבו בפניהם של אדי מניקס ושל אולפני קפיטול נפתרו. לפחות לעת עתה. בוקר נוסף עולה על הוליווד, עיר הסרטים והאשליות.

זוהי אם כן עלילתו של יחי הקיסר. אולם למעשה זהו רק סיפור המסגרת. בתוך הסיפור הזה משובצים קטעים ארוכים משורה של סרטים המצולמים באולפני קפיטול: וכך אנו יכולים לראות קטע ממערבון, קטע מסרט מוסיקלי על חבורת מלחים, קטע של שחייה צורנית (מעין חיקוי לסרטים בכיכובה של השחיינית אסתר ויליאמס, שהיו פופולאריים במיוחד בתחילת שנות ה50), וקטע מאפוס היסטורי. כל הקטעים הללו עשויים לפרטי פרטים, באופן מושלם ועל פי כל חוקי הז'אנר. לאורך הסרט האחים כהן לא רק מפגינים שליטה מרשימה בקולנוע ההוליוודי של תור הזהב, אלא הם מפגינים גם אהבה אמיתית כלפי הקולנוע הזה, על שלל מוזרויותיו ומגוון הז'אנרים שלו. מסיבה זו, רבים מהמבקרים שכתבו על יחי הקיסר ראו בו יצירה שהיא בראש וראשונה נוסטלגית; מחווה לעולם קולנועי שלם שהיה ונעלם. בערך כמו שיהודי טוב היה, בין השאר, גם מחווה לעולם יהודי-אמריקאי שהיה ונעלם. אולם בשני המקרים, מאחורי ההומור והנוסטלגיה המודעת לעצמה, קיים גם מבנה עומק רעיוני. וכדי לעמוד עליו כדאי לחזור לרגע לדמותו של הרברט מרקוזה.

כאמור, מרקוזה מופיע בסרט כמורה הרוחני של חבורת התסריטאים הקומוניסטים. הוא זה שמבאר להם את רזי הדיאלקטיקה. במשטר הקפיטליסטי, כך הוא מסביר להם באחת מסצנות המפתח בסרט, האדם הוא מפוצל. הוא חי בקרע. מטרתו של התהליך הדיאלקטי היא לפתור את הסתירה שביסוד הקיום האנושי. ומכאן, הוא מדגיש, חשיבותה של הפעולה המהפכנית הישירה. היא נועדה להאיץ את התהליך ההיסטורי, ובכך לסייע בהולדתו של האדם החדש. האדם שיהיה שלם ומאוחד עם עצמו. דברים דומים אומרים למניקס גם הכמרים איתם הוא מתייעץ לגבי דמותו של ישו בסרט ההיסטורי שמפיק האולפן: האלוהות, כך הם מסבירים לו, היא מפוצלת. יש בה ממד אנושי ויש בה ממד אלוהי. אבל הבשורה הנוצרית נועדה להתגבר על הפיצול הזה. ליצור אחדות בתוך הפיצול ופיצול בתוך האחדות. (למשמע הדברים האלה הנציג היהודי שבחדר נושף בבוז. אין בזה שום היגיון! הוא מכריז). האחים כהן אם כן יוצרים כאן הקבלה ברורה בין הנצרות לבין המרקסיזם נוסח-מרקוזה: שתי האידיאולוגיות הללו יוצאות מתוך הנחה שהעולם קרוע, מפוצל לשניים. ושתיהן מאמינות שהדרך לגאולה טמונה בהשגת אחדות.

ואל מול השאיפה הזו לאחדות, ניצב העולם ההוליוודי – או לפחות העולם ההוליוודי בגרסת שנות החמישים – שהוא כך נראה, סובל מפיצול אישיות מובנה. על המסך הכול מושלם, הכול תמים ויפה. כל הכוכבים יפי תואר, כולם נעים בהרמוניה וכולם רוקדים בצורה מושלמת. אבל כשמכבים את המצלמות רואים שהכול זה בעצם העמדת פנים: הכוכבת הבתולית והטהורה מקללת, מעשנת ולא לגמרי בטוחה מיהו אבי הילד שהיא נושאת ברחמה; הכוכב הכריזמטי ובעל האישיות הכובשת הוא אידיוט חסר אופי; הבמאי האירופאי האיכותי דורש משחקניו טובות הנאה מיניות – וכן הלאה. העולם שאדי מניקס נאבק כל כך כדי להגן עליו מוצג אפוא כעולם המבוסס על שקר ועל צביעות. עולם שבו, מאחורי החזות התמימה והשלמות האסתטית, מסתתרים בעצם אנשים קטנים שמונעים על ידי חולשות ודחפים. ומניקס, כפי שהוא מוצג לאורך הסרט, נאלץ להשקיע מאמצים כבירים כדי לשמר את החזות המהוגנת הזאת. למנוע מן האמת לבצבץ החוצה.

אבל האמת בכל זאת מבצבצת החוצה פה ושם. אומנם, כל הסרטים שמפיק האולפן הם מוסרניים להפליא; אין בהם שום אזכור של מין או של מיניות וכמובן שאין בהם שום מקום למיניות שאינה הטרוסקסואלית. אולם בין השורות של הסרטים הללו, ניתן להבחין שוב ושוב ברמיזות המיניות: בין אם זה בסצנת מלחים המרקדים תוך שהם שרים בעליצות על כך שבזמן ההפלגה לא יהיו נשים, ולכן ייאלצו לרקוד אך ורק זה עם זה; בין אם זה בסצנת המחול הצורני בבריכה – ובין אם זה ביתר הסצנות. לא לחינם גם כמעט כל הסרטים המצולמים באולפני קפיטול עוסקים בים או במים – אולי המטאפורה האוניברסלית לתת-מודע, ליצרי החיים או לדחף המיני. הדחפים, כביכול אומרים לנו האחים כהן, עדיין נמצאים שם. הם רק מבויתים. מוחבאים מאחורי החזות המסוגננת. ואל מול הגלים המבויתים הללו שבקולנוע, הסרט חוזר שוב ושוב אל תמונת האוקיינוס הגועש ואל מראה הגלים המתנפצים על הסלעים בחוף מאליבו, היכן שבירד ויטלוק מוחזק בשבי. אפשר לומר אם כן שהסרט מציג לפנינו שתי דרכים שבהן ניתן להתייחס לאותם נחשולים מאיימים שעליהם דיבר פרויד: אפשר להחביא אותם, לביית אותם ולעטוף אותם במעטה של תרבות, כפי שעושה הקולנוע ההוליוודי הקלאסי; ואפשר לשחרר אותם לחופשי, כפי שאולי שואפים לעשות חניכיו של מרקוזה.

הניסיון לעשות זאת בפועל, להתגבר על הפיצול שבקיום האנושי ולהתחבר אל זרמי המעמקים, מוצג בעוד אחת מסצנות המפתח בסרט. בסצנה זו חותרים אנשי החבורה הקומוניסטית בסירת משוטים כשעל חרטומה ניצב ברט גרני, כוכב המיוזיקלס' הקומוניסט (וכנראה גם הגיי), הנושא מבט נחוש אל הים הסוער. פתאום הוא מורה להם לעצור. מתוך המים מגיחה, כמו לוויתן קדמוני, צוללת סובייטית עצומת ממדים. גרני מפקיד את הכלבלב שלו בידי חבריו, מזנק אל סיפון הצוללת ומתקבל בהצדעה על ידי מפקדה. לאחר מכן הצוללת שוקעת במצולות ונעלמת. האיחוד הושלם. גרני התגבר על הפיצול שבין התרבות לבין הדחפים, והפך את עצמו לחלק מן האוקיינוס הגועש. חבל רק שבסופו של התהליך הזה הוא עתיד למצוא את עצמו בברית-המועצות של שנות ה50 – ואפשר רק לדמיין את מה שצפוי לו שם. (מי שיעיין בקרדיטים בסוף הסרט יגלה שאת מפקד הצוללת מגלם כוכב האקשן השוודי דולף לונדגרן, מי שהתפרסם בשנות ה80 בתפקיד המתאגרף הסובייטי המפלצתי איוואן דראגו בסדרת סרטי רוקי. יש כאן אולי אמירה מצד האחים כהן על מה שצפוי לכל אותם מרקסיסטים-של-כורסה שינסו להגשים בפועל את רעיונותיהם: הם עלולים למצוא את עצמם בזרועותיו של דראגו האיום).

האחים כהן אם כן, לא באמת תולים הרבה תקוות בחזונו התרבותי של הרברט מרקוזה. ככל הנראה הם לא באמת מאמינים שניתן להתגבר על הסתירה שביסוד הקיום האנושי באמצעות מטריאליזם דיאלקטי ולא באמת חושבים שהפתרון לפיצול שבין התרבות לבין הדחף מצוי בלימוד המרקסיזם האורתודוקסי – ואפילו לא בעריקה לברית-המועצות. לא שם נמצא העתיד. אז מה בכל זאת הפתרון? רמז לתשובה אפשר למצוא במונולוג הסיום שנושא בירד ויטלוק אל מול הצלב, בסצנת הסיום של האפוס 'יחי הקיסר'. העברי הזה, הוא אומר ומצביע על ישו, קיבל אותי כפי שאני. הוא ראה את חטאיי, אולם הוא לא שפט אותי. במקום זאת הוא הציג לי אמת. אמת שנמצאת מעבר לעולם הזה. אמת שאותה לא ניתן להסביר במילים, אלא רק באמצעות אור. באופן מפתיע במקצת – או שלא – הדברים מזכירים דברים שאומר הקריין באמצע הסרט: הוא מדבר על האנשים הנוהרים לקולנוע כדי לראות מציאות שנמצאת מעבר להם, לחזות עולם שהוא מלאכת מחשבת. למצוא על המסך מרפא למכאוביה של האנושות המיוסרת. בשני המקרים אם כן הגאולה לא באה באמצעות ההתגברות על הפיצול. הסתירה כך נראה, היא חלק בלתי נפרד מן הקיום האנושי. האדם תמיד יישאר חוטא והאנושות תמיד תהיה מיוסרת. אולם, באמצעות ההתבוננות ביופי שעל המסך, האדם יכול למצוא מעט מרפא למצוקה שלו. באופן זה הוא יכול אולי אפילו ללמוד לקבל את עצמו. חוטא ומפוצל ככל שיהיה.

תוצאת תמונה עבור יחי הקיסר ג'וש ברולין

ג'וש ברולין כאדי מניקס. אדם טוב שעושה את העבודה המלוכלכת

בנקודה זו אולי כדאי לחזור ולהתבונן בדמותו של אדי מניקס. מניקס, למרות העבודה המלוכלכת שהוא נאלץ לעתים לעשות, מוצג שוב ושוב כאדם טוב. הוא איש משפחה למופת, אב מסור ואדם בעל עקרונות מוסר נעלים. הוא גם קתולי נאמן; לפחות פעם ביום הוא ניגש להתוודות על חטאיו והוא מתייסר מהמחשבה שאולי שיקר לאשתו או שלא הקדיש תשומת לב מספקת לילדיו. דמותו אם כן סובלת גם היא מפיצול: הפיצול שבין היום והלילה. הפיצול שבין האדם שהוא לבין העבודה שאותה הוא נדרש לבצע. והנה, בשלב כלשהו הוא מקבל הצעה מפתה מנציג חברת התעופה 'לוקהיד-מרטין': עזוב את הקרקס שלך, הוא אומר לו. הצטרף לחברה שלנו. זה העולם האמיתי. ומניקס מתלבט. במה לבחור? מהי הדרך הנכונה, הוא שואל את הכומר. מה האל רוצה שאעשה? (כמובן שהשאלה הזו מהדהדת את שאלתו של לארי גופניק גיבור יהודי טוב – מה השם רוצה ממני?) בסופו של דבר הוא מחליט לבחור בדרך הקשה יותר: להישאר בעולם הסרטים. להמשיך לשוטט בלילות, לפתור בעיות ולכבות שריפות. להמשיך ולעמול כדי לקיים את עולם האשליה השברירי שעל המסך. זה אולי איננו 'העולם האמיתי'. אבל שם לפחות אפשר לספק סוג של מרפא לכאביה של האנושות המיוסרת.

בדרך כלל מקובל לחלק את הסרטים של האחים כהן לשניים: מצד אחד נמצאות היצירות הפילוסופיות יותר – דוגמת יהודי טוב, ברטון פינק, או האיש שלא היה שם; ומצד שני נמצאות היצירות הקלילות והמסוגננות יותר, דוגמת הקפיצה הגדולה, אומץ אמיתי ועוד – יצירות שבהן נראה שיותר משהאחים כהן מבקשים לומר משהו, הם בעיקר מנסים להשתעשע עם אחד מהז'אנרים ההוליוודיים הקלאסיים. אולם, כאשר אנו מתבוננים בסרט יחי הקיסר, ניתן אולי להסיק שגם בהשתעשעות הזו יש אמירה: אמירה שלפיה תפקידה של היצירה האמנותית איננו לפתור את בעיות הקיום, אלא להקל במקצת על הסבל שבמצב האנושי. ליצור – לפחות על המסך – איים של יופי, של הרמוניה ושל שלמות צורנית. כפי שניסו לעשות הסרטים של אולפני קפיטול, אי-אז בשנות החמישים.

 

משנתו החינוכית של רב-החובל נוזל לרצפות

הסרט 'קפטן פנטסטיק' הוא לא סרט חשוב. עוד עשר שנים מן הסתם, אף אחד לא יזכור אותו. ואף על פי כן הוא סרט מעניין. הוא מעניין לא בגלל האיכויות שלו, אלא מפני שהוא מדגים – אולי לא לגמרי בצורה מכוונת – כמה תפיסות בסיסיות בתרבות האמריקאית בת-זמננו. תפיסות בנוגע לחינוך, לגידול ילדים וכמובן לשאלת מיליון הדולר – מהי מגניבות.

 

%d7%a7%d7%a4%d7%98%d7%9f-%d7%a4%d7%a0%d7%98%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%a7

להרבה אנשים יש תפיסה ברורה לגבי האופן שבו יש לגדל ילדים. ילדים, כך הם יודעים להסביר, צריכים לגדול בלי טלוויזיה. הם גם צריכים לגדול בלי ממתקים. ילדים צריכים לאכול רק מזון בריא, רצוי אורגני וכזה שהכינו בעצמם. הם צריכים ללמוד להסתדר, לדעת לדאוג לעצמם, לא להיות מפונקים. ילדים, מסכימים כל אותם אנשי חזון, צריכים לקרוא ספרים. כבר מגיל צעיר. כמובן, לא את השטויות שהילדים היום קוראים. עליהם לקרוא קלאסיקות, מלחמה ושלום וכאלה. אבל הם צריכים גם לאהוב את זה. ולהבין את מה שהם קוראים, לא סתם לדקלם. ילדים, יוסיפו אולי אותם מחנכים פוטנציאליים, צריכים להיות רחבי אופקים, סקרנים, בעלי עצמאות מחשבתית. הם צריכים למצוא את הקול האישי שלהם, לעצב את אישיותם הייחודית. להוציא לפועל את כל הכישרונות החבויים בתוכם. וכל זה כמובן צריך לבוא בלי שום כפייה. רק בדרך של אהבה ודוגמה אישית.

אחד המאפיינים המשותפים למרבית האנשים שמחזיקים בהשקפות חינוכיות מעין אלו זו העובדה שהם מעולם לא גידלו ילדים בעצמם. אילו היו מתנסים בגידול ילדים, הם היו מגלים את העובדה המצערת שלילדים יש רצונות משלהם, ושהם יכולים לפעמים להיות מאד עקשנים בחתירתם להגשים אותם. הם היו מגלים שילדים נוטים לעתים קרובות להעדיף את סמי הכבאי על פני שייקספיר, וצ'יפס ונקניקיות על פני נבטי חיטה אורגנית. בקיצור, אילו לאותם אנשי חינוך היו ילדים הם היו מבינים שבני אדם אינם עשויים מפלסטלינה. הם אינם חומר שאתה יכול ללוש ולעצב כרצונך. הדרך היחידה בה תוכל לעצב ילדים בהתאם לחזונך הפרטי היא רק אם תשבור אותם. אם תלחץ עליהם כל כך חזק עד שיהפכו ליצורים כנועים וצייתניים.

אומנם, פה ושם נעשו בכל זאת ניסיונות בעיצוב בני אדם. אחד הניסיונות השאפתניים ביותר הוא ללא ספק זה של התנועה הקיבוצית – ניסיון המתואר למשל בספרה של יעל נאמן היינו העתיד, המספר את סיפור ילדותה של המחברת באחד מקיבוצי 'השומר הצעיר' בשנות השישים והשבעים. נאמן מתארת בהרחבה את המחשבה הרבה שהושקעה בחינוך הילדים. את שאיפתם של מנהיגי התנועה ליצור ילדי-על, שיהוו את דור העתיד של הסוציאליזם הציוני: ילדים שיהיו חזקים נפשית ופיסית, בעלי תושייה, נטולי תסביכים. מחוברים לטבע אך גם בעלי חוש צדק מפותח; מאושרים אבל לא מפונקים; בעלי עצמאות מחשבתית, אבל נאמנים לתנועה ולדרך. נאמן גם מתארת, בגילוי לב יוצא-דופן, את תוצאותיו של החינוך הזה. את האופן שבו החזון השאפתני ומערכת החינוך המפוארת יצרו בסופו של דבר חבורה של צעירים אפאתיים, קהי רגש וחסרי שאיפות. צעירים שנטשו את המסגרת הקיבוצית ברגע שרק ניתנה להם ההזדמנות. ניסיון אחר, בדיוני, בהנדסת אנוש שכזו הוא זה המתואר בסרט קפטן פנטסטיק – סרט המספר על אב המגדל את ששת ילדיו ביערות של צפון-מערב ארה"ב, על פי בליל של רעיונות ניו-אייג'יים, ניטשיאניים וניאו-מרקסיסטיים. שם, בניגוד לסיפורה העצוב של נאמן, הניסיון הזה דווקא מצליח. והתוצאה מטרידה למדי.

 

הסרט קפטן פנטסטיק נפתח בסצנת ציד שכמו נלקחה מעידן אחר; נער שרירי, צבוע כולו בצבעי הסוואה, מזנק על צבי מתוך הסבך ומשסע אותו בסכין. מיד לאחר מכן מופיע אביו של הנער. היום הזה נעשית לגבר, הוא אומר לו, בעודו עוקר את ליבו של הצבי ומורח את פניו של בנו הנרגש בדם. מיד לאחר מכן הוא מורה לנער ולאחיו, המרוחים גם הם בצבעי הסוואה, לטפל בבשר ולייבש אותו. ואל תשכחו, הוא מוסיף, עוד שישים דקות מתחיל האימון. בהמשך אנו למדים שהאב הוא בן קאש (בגילומו הכריזמטי להפליא של ויגו מורטנסן) – צייד, מומחה הישרדות, מוסיקאי ופילוסוף לעת מצוא – שהחליט לגדל את ששת ילדיו ביער, בבקתה שבנה בעצמו (כמובן), וללמד אותם בכוחות עצמו את כל מה שעליהם לדעת. המטרה שלו, כפי שהוא מגדיר אותה, היא לגדל 'מלכים-פילוסופים' בנוסח אפלטון: אנשים מקוריים ומיוחדים במינם, כאלו שלא הושחתו על ידי העולם המודרני ותרבות הצריכה. לשם כך הוא הופך את חיי הילדים לטירונות אינסופית ומפרכת. סדר היום של בני המשפחה מורכב מריצות, אימוני כושר, אימוני הישרדות ומסעות טיפוס בהרים. בשאר הזמן הם קוראים ספרים, מתוך רשימה שהרכיב האב ומכילה בעיקר יצירות קלאסיות וספרות מדעית. האב מעודד את ילדיו להבין את מה שהם קוראים וגם לנהל על כך דיונים; כך למשל הוא דורש מאחת הבנות, שבדיוק קוראת את 'לוליטה', לנתח את דמותו של הומברט הומברט. מבת אחרת הוא דורש להכין סקירה על תורת המיתרים. הוא אף מעודד את בני המשפחה לגבש לעצמם השקפת עולם משלהם, על פי בחירתם: כך למשל הבן הבכור מגדיר עצמו כטרוצקיסט, שהופך בשלב מסוים למאואיסט; אם המשפחה מגדירה את עצמה כבודהיסטית; הבת הקטנה תולה תמונות של פול פוט. אפשר לומר שכל אידיאולוגיה היא לגיטימית אצל בני משפחת קאש. (כמובן, בתנאי שתהיה מספיק חתרנית ורדיקלית. ניתן רק לנחש את גודל הקריעה שהיה בן קאש קורע על אחד מילדיו, אילו יום אחד היה מחליט להיות קפיטליסט למשל. או שמרן, רחמנא ליצלן).

למעשה, נראה שיוצרי הסרט לא חוסכים במאמצים כדי להראות לנו עד כמה שמשפחת קאש היא מגניבה: שוב ושוב מודגשות היכולות הפיסיות והאינטלקטואליות הלא-קונבנציונליות של בני המשפחה. (כל הילדים מומחים בקרב מגע ובטיפוס הרים; כולם מנגנים מוסיקת פולק-רוק-אינדי שחיברו בעצמם; כולם דוברים המון שפות, כולל מנדרינית ואספרנטו). שוב ושוב גם מודגשת האנטי-ממסדיות של בני המשפחה: האב נושא בפני ילדיו הרצאות בגנות חברת הצריכה והתרבות האמריקאית; הילדים מדברים ביניהם על מלחמת המעמדות ועל הסכנות שבכלכלת התאגידים; קריאת הקרב של בני המשפחה היא "הכוח לעם!" ("Power to the People!"); ובמקום חג המולד הם חוגגים את 'יום נועם חומסקי', במהלכו הם מעניקים זה לזה מתנות מקוריות כמו קשתות, חיצים וסכיני הישרדות.

אומנם, עד מהרה מתברר שלא הכול מושלם באוטופיה של משפחת קאש; (מכאן ואילך, ספוילרים). כבר בתחילת הסרט אנו מתבשרים על התאבדותה של אם המשפחה, שהייתה מאושפזת בבית-חולים פסיכיאטרי. בהמשך גם מתברר שהיא סבלה ממאניה-דפרסיה, מהזיות ומהתקפות זעם – תופעות שהלכו והחמירו בשל החיים בבידוד ביער. כאשר הם שומעים זאת, בני המשפחה עולים לאוטובוס המשפחתי ויוצאים למסע במטרה להשתתף בהלווייתה. אולם מכאן ואילך הדברים רק מסתבכים: הסבא, טיפוס עשיר, שמרן וקשוח, מאשים את בן בהתאבדותה של בתו ומסרב לאפשר לו להשתתף בהלוויה. הוא אף מתעקש לערוך לבתו הלוויה נוצרית, בניגוד גמור לאמונתה הבודהיסטית ולדברים שכתבה בצוואתה. (בצוואה היא ביקשה שגופתה תישרף ושאפרה יישטף באסלת בית-השימוש במרכז מסחרי כלשהו. לא ברור האם הדברים נכתבו בתקופה של מאניה או של דפרסיה). המסע המשותף גם גורם לשורה של מתחים לעלות אל פני השטח: כך למשל, מתברר במהלך המסע שהבן הבכור בעצם חולם לעזוב את היער וללכת ללמוד באוניברסיטה; הבן הצעיר מתמרד כנגד האב ומחליט לעבור לגור עם סבו; אפילו אבי המשפחה עצמו מתחיל בשלב מסוים לפקפק בצדקת דרכו. אולם בסופו של דבר כל הקונפליקטים נפתרים: הבן הצעיר נכנע ומוותר על המרד שלו; הבן הבכור מוותר על תכניתו ללכת לאוניברסיטה. (במקום זה הוא טס, בברכתו של אביו, למסע באפריקה); ומשפחת קאש מסיימת את הסרט כשהיא מאושרת, מאוחדת מאי-פעם, ובטוחה לחלוטין בצדקת דרכה.

הסרט, אם זה עדיין לא היה ברור, איננו יצירת מופת. משום בחינה. למעשה מדובר במוצר סטנדרטי למדי, אם כי עשוי היטב. ואף על פי כן זהו סרט מטריד. הוא מטריד קודם כל, בשל הדיוקן המשפחתי שהוא מצייר: כאמור, משפחת קאש מוצגת כמשפחה מגניבה. בני המשפחה חיים ביער, מתאמנים בקרב מגע וקוראים יצירות מופת קלאסיות. אולם למרות כל המגניבות שלהם, יש בהתנהלותם של ילדי המשפחה משהו מדכא. בהערצה שלהם לאביהם הכריזמטי והגדול-מהחיים, בלהט שבו הם חוזרים על דבריו, בהזדהות המוחלטת שלהם אתו. בכל אלה הם מזכירים יותר מכל חברים בכת: כמו חברי כת הם מלוכדים, מבודדים מהעולם החיצון, נטולי ספקות ופקפוקים. הם משוכנעים שבידם ובידי המנהיג שלהם נמצאות כל התשובות והם מלאי בוז כלפי האנשים 'הרגילים' שנמצאים מחוץ לקבוצה. וכמו חברים בכת, הם גם מדגישים כל הזמן – בפני עצמם ובפני הצופים – עד כמה הם מאושרים, עד כמה הם חופשיים ועד כמה הם בחרו מרצונם באורח חייהם המסוגר והקיצוני.

אבל יותר מזה, הסרט קפטן פנטסטיק הוא סרט מטריד מפני שעד סופו לא לגמרי ברור מה חושבים יוצריו על אורח החיים המוצג בו ועל משנתו החינוכית של בן קאש. עד לדקות הסיום לא ברור האם הבמאי מאט רוס ביקש להציב בפנינו תמרור אזהרה, או שהוא רצה באמת ובתמים לצייר סוג של אוטופיה. לא ברור האם הבמאי חושב שבן הוא אגו-מניאק נרקיסיסט שדחף את אשתו לטירוף והרס את חייהם של ילדיו בשם האג'נדה הקיצונית שלו, או שהוא חושב שזהו האבא המגניב שכל אחד מאתנו היה חולם שיהיה לו. מצד אחד, אין ספק שדמותו כפי שהיא מוצגת בסרט היא של טיפוס קיצוני, נטול ספקות, המוכן לסכן את בני משפחתו בשם האידיאולוגיה. אבל מצד שני, הסוף הקיטשי-להחריד לכאורה מוכיח שכל הזמן הצדק היה אתו. אז מה בעצם מבקש הסרט הזה לומר לנו?

לשאלה הזו אפשר לענות שתי תשובות, ואף אחת מהן לא מוציאה את יוצרי הסרט טוב במיוחד. התשובה הראשונה היא שפשוט מדובר בתסריט לא מגובש לגמרי. או לחלופין, שמדובר בתסריט גרוע שנערך יותר מדי פעמים. יתכן אפוא שבגרסה המקורית בן קאש הוצג כטיפוס מושלם והסרט כולו היה נראה כמין פרסומת לאורח החיים האנטי-ממסדי שלו. אולם לאחר שמישהו, נניח עורך התסריט, ציין בפני הבמאי שמדובר בסיפור פשטני מדי, הוא הוסיף אלמנטים שנועדו לעבות את הקונפליקט: כמו למשל מחלתה של האם, רצונו הלא-ממומש של הבן הבכור ללכת לאוניברסיטה וכדומה.

אולם לשאלה הזו עשויה להיות גם תשובה נוספת, מעניינת יותר. יתכן ורוס לא הכריע האם גיבוריו הם אנשים מקוריים, עמוקים ואותנטיים או שהם סתם ערימה של קלישאות רדיקליות, פשוט מפני שהוא עצמו לא מבין את ההבדל בין השניים. פשוט מפני שהוא עצמו לא מבין מהי מקוריות, מהו עומק ומהי אותנטיות. או יותר נכון מפני שהוא – כמו חלק גדול מהתרבות האמריקאית בת זמננו – מזהה אותנטיות קודם כל עם מגניבות. ולהיות מגניב פירושו לפי דעתו  – ושוב, גם בכך הוא מייצג תפיסה נפוצה למדי בתרבות האמריקאית הפופולארית – להיות בריא, יפה, ולהחזיק בדעות אנטי-ממסדיות. במילים אחרות, אם אכן נקבל את ההסבר הזה, משמעות הדבר היא שהסרט קפטן פנטסטיק בעצם בא להלל את הפרויקט החינוכי המתואר בו. שהסרט הזה לאמתו של דבר מציג את הפרויקט הזה כהצלחה. מפני שלפי השקפתם של יוצרי הסרט, אם הצלחת לגדל דור של אתלטים רזים ויפים, שמדברים על 'תרבות הצריכה' ומעריצים את נועם חומסקי, אזי הצלחת מבחינה חינוכית. גם אם בסופו של דבר אתה יצרת חבורה של צעירים שטחיים ונטולי אישיות, שמדקלמים סיסמאות שמישהו אחר כתב עבורם.

הולמס, או – גלגוליו של העל-אדם הויקטוריאני

שרלוק הולמס, גבור סיפוריו של סר ארתור קונאן דויל, הוא טיפוס מוזר: ג'נטלמן מושלם אבל שונא נשים; מאמין במדע ובחשיבה רציונלית, אבל ויקטוריאני עד לשד עצמותיו; אדם נטול רגשות לחלוטין – אבל מכור לקוקאין ובעל נטייה לשקוע בדיכאון. מה המשמעות של שלל התכונות הללו, שקונאן דויל צייד בהן את גיבורו? ומה משמעות הגלגולים הרבים שעברה הדמות הזו במרוצת השנים? רשימה על ג'נטלמנים ויקטוריאניים, גאונים אספרגרים וסטלנים עם מקטרת. 

sherlock-holmes

לאחרונה עלה למסכים הסרט מר הולמס, סרט קטן וחביב המתאר את הבלש המפורסם בערוב ימיו,  כאשר הוא נאלץ להקדיש את כוחותיו למאבק בבגידת הגוף ובתעתועי הזיכרון, במקום בפרופסור מוריארטי או בכלבם של בני בסקרוויל. כמו הרבה מהעיבודים שנעשו בעשורים האחרונים לסיפורי הולמס, גם סרט זה מנסה להתמקד בפן האנושי שמאחורי המוח המהולל. כמו הרבה מהעיבודים הללו, גם מר הולמס מנסה לצייר לבלש פן רומנטי, ואף רומז על מעין התאהבות מודחקת שלו באשת אחד מלקוחותיו. למעשה, קשה לחשוב על דמות ספרותית נוספת שמאמץ רב כל כך הוקדש לניסיונות להאניש אותה, לחשוף את חיי הרגש הלא-קיימים שלה ויותר מכל, לשדך לה איזו בת זוג. (ובחלק מהגרסאות – בן זוג). דבר זה ראוי לציון בייחוד לאור העובדה שקשה לחשוב על דמות ספרותית שהיא אנושית פחות, בעלת עולם רגשי מפותח פחות וכזו שמתעניינת פחות בבנות המין השני. (ובכלל במין. או ברומנטיקה. או בקשר עם בני אדם). מנין הגיע הצורך האובססיבי הזה להמציא לבלש רגשות, חולשות, תשוקות? ומדוע מלכתחילה הוא נעדר את כל המרכיבים האלו? נראה שיש כאן חידה, או אם נרצה – תעלומה. אבל כדי לנסות לפתור אותה יש להתבונן קצת יותר מקרוב בדמותו של שרלוק הולמס ובמאפיינים שלה, כפי שאלו תוארו בסיפוריו של ארתור קונאן דויל.

בתחילת הספר חקירה בשני – הספר הראשון בסדרה – מתואר כיצד ד"ר ווטסון מגיע ללונדון לאחר שפציעה קוטעת את שירותו הצבאי, ושוכר דירה יחד עם שותף מסתורי. ווטסון איננו יודע דבר על שותפו לדירה וכיאה לבריטי הגון שלעולם לא מתערב בעניינם של אחרים – הוא גם לא מעלה על דעתו לשאול. במקום זה הוא מנסה לנחש את מקצועו של חברו לפי תחומי העניין שלו. כאשר הוא מנסה להכין רשימה, מתגלה תמונה מוזרה למדי: השותף שלו – אחד בשם הולמס – הוא בור מוחלט בפוליטיקה; בור מוחלט בספרות; הוא מכיר עשרות סוגים של אדמה ומאות סוגים של אפר סיגריות (והוא גם כתב מונוגרפיה מרתקת על כל אחד מהנושאים הללו. רוצים לקרוא?) אבל אין לו מושג שכדור הארץ מסתובב סביב לשמש. זה גם לא מעניין אותו. כמו כן אין לו שום עניין בפילוסופיה, בדת, בעניינים שברוח. אין לו שום השקפה על העולם ונראה שהוא לעולם איננו מוטרד בשאלות קיומיות. בנוסף, בניגוד לד"ר ווטסון, הולמס לא מגלה שום עניין בשותפו לדירה. למעשה, נראה שחוץ ממיון הסוגים השונים של עקבות נעליים, של כתמים על הבגד, של אפר סיגריות ושל מכונות כתיבה, שום דבר בחיים לא באמת מעניין אותו.

בהמשך הקוראים מתוודעים לתכונות נוספות של אותו מר הולמס. למשל, שאין לו שום חיי חברה. שמעולם לא היה בשום קשר אינטימי משום סוג. (עם איירין  אדלר, מי שכונתה על ידו "ה-אישה" והייתה ככל הנראה הדמות הנשית היחידה שלה רחש הערכה מסוימת, הוא החליף בערך שני משפטים בחייו). במילים אחרות, שרלוק הולמס הבלש המהולל, אחד הגיבורים הספרותיים הגדולים של כל הזמנים, ככל הנראה מעולם לא קיים יחסי מין. ועושה רושם שהוא גם לא חשב שיש כאן בעיה.

בנקודה זו הדמות שמצטיירת היא בעלת מאפיינים אוטיסטיים למדי. אבל להולמס, כפי שהוא מתואר בספריו של קונאן דויל, היו גם צדדים נוספים. כך למשל לעתים קרובות מתואר בסיפורים חוסר הסדר המוחלט ששרר בחפציו, בניירות שלו, בסדר יומו. האדישות הקיצונית שבה התייחס לכסף. התקופות הארוכות שבהן היה שוקע בדיכאון והימים הארוכים שהיו עוברים עליו מבלי שייצא מחדרו. אומנם, לשרלוק הולמס היה גם צד פעיל: ווטסון מדמה אותו לעתים קרובות לכלב ציד הדוהר בעקבות טרפו והוא גם מציין שחברו היה בעל כושר גופני בלתי נדלה והיה בקי בסיף ובאגרוף; אבל משאך הסתיימה החקירה הוא היה שוקע שוב באדישות וברפיון, שאותם היה מפיג רק באמצעות קריאת עיתונים אובססיבית, עישון כבד והזרקה של קוקאין.

אולם לצד הקווים האוטיסטיים-משהו, והקווים הדיכאוניים-בוהמיינים, לדמותו של הולמס היו עוד כמה מאפיינים, שכיום עשויים להיראות לנו בעייתיים לא פחות: למשל השחצנות הבלתי נסבלת שלו. ההתנשאות והזלזול שהוא מפגין בכל הזדמנות כלפי אנשים 'רגילים' – ובכללם שותפו הנאמן ווטסון, שנאלץ לספוג ממנו שוב ושוב עקיצות ועלבונות. גם יחסו לכאלו-שאינם-בריטים עשוי להיחשב לא לגמרי תקין פוליטית. (למשל בסיפור "פרשת גשר תור" נאמר על אישה ילידת ברזיל שהיא בעלת אופי "טרופי, גחמני ובלתי מאוזן"; בסיפור "פרשת שלושת הגמלונים" נאמר על אנגלי ששהה ברומא כי "אוירה של איטליה חדר לעורקיו והדביק אותו ברוח האכזרית האיטלקית"). וכאמור, יחסו לנשים תמיד בעייתי: הוא נע בין בוז קיצוני לגינוני אבירות קיצוניים לא פחות. אולי האנשים היחידים להם הולמס רוחש כבוד, מסויג אומנם, הם בני האצולה: הוא תמיד מתנדב לפתור את בעיותיהם, לחפות על המעידות המוסריות שלהם ולהציל את שמם הטוב מפני שערורייה. בייחוד הוא מזנק לפעולה בכל פעם שממשלת הוד מלכותה מעורבת בסיפור; הולמס הוא קודם כל פטריוט בריטי נאמן והוא מוכן בכל עת להגן על ארצו מפני סוכנים זרים, מבוכות פוליטיות או סתם פרסומים לא מחמיאים.

בקיצור, אם ננסה לחבר יחד את כל המרכיבים הללו, מתקבלת דמות שהיא שילוב של אוטיסט-גאון, בטלן דיכאוני וסנוב בריטי מהדור הישן. וכאן כמובן מתעוררת השאלה – איך מאוסף של תכונות כל כך בעייתיות ניתן להרכיב גיבור? ומדוע קונאן דויל היה חייב לצייד את הגיבור שלו דווקא בתכונות הללו? נראה שבנקודה זו התעלומה רק מסתבכת. כדי לנסות בכל זאת להשיב על כך נחזור לרגע לשנת 1887, השנה שבה נכתב חקירה בשני ושבה הופיעו הולמס ווטסון לראשונה.

sherlock_holmes_museum_001

מוזיאון שרלוק הולמס בבייקר סטריט, לונדון. כך נראה חדרו של ג'נטלמן

בשנת 1887 חגגה בריטניה את יובל החמישים של המלכה ויקטוריה. היה זה שיאו של העידן הידוע בתור 'התקופה הויקטוריאנית': האימפריה הבריטית השתרעה על פני חלקים גדולים מכדור הארץ, מהודו ואוסטרליה ועד דרום אפריקה וקנדה. השמש מעולם לא שקעה באימפריה הזאת. הצי הבריטי שלט באופן מוחלט באוקיינוס ומאז תבוסת נפוליאון, לא היה לו שום מתחרה רציני. זו הייתה גם תקופת הפריחה של דמות הג'נטלמן הבריטי: המנומס, קר הרוח, בעל ההומור היבש והרוח הספורטיבית. ההיסטוריון ג'ורג' ל. מוסה (Mosse) קושר את עלייתו של הטיפוס הזה עם התפתחותו של מודל חדש של גבריות, מודל שנולד בסביבה השוויונית, הספרטנית ונטולת-הנשים של בתי הספר הפרטיים:

שליטה עצמית נחשבה למרכיב חיוני בעיצוב המעמד השליט האנגלי, שנדרש ללמוד הן כיצד לציית והן כיצד לפקד. […] למעלות הגבריות – קשיחות, חיים ספרטניים, שמירה על כללי משחק הוגן, מילוי חובות כלפי הכלל – הייתה חשיבות מכרעת בחינוך המעמד העליון. (מוסה, לאומיות ומיניות באירופה המודרנית, עמ' 102-105).

תחילה זוהו הג'נטלמנים מן הסוג הזה עם האצולה הבריטית, או לפחות עם בני המעמדות העליונים. אולם במהלך המאה ה19 חלחל האידיאל הזה – אידיאל ששילב הגינות, נימוס, תחושת חובה, קצת התנשאות ומידה מסוימת של הומור עצמי – גם אל המעמד הבינוני. וכך לאורך התקופה הויקטוריאנית אנו מוצאים ג'נטלמנים שכאלו כשהם מככבים ברומנים של דיקנס, משמשים מושא חלומותיהן של הגיבורות בספרים של האחיות ברונטה ומפליגים בעצלתיים על התמזה אצל ג'רום ק. ג'רום. אולי הגילום הספרותי המובהק ביותר של הטיפוס הזה היה פיליאס פוג, גיבור מסביב לעולם בשמונים יום של ז'ול ורן: הג'נטלמן הבריטי המושלם. זה שלעולם איננו מתרגש ושתמיד שומר על אותה הבעה של אדישות משועשעת-משועממת. גם כשהוא מפסיד הון עתק במועדון, גם כשהוא חוצה את האוקיינוס בספינה רעועה, וגם כשהוא נמלט מחבורה של ברהמינים רצחניים בג'ונגלים של מערב הודו. התפיסה הרווחת במאה ה19 הייתה שרק הודות לג'נטלמנים שכאלה הפכה בריטניה לאימפריה הגדולה בעולם. בהקשר זה מיוחסת לדוכס מוולינגטון (כנראה שלא בצדק) האמרה על כך שהניצחון בקרב ווטרלו הושג למעשה על מגרשי הקריקט של איטון.

אבל התקופה הויקטוריאנית לא הייתה רק תקופה של ג'נטלמנים מנומסים ושל קריקט. זה היה גם עידן של תיעוש מסיבי, של התפתחות אדירה במדע, של אמונה נלהבת בקדמה וברציונליות. בצרפת הפילוסופיה הפוזיטיביסטית גרסה שכל מה שלא ניתן להיחקר בצורה מדעית הוא חסר משמעות. בגרמניה ליאופלד פון רנקה ייסד את ההיסטוריה המדעית, זו השואפת לבחון את העבר בצורה אובייקטיבית, כפי שהיה באמת. באנגליה פרסם דרווין את מוצא המינים (1859), המתאר את היווצרות המינים השונים בטבע ללא שום צורך בהתערבות של כוח עליון; מקסוול הצליח לפענח ב1864 את תופעת האלקטרומגנטיות – ועל הדרך למדוד את מהירות האור; החברה הגיאוגרפית המלכותית שיגרה משלחות מחקר למרכז אפריקה, לאוקיינוס השקט, לאנטארקטיקה. התפיסה הרווחת הייתה שאין שום תעלומה, בשמים או בארץ, שאינה ניתנת לפענוח. שאין שום יעד שלא ניתן להשיגו באמצעות אומץ לב, נחישות ושימוש בכלים מדעיים. אם נחזור לז'ול ורן, הרי שהוא ביטא היטב את רוח התקופה הזו כאשר שלח את גיבוריו – מדענים צרפתים ומגלי ארצות בריטים – בתוך כדור של תותח אל הירח, או בצוללת אל מעמקי הים.

עם זאת, למאה ה19 היה גם צד אחר. בשנת 1892 פרסם מקס נורדאו (כן, ההוא מהציונות) – סופר, רופא-פסיכיאטר ומבקר תרבותי חריף – את ספרו הידוע "Entartung" ("התנוונות"), בו הוא הוקיע את מה שנתפס בעיניו כמחלה הגדולה של התקופה – ההתנוונות הרוחנית. נורדאו זיהה את ההתנוונות הזו עם תשישות גופנית, שקיעה בדמיונות, אי-רציונאליות. הוא קשר אותה עם חושניות מתפרצת, נרקיסיזם, משיכה לפורנוגרפיה, לסמים ולאלכוהול; אבל גם עם דיכאון, נטייה למיסטיקה וחזרה אל הדת. נורדאו מצא את הסימנים להתנוונות הזאת במוסיקה הרגשנית של ואגנר, בלהט הדתי של טולסטוי, בפילוסופיה האנטי-רציונלית של ניטשה ולמעשה, כמעט בכל היצירות התרבותיות והאמנותיות החשובות של התקופה. התרבות האירופית, כך הוא האמין, היא זירת קרב שבה ניצבים מצד אחד האמנים התימהוניים, ההיסטריים ובעלי החלומות – אלו שקמים בשעה מאוחרת, שמרוכזים אך ורק בעצמם ושנוטים למצבי רוח קיצוניים – ומצד שני ניצבים אנשי העתיד: אנשים בריאים, מעשיים ונמרצים, "אשר יש להם ראש צלול, קיבה חזקה ושרירים חסונים". כמאמין נלהב בדרוויניזם חברתי, לנורדאו לא היה ספק איזה צד עתיד לנצח.

ארתור קונאן דויל ככל הנראה לא קרא מעולם את חיבורו של נורדאו. גם לא ברור האם הוא הכיר את ספרי ההרפתקאות של ז'ול ורן. אולם כאשר הוא ניגש ליצור את גיבורו, הוא יצק אותו משילוב של כל הדמויות האידיאליות של התקופה; מעין על-אדם ויקטוריאני. וכך מצד אחד, שרלוק הולמס הוא קודם כל 'בלש מדעי'. הוא מפענח את התעלומות שלו באמצעות תצפית מדוקדקת, ניתוח שיטתי של הנתונים והסקת מסקנות רציונלית. הכלל המנחה אותו הוא שאין פשע שלא ניתן לפענח באמצעות חקירה מדעית. אין תעלומה שאין לה פתרון הגיוני. גם כאשר כל הסימנים מעידים על כך שמדובר בהתערבות של כוח שטני – למשל כאשר העדויות מזירת הפשע מספרות על כלב מפלצתי ויורק אש – הולמס מתעקש שלדברים חייב להיות הסבר רציונאלי. (זאת בניגוד לקונאן דויל עצמו, שבשלב מאוחר בחייו דווקא כן החל להאמין בעל-טבעי). לא לחינם הולמס חוזר שוב ושוב על הקביעה כי "לאחר שפסלת את הבלתי אפשרי, מה שנשאר, בלתי סביר ככל שיהיה – הוא האמת".

אולם שרלוק הולמס הוא התגלמות הרציונליזם של המאה ה19 לא רק בשיטות החקירה שלו. בסיפורים הראשונים לפחות, הולמס מעוצב במפורש כמין מכונת חשיבה אנושית. (למשל בסיפור "שערורייה בבוהמיה" אומר ווטסון על ידידו כי "רגשות כלשהם, ובייחוד רגש האהבה, נדחו בשאט-נפש ממוחו הקר והמחושב, אך המאזן להפליא"). לשרלוק הולמס אם כן אין רגשות, אין חולשות והתשוקה היחידה שמניעה אותו היא התשוקה לאמת. הרצון לפתור את התעלומה. וכאשר לא מונחת לפניו שום תעלומה, אז אין לו קיום. הוא פשוט כבה ושוקע בתוך עצמו.

מקס נורדאו, כך אפשר לנחש, היה אוהב את הרציונליזם של הולמס ואת ההיגיון הבריא שלו. אולם עם תכונות אחרות של הבלש המפורסם הוא היה פחות מסתדר. אחרי הכול קונאן דויל צייד את גיבורו גם בכל התכונות האופייניות לאמנים של התקופה, אותם טיפוסים מנוונים שכנגדם יצא נורדאו בשצף קצף. לכן הולמס נוטה לבטלה, לאי-סדר, למצבי רוח. לכן הוא מנהל אורח חיים בוהמייני. (בזה הולך דויל בעקבות אדגר אלן פו והגיבור שלו, הבלש הצרפתי דופאן). לכן הוא משתמש בקוקאין. לצד היותו המדען האידיאלי, הולמס מגלם אפוא גם את דמותו של האמן האקסצנטרי.

ויחד עם זה הוא גם ג'נטלמן. הדבר מתבטא בקור הרוח שלו, בשליטה העצמית שלעולם אינה נסדקת, ברוח הספורטיבית שבה הוא מתייחס למרדף אחר הפושעים. ("אני משחק למען המשחק עצמו", הוא אומר לאחיו מייקרופט בסיפור "פרשת תכניות ברוס-פרטינגטון"). הדבר כמובן גם בא לידי ביטוי ביחסו לנשים: וכך כאשר גברת צעירה כלשהי פונה אליו בבקשת עזרה – למשל בסיפורים "חותם הארבעה" או "ההרפתקה של רוכבת האופניים הבודדה" – הוא לא מהסס לרגע. כאשר צ'רלס אוגוסטוס מילברטון – מי שמתואר על ידי הולמס בתור 'האדם הנתעב ביותר בלונדון' – מאיים לפרסם מכתבים מביכים שכתבו בנות אצולה, הולמס מוכן לעשות כל מה שצריך כדי לעצור בעדו. כאשר ברון אוסטרי מפוקפק לוכד בקסמיו נערה ממשפחה נכבדה בסיפור "פרשת הלקוח רם-המעלה", הולמס מתגייס כדי לחלץ אותה מידיו. בסופו של דבר, למרות כל הנון-קונפורמיזם שלו, שרלוק הולמס מופיע שוב ושוב כמגנו של הסדר הישן. בסיפור האחרון שלו, "הקידה האחרונה" – שם הוא נאבק במרגל גרמני ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה – הולמס אומר לווטסון כי סערה מתקרבת. אנגליה עומדת לשנות את פניה. הבלש הרציונליסט וחברו הרופא ההגון צריכים להתגייס ולעמוד בפרץ.

שרלוק הולמס מבטא אם כן צדדים שונים ברוח התקופה של העידן הויקטוריאני: הוא מבטא את הפטריוטיות, הנאמנות והאמונה בסדר החברתי הקיים; אבל גם את הרציונליזם והסגידה למדע – וכן את האקסצנטריות והמשיכה אל החריג ואל הפרוע. אפשר לומר שהסתירות שבדמות הזו נבעו במידה רבה מן הסתירות ברוח התקופה שאותה הוא גילם. אולם תקופות מאוחרות יותר התקשו להזדהות עם גיבור שהוא רק מכונת חשיבה אנושית. לכן במהלך השנים נעשו ניסיונות רבים למצוא לבלש המהולל צדדים רכים, אנושיים, פגיעים יותר. החל מסרטו של בילי וויילדר מ1970 חייו הפרטיים של שרלוק הולמס, שהדביק להולמס מעין רומן עם סוכנת גרמניה; דרך ספרו של ניקולס מאייר תמיסת שבעת האחוזים, ששלח אותו לגמילה מקוקאין במרפאתו הווינאית של אחד, ד"ר פרויד; ועד לסרט הנוכחי, שמצייר אותו בדמות אדם קשיש בסוף ימיו המתבונן אחורה, מתוך חרטה על מה שהחמיץ. המשותף לכולם זו ההבנה שלא יתכן גיבור שיהיה כולו רק מוח. או לפחות, שגיבור שהוא רק מוח הוא לא מעניין. שכדי להפוך את הולמס לרלוונטי חייבים להוסיף לו גם רגשות, חולשות, פחדים. שרק בדרך הזו אפשר להעביר את הבלש הויקטוריאני כל כך הזה לימינו.

8195-HOLMES poster_2.indd

כרזת הסרט 'מר הולמס': כבר לא רק מכונת חשיבה אנושית

זהו סוג אחד של התאמה שעברה דמותו של שרלוק הולמס. אבל היה גם סוג נוסף של התאמה. היו כאלו שבמקום להוסיף לבלש מן המאה ה19 תכונות של גיבור בן ימינו, פשוט הפכו אותו לאחד מהטיפוסים האידיאליים של המאה ה21. למשל בסדרה שרלוק של הבי.בי.סי, הג'נטלמן הרציונליסט מן המאה ה19 הפך לגאון-אספרגרי. כך ניתן היה להשאיר את האנטיפטיות של הדמות הזו, את האובססיה לפרטים ואת חוסר העניין ביצירת קשר. באופן דומה – אם כי פחות מוצלח – בסרטי שרלוק הולמס של הבמאי גאי ריצ'י, המדען קר המזג של קונאן דויל הפך לסטלן חובב קרבות אגרוף. מעין ביג ליבובסקי עם מקטרת. כך ניתן היה להשאיר את הסמים, האקסצנטריות והנטייה לבטלה. הצד השווה לשתי האדפטציות הללו זו ההבנה שמה לעשות, הזמנים השתנו. הסערה שאותה חזה הולמס ב"קידה האחרונה" כבר הגיעה. באנגליה של היום כבר אין מקום לג'נטלמנים מנומסים או למדענים רציונליסטים. הדרך היחידה שבה שרלוק הולמס יוכל להמשיך ולתפקד כגיבור, תהיה אם יצליח לבטא את רוח התקופה הנוכחית.

 

פורסם לראשונה, בשינויים קלים (ועם כותרת הרבה פחות מוצלחת) באתר מידה

 

גם כן חגיגה

שנות ה70 היו תקופת הזוהר של הקולנוע הישראלי – לפחות מבחינת כמות הצופים ולפי חלק מהמבקרים, גם מבחינת איכותם של הסרטים. עשור לאחר מכן הקולנוע הישראלי היה תעשייה בדעיכה. רוב הסרטים שהופקו במסגרתו היו פמפלטים פוליטיים או יצירות אוונגרד ניסיוניות שהיחידים שצפו בהן היו הבמאי ואמו (וגם היא נרדמה באמצע), והסרטים היחידים שמשכו קהל היו סרטי מתיחות. איך התרחש התהליך הזה? ומה ניתן ללמוד ממנו על מגמות העומק של התרבות הישראלית? הסדרה 'חגיגה לעיניים' מנסה לענות על כך. לפחות בצורה חלקית.

%d7%97%d7%92%d7%99%d7%92%d7%94-%d7%9c%d7%a2%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d

לוגו הסדרה 'חגיגה לעיניים' (מקור: ויקיפדיה)

אחד הציטוטים המפורסמים ביותר בקרב אנשי החוגים למדעי היהדות הוא זה של חוקר התלמוד הגדול שאול ליברמן, שהתבקש פעם להציג את עמיתו חוקר הקבלה גרשום שלום בכנס כלשהו: "כפי שכולנו יודעים," ליברמן הכריז "מיסטיקה היא קשקוש. אבל חקר ההיסטוריה של הקשקוש הזה הוא מדע. ובמובן זה פרופ' שלום הוא מדען גדול". באופן דומה אפשר להגיד שכפי שכולנו יודעים, הקולנוע הישראלי הוא לעתים קרובות משעמם, צעקני ומלא ביותר מדי סרטים גרועים. אבל ההיסטוריה של אותו קולנוע משעמם ושל אותם סרטים גרועים עשויה דווקא להיות סיפור מרתק. ואת אותו סיפור מרתק מספרת הסדרה התיעודית (המצוינת) שעלתה לא מזמן בערוץ הראשון "חגיגה לעיניים: סיפורו של הקולנוע הישראלי."

הסדרה חגיגה לעיניים (שנוצרה על ידי יאיר רווה, אריק ברנשטיין, נואית גבע, ושי להב ושנקראת על שם סרטו הנשכח של אסי דיין מ1975) נפתחת בשלושה פרקים המוקדשים למי שנתפסים בעיני יוצרי הסדרה בתור שלושת האבות המייסדים של הקולנוע הישראלי: אפרים קישון, אורי זוהר ומנחם גולן. כל אחד מהשלושה, כך על פי יוצרי הסדרה, אחראי על היווצרותו של חלק אחר בקולנוע הישראלי ובתרבות הישראלית. (כדי לקבל מושג על הכיוונים השונים הללו, מספיק לחשוב למשל על סאלח שבתי, שבלול ומבצע יהונתן). לאחר מכן מגיעים פרקים המתארים את הפריחה הקולנועית הגדולה של שנות השבעים – פריחה המזוהה עם עלייתם של סרטי הבורקס ועם יוצרים כמו בועז דווידזון ואסי דיין; הדעיכה היחסית של שנות השמונים; גל הסרטים התל-אביביים של שנות התשעים (סיפורי תל אביב, עורבים, או חסד מופלא, אם להזכיר רק כמה דוגמאות); ולבסוף, הפריחה המאוחרת שעובר הקולנוע הישראלי בעשור האחרון. מתוך כך גם הולך ומצטייר לאורך פרקי הסדרה סיפורה של התרבות הישראלית – סיפור שסופר באופנים שונים ומזוויות שונות גם בסדרות "סוף עונת התפוזים" של יואב קוטנר או "במדינת היהודים" של מודי בראון וענת זלצר: זה סיפור של אתוסים מתחלפים, של מגוון של השפעות זרות, של תחרות בין קבוצות שונות בתוך החברה ושל יחס מורכב בין מרכז לבין שוליים. בין לבין נוגעת חגיגה לעיניים גם במגוון סוגיות הקשורות לעשייה הקולנועית: למשל היחס בין סרטים "טובים" לבין סרטים "חשובים" (כך לדוגמה, מנחם גולן מוצג לאורך הסדרה שוב ושוב כבמאי "חשוב". אולם איש מהמרואיינים לא מנסה אפילו לטעון שהסרטים שיצר הם "טובים"); ההבחנה בין יצירות קולנועיות המתמקדות בתוכן לבין כאלו המתמקדות באסתטיקה; המתח בין סרטים המופנים לקהל המקומי לכאלו שנועדו לקהל בחו"ל או לפסטיבלים; וכמובן, מבין השורות גם עולה העיסוק בשאלה מה הופך סרט לסרט טוב או משמעותי – ובעצם מה זה סרט טוב ומהו סרט משמעותי. הסדרה חגיגה לעיניים נוגעת בכל הנושאים הללו כבדרך אגב, תוך שהיא מגוללת את סיפורו של הקולנוע הישראלי על רגעי השיא ורגעי השפל שלו. מכל הבחינות הללו מדובר ללא ספק בסדרה חשובה ומרתקת. זאת, על אף העובדה שלעתים בולט מדי המאמץ של יוצרי הסדרה שלא להרגיז אף אחד, שלא להעליב איש מן היוצרים שבהם הסדרה עוסקת ובכלל, שלא להסתבך עם אף אחד בתעשייה.

אולם, לי לפחות נדמה שהתרומה העיקרית של חגיגה לעיניים מצויה לא במה שנאמר בה אלא דווקא בסיפור שלא מופיע בה בצורה מפורשת; בסיפור שאותו היא מספרת בדרך אגב, כמעט שלא בכוונה: זהו סיפורה של אחת המהפכות המשמעותיות ביותר שהתחוללו בארץ – מהפכה שהחלה בסוף שנות השבעים של המאה העשרים, ששינתה במהלך שנים ספורות באופן יסודי את הקולנוע הישראלי – ואולי את התרבות הישראלית בכלל – ושתוצאותיה מורגשות עד היום. כדרכן של הרבה מהפכות מוצלחות, כמעט אף אחד לא הרגיש בה בזמן התרחשותה.

אבל כדי להבין את טיבה של המהפכה הזאת, כדאי קודם להגיד כמה מילים על אופיו של הקולנוע הישראלי כפי שזה התקיים עד לסוף שנות השבעים. בניגוד לתפיסה הרווחת לפיה התרבות הישראלית של העשורים הראשונים למדינה הייתה תרבות מגויסת שנשלטה באופן בלעדי על ידי ההגמוניה האשכנזית-חילונית-צברית ועל ידי הממסד המפא"יניקי, הרי שלפחות בכל הקשור לקולנוע המצב היה שונה לחלוטין. למעשה, כמעט כל הסרטים שנוצרו בארץ בשנות השישים והשבעים נעשו על ידי גורמים פרטיים. הסרטים המצליחים ביותר נעשו במקרים רבים על ידי אנשים שהיוו אנטיתזה לממסד המפא"יניקי – ואפרים קישון הוא כמובן הדוגמה הבולטת ביותר לכך. יש לכך גם סיבה פשוטה: באותן שנים התמיכה בקולנוע הגיעה רובה ככולה ממשרד המסחר והתעשייה, גוף ממשלתי שלא התעניין יותר מדי בתוכן הסרטים ותיקצב אותם רק בדיעבד, לאחר שיצאו לאקרנים ובהתאם לכמות הקהל שמשכו לאולמות הקולנוע. מספר הצופים היה אם כן הפרמטר המרכזי שקבע את גודל הסיוע הממשלתי שסרט כלשהו יקבל והאנשים היחידים שקבעו את גורלה של היצירה הקולנועית היו קוני הכרטיסים – כלומר הציבור.

משום כך הקולנוע של שנות השישים והשבעים שיקף במידה רבה את פניה של החברה הישראלית של אותן שנים. כמוה, הוא היה עממי, רועש, מגוון. רגשני אבל לעתים גם מפוכח, ואפילו קצת סרקסטי. (חשבו למשל על השוטר אזולאי או גבעת חלפון אינה עונה). לאומי מאד, אבל בהחלט לא ממסדי. אולי פה ושם אפילו אנטי-ממסדי. כמוה הוא הכיל אינספור עדות ודיבר באינספור מבטאים. הוא לעג לממסד המפא"יניקי אבל העריץ את צה"ל. בז לאשכנזים העשירים בחלוקי המשי – אבל עדיין רצה להתחתן עם הבנות שלהם. (ע"ע קזבלן או צ'רלי וחצי). כמו החברה שיצרה אותו גם הקולנוע הזה היה לפעמים וולגרי, מחוספס ונוטף קיטש. אבל לפעמים הייתה בו חכמה ואפילו איכות. היו בו את חגיגה בסנוקר אבל גם את מציצים. את הסרטים הרגשניים של ג'ורג' עובדיה, אבל גם יצירות כבדות ומהורהרות כמו שלושה ימים וילד או לאן נעלם דניאל וקס. בקיצור, הקולנוע הישראלי של שנות השישים והשבעים היה צבעוני, עשיר, פוליפוני. לא לחינם כמעט כל הסרטים שנעשו באותה תקופה מכילים לפחות סצנה אחת שבה המון אנשים צועקים זה על זה בשלל מבטאים מוגזמים. (למשל כאן, כאן, או כאן). במובן מסוים, כך גם נראתה ישראל של אותן שנים.

kazablan

ישראל של שנות ה70: שכונה, הרבה אנשים צועקים (מתוך הסרט 'קזבלן')

אבל בשנת 1979 הכול השתנה. קבוצה של אנשי קולנוע – קבוצה שהתרכזה סביב החוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, שתיעבה את הקולנוע המסחרי וששאפה ליצור קולנוע אמנותי ואוונגרדי יותר – החלה להפעיל לובי פוליטי לשם שינוי אופי התמיכה הממשלתית בסרטים. התוצאה של פעילותם הייתה ראשית, העברת האחריות לתקצוב הקולנוע הישראלי ממשרד המסחר והתעשייה למשרד החינוך והתרבות; ושנית, הקמתה של "הקרן לעידוד סרטי איכות" – הגוף שמכאן ואילך יהיה אחראי על תקצוב מרבית הסרטים שנוצרו בארץ. הקריטריון לתמיכה בסרט כלשהו כבר לא היה אפוא מספר קוני הכרטיסים אלא "איכותו" של הסרט – ואותה איכות נקבעה על ידי מספר מצומצם של חברי וועדה. מטבע הדברים, לאותה קבוצה קטנה של אנשי קולנוע שיזמו את הקמת הקרן הייתה גם השפעה מכרעת על הרכב ההנהלה שלה.

למהלך הזה היו מספר תוצאות. הראשונה הייתה שהקולנוע העממי, המגוון, הרועש והרב-קולי שאפיין את שנות השבעים נעלם. היו אומנם כמה פרפורי גסיסה של הקולנוע המסחרי בארץ – למשל בדמות סרטי המתיחות למיניהם – אבל עד מהרה גם הם עברו מן העולם. רובו המוחלט של הקולנוע הישראלי שנוצר במהלך שנות השמונים היה לא מסחרי ובהחלט לא עממי. הוא מומן מכסף ציבורי, נוצר על ידי קבוצה מצומצמת למדי של אנשים ונועד בראש ובראשונה לקלוע לטעמם האמנותי. באופן טבעי הוא גם שיקף את עולמם של בני אותה קבוצה מצומצמת: הוא היה תל-אביבי, מופנם, אליטיסטי. אשכנזי. אישי מאד, אבל יחד עם זה גם פוליטי. בעל יומרות אמנותיות, שאיפות אוונגרדיות וכזה המסתמך על מקורות השראה אירופאיים. במילים אחרות, זה היה קולנוע שמתכתב עם אנטוניוני, עם סארטר ועם "הגל החדש" יותר מאשר עם הרחוב הישראלי הרועש והמיוזע שבחוץ.

תוצאה נוספת של המהלך הזה, כפי שגם העידו כמעט כל המרואיינים בסדרה חגיגה לעיניים, הייתה בריחה של הקהל. הקולנוע הישראלי לא התעניין בציבור ובתגובה הציבור החל פחות ופחות להתעניין בקולנוע הישראלי. אבל היו לכך גם תוצאות מרחיקות לכת יותר. אחת מהן הייתה שאם בשנות השישים והשבעים הקולנוע הישראלי היווה מעין השתקפות של החברה הישראלית, הרי שבשנות השמונים והתשעים הוא היה מעין אנטיתזה שלה; רבים מיוצרי הסרטים, ולעתים קרובות גם הצופים שלהם, ראו את עצמם כמין אליטה שוקעת, קבוצת מיעוט מבודדת שעומדת להיכחד. לא לחינם האווירה השלטת ברבים מן הסרטים שנוצרו בשנים הללו היא אווירה של מצור, של ניכור ושל תבוסה בלתי נמנעת. (אם להביא רק כמה דוגמאות לסוג כזה של קולנוע, אפשר להזכיר את חייל הלילה של דן וולמן מ1984, העוסק בצעיר שנדחה מהצבא ויוצא למסעות הרג ליליים; את עד סוף הלילה של איתן גרין מ1985, העוסק באיש בטחון לשעבר המעביר את לילותיו בשוטטות בין בארים אפלוליים; את החיים על פי אגפא של אסי דיין מ1992, המתרחש כולו בתוך פאב אפלולי ומסתיים בטבח המוני של כל יושבי המקום. כמו כן אפשר להזכיר בהקשר זה גם את סרטיהם של יהודה ג'אד נאמן ושל עמוס גוטמן). וכך, אם הסצנה הטיפוסית לקולנוע של שנות השבעים הראתה המון אנשים עומדים ברחוב וצועקים זה על זה, הרי שהסצנה הטיפוסית לסרטים של סוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים הראתה את הגיבור הבודד והמנוכר כשהוא משוטט לבוש שחורים בתוך הלילה התל-אביבי, בעוד העולם סביבו הופך פחות ופחות מובן. (למשל כאן, או כאן).

אבל יותר מזה. המשמעות האמיתית של המהפכה הזו הייתה שבמשך קרוב לשני עשורים הייתה לקבוצה קטנה של יוצרים מונופול כמעט מוחלט על האופן שבו החברה הישראלית התבוננה על עצמה. זו הייתה התרבות הישראלית המרכזית שנוצרה באותן שנים. אותם יוצרים מנוכרים ואליטיסטים היו כמעט היחידים שיצרו את הרעיונות שהזינו אותה, את השפה, הדימויים ואופני הביטוי. (מהלכים מקבילים – אם כי לא לגמרי זהים – התרחשו באותה תקופה גם באקדמיה ובעיתונות הכתובה. אבל זה כבר סיפור אחר). ניתן לומר שבאותן שנים, החברה הישראלית לא יכלה לראות את עצמה שלא דרך עיניהם של אותם יוצרי סרטים. במובן מסוים, היא לא יכלה לחשוב על עצמה שלא באמצעות מושגים של ניכור, של בדידות ושל תבוסה בלתי נמנעת.

%d7%a4%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%95%d7%95%d7%99%d7%9f-2

ישראל  של שנות ה80: לילה, תל-אביב, ניכור אורבני (מתוך: אריאל סמל, "אנשי הפינגווין")

בכל הנוגע לקולנוע לפחות, לקראת סוף שנות התשעים התחולל איזשהו שינוי. עקב שינויים בחוק הקולנוע, שינויים בהרכב האנושי של הנהלת הקרן – שהפכה מ"הקרן לעידוד סרטי איכות" ל"קרן הקולנוע הישראלי" – ועקב עלייתו של דור צעיר של קולנוענים שהתעניין פחות בתיאוריה ובמסר הפוליטי ויותר בקהל, נוצר שינוי בכמות ובאופי הסרטים שהופקו בארץ. ארבעת הפרקים האחרונים של הסדרה חגיגה לעניים עוסקים אפוא בפריחה הגדולה שעוברת על הקולנוע הישראלי מאז שנות האלפיים. בעשור וחצי האחרונים, כך זה נראה, הקהל חזר לצפות בסרטים ישראלים. איכותם של הסרטים עולה בהתמדה והם גם הולכים ונעשים מגוונים יותר. עם זאת, צריך לזכור שעדיין רוב מוחלט של הסרטים המופקים בארץ נעשים בכסף ממשלתי ושבדרך אל הצילומים עליהם לעבור שורה ארוכה של לקטורים וועדות. באותן וועדות יושבים על פי רוב וותיקי התעשייה ומטבע הדברים, הם בוחרים את הסרטים שיזכו לתמיכה בהתאם לטעמם האישי ולהשקפת העולם שלהם. כך יוצא שעם כל המאמץ ועם כל הרצון הטוב, עדיין הסרטים שמופקים בארץ דומים מדי זה לזה. לעתים קרובות הם עוסקים בנושאים דומים מצייתים לאותה מערכת של חוקים לא כתובים. וכפי שכל איש קולנוע יוכל להעיד, השאלה המרכזית שנשאלת ביחס לתסריט כלשהו איננה האם הוא כתוב טוב וגם לא האם הקהל יאהב אותו; השאלה החשובה יותר היא האם הוא ימצא חן בעיני "הקרן". ללא תמיכת הקרן כמעט שום תסריט לא יזכה למימון וכמעט שום סרט לא יופק.

אולי משום כך בחרו יוצרי "חגיגה לעיניים" להקדיש את הפרק הלפני-אחרון של הסדרה דווקא לסרטים החוץ-ממסדיים, אלה שלא זכו בתמיכת הקרן ושהגיעו מחוץ לזרם המרכזי. כמובן שחלק מהסרטים הללו היו ונותרו יצירות ביזאריות למדי. אולם, חלקם נמנים דווקא עם הסרטים היותר מעניינים ומקוריים שנוצרו כאן בשנים האחרונות. יכול להיות שדווקא שם טמון עתידו של הקולנוע הישראלי: ביצירות העצמאיות, שלא זכו לתמיכה ממשלתית ושלא נאלצו להתאים את עצמן לדרישותיה של וועדה או לטעמם של מומחים. ויכול להיות שבאחד הימים, כאשר יגדל משקלם של הסרטים העצמאיים בתעשייה, הקולנוע הישראלי כבר לא יהיה רק משהו שמעניין לדבר עליו, אלא גם משהו שמעניין לצפות בו.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, באתר מידה

המודחק מכה שנית

את הספר 'הבית אשר נחרב' של ראובן נמדר קראתי בימי 'צוק איתן'. בחוץ היה האנגר ענק, מאות מילואימניקים מיוזעים, חום בלתי נסבל. ציפייה למלחמה. בין הדפים הייתה ניו-יורק בסתיו: אנשים יפים, משפטים יפים, רעיונות מתוחכמים. כתיבה כמעט-מושלמת. רשימה על הספר שהפך את החום של קציעות לקצת יותר נסבל.

%d7%94%d7%91%d7%99%d7%aa_%d7%90%d7%a9%d7%a8_%d7%a0%d7%97%d7%a8%d7%91

בין שלל הבעיות והתחלואים שמהם סובלת הספרות העברית, מקום של כבוד שמור לבעיית הספרים הטובים. במונח 'ספרים טובים' אני מתכוון לספרים שמאכלסים תשעים אחוז ממדפי הספרים. תשעים אחוז ממדורי הספרות בעיתונים. במובן מסוים הספרים הטובים הם המקבילה הספרותית לשירי גלגל"צ, או לסרטים האירופאיים החביבים שמוקרנים בקולנוע לב-סמדר: כמוהם, מדובר במוצר ידידותי, נחמד, עשוי היטב. מוצר שזוכה בדרך כלל לביקורות טובות. העלילה של הספרים האלו תהיה בדרך כלל איטית, מינורית, כזו שלקוחה מהחיים; היא תעסוק בהתפרקותה של משפחה ישראלית, בחייו של אלמן מזדקן, או בעולמה נטול הריגושים של אם שכולה מהפריפריה. לפעמים גם יהיה שילוב: רומן שמתרקם בין אם שכולה מהפריפריה לבין אלמן מזדקן – רומן איטי, מהורהר ונטול דרמות – על רקע התפרקותה של המשפחה הישראלית. הסגנון של הספרים האלה יהיה חדשני במידה; הדמויות יהיו מורכבות במידה; העלילה תעסוק בכל הנושאים החשובים, אבל היא לא תגיד משהו משמעותי על אף אחד מהם. הסיפור ינסה אומנם לומר משהו על 'המצב הישראלי', אבל בדרך כלל זה יהיה משהו מהסוג שניתן למצוא בכל טור דעה בידיעות אחרונות. (איום ונורא מה שקורה לנו. הפערים החברתיים, והשחיתות, והפליטים. והקפיטליזם החזירי. שלא לדבר על הכיבוש). בקיצור, מדובר בדרך כלל במוצר לא מביך, לא שאפתני, וגם לא מעניין. מותר לנחש שספר מהסוג הזה לא נכתב מפני שלמישהו היה משהו חשוב להגיד והוא לא הצליח לעצור בעצמו; ספר כזה נכתב מפני שמישהו – או מישהי – החליט שזה הזמן לכתוב ספר. והוא כתב אותו לפי כל הכללים.

על רקע זה יש משהו מאד מרענן בספרו של ראובן נמדר הבית אשר נחרב (כנרת זמורה-ביתן דביר 2013) – רומן שאפתני, רחב יריעה וללא ספק, אחד הספרים המעניינים שיצאו בעברית בשנים האחרונות. בניגוד לספרים מהסוג הנ"ל, ניכר שספרו של נמדר נכתב מתוך תשוקה, מתוך להט, מתוך דחף לאו-בר-כיבוש. מכל משפט ומשפט של נמדר ניכר שהיה לו משהו להגיד, משהו גדול וחשוב, ושהוא נאבק כדי ליצור את הכלים הסגנוניים והעלילתיים שיוכלו לבטא אותו. אפילו אם בכך הוא הפר את כל הכללים הכתובים והבלתי-כתובים של הספרות העברית, כפי שזו התקיימה בעשרות השנים האחרונות. במילים אחרות, הבית אשר נחרב הוא ספר מהפכני. ציון דרך בתולדות הספרות העברית. חוץ מזה, הוא גם ספר מצוין.

הספר הבית מביא את סיפורה של שנה אחת בחייו של פרופסור אנדרו פ. כהן, אינטלקטואל רב תחומי ומרצה בחוג לתרבות השוואתית באוניברסיטת ניו-יורק. כהן (שבמקרה או שלא-במקרה נושא את אותו שם כמו גורו יהודי אמריקאי מפורסם), הוא התגלמותו של האידיאל היהודי-ניו-יורקי: הוא מבריק, אלגנטי, יפה תואר, מתוחכם ומקושר. הדירה שלו, המרוהטת במינימליזם ומשקיפה על הסנטרל פארק, היא יצירת מופת אסתטית. הארוחות אותן הוא מבשל הן יצירות מופת קולינארית. גם הקריירה שלו היא סיפור הצלחה: כהן שוחה בעולם האקדמי כמו דג במים. הקורסים שלו תמיד מלאים עד אפס מקום. המאמרים שלו הם תמיד המילה האחרונה בתחומם. הרעיונות שלו תמיד מתוחכמים, אופנתיים, קלים לעיכול – אבל עם זאת גם עמוקים. הסטודנטים שלו מעריצים אותו. עמיתיו מעריכים אותו. הנשים – כל הנשים, בכל הגילאים – נופלות לרגליו. את הכול – הפרסום, הכסף, ההצלחה והנשים – הוא משיג במין אלגנטיות חסרת מאמץ. למעשה הקלילות, האלגנטיות, השלמות האסתטית וההשתנות המתמדת הם המאפיינים הן של רעיונותיו של אנדרו, הן של אורח חייו והן של אישיותו:

"רעיונותיו המריאו להם, קלים מן האוויר, מציעים בכל פעם פרספקטיבה שונה – מביטים במציאות מלמעלה ממעוף הציפור או צולחים אותה בנפילה חופשית […]. עכשוויותן של התמות המחקריות שלו, הרהיטות המשחקית של הלשון והמעבר המהיר, הבלתי אמצעי בין הנחות יסוד ואופני שיח שונים לא היו סממן של קלות דעת מחקרית – הן נבעו מאותה איכות כספיתית של אישיותו הפיטר-פנית." (עמ' 27-28).

כהן הוא אפוא מעין ייצוג מושלם של האינטלקטואל הפוסט-מודרני. לא זה הממשי, אותו ניתן לפגוש במסדרונות האקדמיה כשהוא רוטט מזעם קדוש ומדקלם סיסמאות רדיקליות, אלא זה האידיאלי; אדם הזורם בתוך החיים בלא מחויבות, בלא היקבעות, בלא שורשים. אדם שהפך את חייו ליצירת אמנות, למשחק חופשי של רעיונות, נקודות מבט ואופני שיח. כחלק מן התהליך הזה של עיצוב עולמו, כהן אף נטש את משפחתו ואת ביתו הגדול העמוס ברהיטים וילדים, לטובת דירת סטודיו במנהטן ובנות זוג מתחלפות. בכל פעם, מספר נמדר, שכהן מכין לעצמו קפה במכונת האספרסו ומביט על קו הרקיע של ניו-יורק שנשקף מחלונות דירתו, הוא מבין עד כמה הצעד הזה היה נכון. בהערת אגב מוזכר אומנם ששתי בנותיו חוו את הגירושים באופן קשה ושהדבר הותיר בהן צלקות, אולם בסופו של דבר גם הן סלחו לו. אנדרו כהן הוא אדם כל כך מלא חן, שאי אפשר באמת לכעוס עליו.

אולם בשלב מסוים משהו נסדק בעולמו המושלם והאסתטי של הפרופסור ממנהטן. הוא חווה סוג של התגלות, או סדרה של התגלויות. הוא מתרגש פתאום ללא סיבה. שומע קול שופרות באמצע היום. רואה כהן נושא מחתה צועד ברחובות ניו-יורק. ככל שהעלילה מתקדמת כך חזיונותיו של כהן הופכים מוחשיים יותר, מפורטים יותר. הם מלאים בקרבנות, בכוהנים, בדם שנזרק על קרנות המזבח. אבל גם בתמונות של המקדש הבוער, של ירושלים החרבה ושל חיילים רומאים המשסעים תינוקות יהודיים בחרבם. כל מה שלא היה לו קיום בעולמו המשחקי של האינטלקטואל הפוסטמודרני, כל מה שלא ניתן היה לדבר עליו, כל מה שנדחק לשוליים, הכול חוזר בעוצמה. מתפרץ מתוך המחשכים. ההשתייכות הלאומית, השבטיות, הפולחן, ההיסטוריה. הרוח, הבשר והדם. כל אלה מופיעים פתאום בחייו של כהן ומשתלטים עליו לחלוטין. ככל שהחזיונות הולכים ותוכפים, כך עולמו של כהן, האישי כמו גם המקצועי, הולך ומתערער. עד לקריסה המוחלטת שמתרחשת בשיאו של הספר.

הסיפור הוא אם כן סיפורו של פרופסור בגיל העמידה, גבר מצליח ושופע ביטחון, החווה התמוטטות נפשית. אבל יחד עם זה הסיפור הוא גם על טיבה החמקמק של הזהות היהודית. אחרי הכול אנדרו כהן הוא לא רק התגלמותו של איש האקדמיה הפוסט-מודרני. כהן הוא גם במובן מסוים התגלמותו של האינטלקטואל היהודי. כמו רבים מן האינטלקטואלים היהודים המפורסמים, כהן הוא קוסמופוליטי מאד ויחד עם זה גם יהודי מאד. למעשה, זהותו היהודית מתבטאת דווקא בהיותו חסר שורשים. בכך שהוא חי בעולם של מילים ורעיונות ולא נקשר יותר מדי לשום מקום ולשום אדם. בניגוד לדמויות כגון ולטר בנימין או קפקא שהתייסרו כל חייהן בשל היעדר השורשים שלהן, כהן דווקא מרגיש עם זה בנוח. הוא, כך זה נראה, לא רק שהצליח להשתחרר משורשיו, הוא הצליח להשתחרר אפילו מן הכמיהה לשורשיות. זהותו היהודית וזהותו הניו-יורקית התמזגו להן והפכו לחלק מן האישיות הכספיתית שלו, האוניברסאלית והמשתנה תדיר. לא סתם הוא שוקד במהלך הספר על מאמר העוסק בדמויותיהם של וודי אלן ושל אנדי וורהול – שני יהודים ניו-יורקים נוספים שיהדותם התבטאה דווקא בתלישות ובהיעדר שורשיות, כמו גם בניו-יורקיות המובהקת שלהם.

אולם לאורך הספר כהן נתקל שוב ושוב ביהדות מסוג אחר: חמימה, משפחתית, דביקה. כזו שקשורה מצד אחד לישראל אך מצד שני גם נושאת מטען של זיכרונות מהשואה. יותר מכך, כהן מגלה שגם בו עצמו קיימת היהדות הזאת, השבטית, ההיסטורית והטראומטית. כך למשל כאשר הוא נקלע למסיבת בר-מצווה של קרוב משפחתו, הוא מוצא את עצמו נסחף פתאום לריקוד נלהב ומיוזע. כאשר הוא שומע סיפור על השואה מאדם זר שפגש ברכבת, הסיפור ממשיך לרדוף אותו עוד ימים רבים. זהותו היהודית-ניו-יורקית המתוחכמת של כהן הולכת ונפרמת לאורך הספר, ותחתיה מתחילה לבצבץ זהות יהודית אחרת, זהות שמקורה בעיירה היהודית המזרח-אירופאית. פה ושם, בקצב שהולך וגובר, מתחילה לבצבץ מתחתיה גם זהות יהודית נוספת, עתיקה יותר: כזו שמקורה בממלכת יהודה הקדומה. זוהי כבר לא יהדות של מילים ורעיונות ואפילו לא של משפחה ומסורת. זו כבר יהדות של טקס, של פולחן ושל מקום. יהדות של קורבנות, של כוהנים, של בשר הנאכל על גבי המזבח.

אולם לספר הבית יש גם היבט נוסף. לכל אורך הספר העלילה נקטעת מדי פעם בפסקאות חידתיות המדברות על הנשמות הרוחשות מתחתינו: "נשמות גדולות ונשמות קטנות, שחורות ולבנות, טמאות וקדושות, אינספור גלגולים, זיקים של אור בתוך חשכת האין, […] תנועה אינסופית." (עמ' 112).

במקביל, עלילת הספר משובצת בקטעים שכמו נלקחו מתוך גרסה כלשהי של סדר העבודה של יום הכיפורים ובהם, בין תיאורי עבודתו של הכהן הגדול, מובא בשפה חז"לית סיפורו של שכניה, כהן צעיר בימי בית-שני, האכול קנאה ותסכול לנוכח מעמדו הזוטר לעומת הכוהן הגדול. לאורך הספר דמותו של שכניה מעוצבת כמעין תמונת תשליל של אנדרו כהן: בניגוד לפרופסור איש המילים, הכוהן הוא איש של פולחן. בניגוד לאינטלקטואל התלוש, הכוהן קשור למקום מסוים, הוא בית המקדש בירושלים, ולזמן מסוים, הוא יום הכיפורים. אם לא די בכך, בתחתית הקטעים הפסאודו-תלמודיים המספרים את סיפורו של שכניה הכוהן, מובאים קטעים מהספר שער הגלגולים של האר"י, העוסקים בנשמות, ביחסים ביניהן, בנשמות המתעברות זו מזו והחודרות זו לתוך זו. מה משמעות הדבר? מה מנסה נמדר לומר כאן, אם בכלל?

מפתח אפשרי מצוי בדבריה של אן לי, חברתו הצעירה של כהן. באחת השיחות ביניהם, היא משתעשעת ברעיון שהיא "גלגול של זמרת סינית קטנה. וירטואוזית כנועה שהקול שלה והנשמה שלה קשורים, כמו כפות הרגליים שלה." (55). נכון, היא אומרת. אני עצמי בדיוק ההיפך מזה. אולם דווקא בגלל זה היא עשויה להיות גלגול שלה:

"אני הצד השני שלה, זה שדוכא בגלגול הקודם. אני נולדתי כדי לתקן את החיים שלה, להעמיד את הקיצוניות השנייה, וביחד, ביחד אנחנו נשמה אחת, מאוזנת ומתוקנת, נשמה שלמה. זה כמו שהסיפור שלי לא שלם בלי זה שלה, והסיפור שלה הוא לא שלם בלי זה שלי." (שם).

ניתן לומר כי באותו אופן סיפורו של הפרופסור הניו-יורקי המתוחכם איננו שלם ללא הסיפור של הכוהן מירושלים של ימי בית שני, וסיפורה של הזהות היהודית הגמישה והקוסמופוליטית איננו שלם ללא הסיפור של היהדות הקדומה, השבטית והפולחנית. יותר מזה. לפי נמדר כך זה נראה, סיפורה של העיר ניו-יורק ושל האנשים היפים והנכונים המהלכים ברחובותיה, איננו שלם ללא הסיפור על הנשמות העתיקות, המיוסרות, הרוחשות כל הזמן מתחת לפני השטח ומבקשות את תיקונן.

כאשר יצא הבית אשר נחרב רבים מן המבקרים הדגישו את אי-ישראליותו. ואכן הספר, על אף היותו יהודי מאד, הוא בהחלט לא 'רומן ישראלי'. הוא מתרחש בניו-יורק, הוא נטוע עמוק בתוך הנוף העירוני שלה וכל גיבוריו הם יהודים אמריקאים. במהלך הסיפור משובצים אומנם קטעים המספרים על בית המקדש ועל ירושלים הקדומה, אולם אלה אינם חלקים ריאליסטים. הם מתרחשים בעבר אגדי רחוק או בתוך תודעתו של הגיבור. המציאות נשארת ניו-יורק של שנות האלפיים. יחד עם זה הספר הוא גם ספר עברי, ובתור שכזה הוא מהווה אירוע בלתי צפוי. במובן מסוים, הבית אשר נחרב הוא התפרצותו של כל מה שלא היה קיים בספרות העברית מאז שנות השבעים. כל מה שאסור היה לדבר עליו, כל מה שהוסתר, כל מה שנדחק לשוליים.

%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%98%d7%9f

העיר ניו-יורק. נשמות עתיקות וחדשות רוחשות מתחת לבניינים

כידוע, בעשרות השנים האחרונות הספרות העברית – ולמעשה התרבות הישראלית הגבוהה בכללותה – הייתה בעיקרה ריאליסטית, חומרנית, נטולת פאתוס. העולם אותו היא תיארה היה בעיקרו עולם פרוזאי, שטוח, נעדר עומק. עולם ללא מטאפיסיקה. עולם ללא נשמה. זה היה עולמם של אנשים קטנים, עצבניים, שמתרוצצים בלא תקווה. עסוקים בצרותיהם הקטנות. הרומן זיכרון דברים של יעקב שבתאי, ללא ספק אחד הרומנים המכוננים בספרות העברית החדשה, אולי מדגים את תפיסת המציאות הזאת בצורה המובהקת ביותר. לכל אורך הספר מנסים גיבוריו, אנשים קטנים ועלובים, מיואשים ומלאי תסכולים, לחרוג מקיומם העלוב והמיוזע. למצוא איזושהי משמעות, איזה מפלט מן המוות הממשמש לבוא. אבל הם לא מוצאים. נציג אחר, אופטימי יותר, של תפיסת העולם הפרוזאי הזאת הוא המשורר יהודה עמיחי. בשירים שלו אין פאתוס, אין הרואיות ואין כמעט שום חריגה אל מעבר למציאות. הגאולה אצל עמיחי מצויה תמיד דווקא ביומיומי, במוכר, באנושי.

יש משהו מאד סמלי אם כן בכך שנמדר בוחר להפגיש את גיבורו, פרופסור אנדרו פ. כהן, דווקא עם יהודה עמיחי. במהלך ביקור בירושלים, במסגרת קבוצה של מרצים אמריקאים, מתלווה אליהם המשורר ומשמש כמדריכם בסמטאות העיר. נמדר מתאר באהבה את הטון האירוני, החביב, שבו מספר המשורר הירושלמי לפרופסורים מהגולה על הרובע היהודי ועל תולדותיו. אולם הטון האירוני והמבודח נוטש אותו לחלוטין כאשר הוא מתחיל לדבר על אנשי 'מכון המקדש'. פתאום, כך מרגיש אנדרו כהן, המשורר הקשיש מתמלא חרדה. הוא מדבר שוב ושוב על 'הטירוף' של האנשים הללו, על 'ההזיות המשיחיות' שלהם ועל הסכנה העצומה שטמונה בהם. כהן מרגיש שעמיחי מדבר על האנשים הללו כמו שמדברים על הבן המעוות במשפחה. הבן המוזר, החריג, הכלוא במרתף. הבן שכולם מתביישים בו. הבן שמייצג את כל מה שאסור לדבר עליו.

ניתן לומר אפוא שהספר הבית אשר נחרב מבקש לדבר דווקא על אותו ממד שהודחק מן הספרות העברית. לדבר דווקא אותו בן משפחה הכלוא במרתף ושהכול מנסים להדחיק את קיומו. הספרות העברית, אומר לנו כביכול נמדר, לעולם לא תהיה שלמה בלי הממד המודחק הזה. עולמו האנושי והפרוזאי של עמיחי לעולם לא יוכל למצוא את תיקונו, כל זמן שאיננו מכיר גם בקיומו של העולם האחר. העולם של המיתוס, של השבט, של ההיסטוריה העתיקה. העולם של הבשר והדם והנשמות.

הצופים מתבקשים לחשוב מחשבות עמוקות

כיום, חלק ניכר מסדרות הטלוויזיה כבר לא מנסות רק לבדר את הצופים. הן רוצות להיות יותר מזה: להיות עמוקות, איכותיות, פילוסופיות. להיות יצירות שמערערות את מושגי הטוב והרע. אבל מה זה אומר, בעצם? ואיך אפשר לזהות עומק כשנתקלים בו? רשימה על צחוקים מוקלטים, בלשים אמיתיים וחגיגה בסנוקר אחת.

%d7%91%d7%9c%d7%a9-%d7%90%d7%9e%d7%99%d7%aa%d7%99

בלש אמיתי: יש כאן המון סמלים נוצריים אז זה כנראה עמוק

הסדרה בלש אמתי, אחת מסדרות הטלוויזיה המוערכות של השנים האחרונות, עסקה בעלילותיהם של שני בלשים בדיוניים: מרטי הארט וראסט קוהל. הראשון מעין אבטיפוס של כל הבלשים הטלוויזיוניים לדורותיהם. השני מעין שילוב של שרלוק הולמס, קלינט איסטווד ופרידריך ניטשה. וכך בעוד מארטי קילל, הזיע, בגד באשתו וניסה לטייח פשלות, ראסט לעומתו עשה פרצוף קשוח, פתר תעלומות סבוכות בלי למצמץ ובין לבין, גם נשא מונולוגים פילוסופיים על היעדרו של האל ועל חוסר התכלית שבקיום האנושי. גם התעלומה שאותה נקראו השניים לפתור, התעלומה שעמדה במרכז הסדרה, הייתה בעלת אופי פילוסופי-משהו; היא שילבה פולחנים פגאניים, רוצחים סדרתיים, פוליטיקה והמון סימבוליקה נוצרית. אין פלא אם כן שרבים מהמבקרים ראו בבלש אמיתי לא רק סדרת מתח משטרתית עשויה היטב – מה שהיא ללא ספק הייתה – אלא גם יצירה פילוסופית-תיאולוגית עמוקה, כזו שעוסקת במהותו של הרוע ובחתירה לאמת.
למעשה בלש אמיתי איננה חריגה במיוחד בכל מה שקשור ליומרות פילוסופיות. אם פעם סדרות טלוויזיה שאפו לכל היותר לספק בידור טוב, הרי שבשנים האחרונות נדמה שהסדרות נעשו הרבה יותר שאפתניות. החל בסדרות כגון הסופרנוס או שובר שורות שניסו לערער את החלוקה המקובלת בין טובים לרעים, דרך סדרות כמו מד מן או רומא שהתיימרו לספר מחדש את ההיסטוריה; ועד סדרה כמו בית הקלפים ששאפה לבחון את הפוליטיקה האמריקאית. (ועל הדרך לערער, שוב, את החלוקה בין טובים לרעים). כמובן שלצד אלה יש למנות גם את בלש אמיתי שלעיל, שהתיימרה לעסוק במאבק בין הטוב והרע; או את פארגו, שמשלבת בין ציטוטים ומחוות לסרטי האחים כהן, שימוש בסמלים יהודיים, וערעור (איך אפשר בלי) של החלוקה בין טובים לרעים. מעבר לשאלה הנקודתית עד כמה כל אחת מן הסדרות הללו באמת מצליחה לקיים את מה שהבטיחה – ועד כמה באמת היא מערערת על החלוקה בין טובים לרעים – נראה שיש כאן שאלה עקרונית יותר: האם כל יצירה שעוסקת בשאלות פילוסופיות היא בהכרח יצירה פילוסופית? האם יצירה המשופעת בסמלים דתיים היא בהכרח בעלת משמעויות תיאולוגיות? ואיך בכלל ניתן לזהות עומק או איכות של יצירה? אנסה לחדד את הנקודה באמצעות השוואה לז'אנר טלוויזיוני אחר, הקומדיה, ולמקומם של הצחוקים המוקלטים בתוכו.

האגדה אומרת שהצחוקים המוקלטים – שנולדו בסוף שנות הארבעים בשידורי הרדיו – הפכו נפוצים כאשר המפיקים ראו שגם כאשר הבדיחות בתכנית היו מוצלחות, הקהל בדרך כלל נותר אדיש. הצופים לא הבינו שהם אמורים לצחוק וגם כשכבר צחקו, הם עשו את זה ברגע הכי פחות מתאים. רק כשהוסיפו לפסקול צחוק מוקלט הדברים הסתדרו. הקהל באולפן ידע שתכנית שמושמעים במהלכה צחוקים מוקלטים היא מצחיקה, ולכן הוא צחק. הוא ידע שמשפט שאחריו נשמעים קולות צחוק הוא שורת מחץ, ושלפי עוצמת הצחוק אפשר להסיק אם הוא רק משעשע או ממש קורע מצחוק.
למעשה, זה פחות מטופש ממה שנראה במבט ראשון. אחרי הכול, כשאנחנו צופים בקטע או במערכון, איך אנחנו יודעים אם הוא מצחיק? כמובן, ניתן להשיב בפשטות שאם צחקנו סימן שזה היה מצחיק, ואם לא – אז לא. אבל זוהי כמובן הסתכלות שטחית. הרי כל משפט נשמע מצחיק כשאתה מסטול. שום משפט לא נשמע מצחיק כשאתה בדיכאון. כל מי שצפה אי-פעם בסרט חגיגה בסנוקר זוכר שבצפייה הראשונה לא היה שם שום דבר מצחיק. רק אוסף של סצנות מביכות, מבטאים מוגזמים ודמויות מופרכות. בצפייה העשירית לעומת זאת, כבר לא היה ספק: מדובר באחת הפסגות של ההומור הישראלי. אבל כבוד הרב, הוא לא בישל! וצריך להדגיש, לא מדובר בצחוק מלאכותי או מזויף. הצחוק למראה הסרט היה אמיתי לחלוטין. הסרט הזה באמת מצחיק, אם ניגשים אליו בגישה הנכונה. למעשה כמעט כל סרט עשוי להיות מצחיק אם ניגשים אליו בגישה הנכונה. ברגע שיצירה כלשהי מסומנת בתור 'מצחיקה' – בין אם היא מסומנת ככזאת באמצעות צחוקים מוקלטים, באמצעות מעמדה המיתולוגי או באמצעות תגובות הקהל או המבקרים – הצופים ממילא יחפשו בה את הממד הקומי. ואם הם יחפשו מספיק, יש סיכוי שהם גם ימצאו אותו.
כמובן, לא תמיד הם ימצאו אותו. רוב הסרטים הם לא סרטי פולחן ורוב האנשים לא מסטולים וגם לא בדיכאון. בדרך כלל אדם יודע האם הסרט שבו צפה הצחיק אותו או שיעמם אותו. אם הוא מספיק ישר, הוא גם יידע האם הצחוק שלו מקורו באמת במה שראה על המסך, או בכך שהוא יודע שמדובר בסרט מצחיק ושלכן הוא אמור לצחוק. בשורה התחתונה, אם לצטט את מאיר אריאל זצ"ל, עדיין יש הבדל בין צחוק מעושה לצחוק מתגלגל. אבל בכל הנוגע לאיכות הדברים קצת יותר מסובכים. כיצד מישהו יכול לדעת האם היצירה שבה צפה הייתה איכותית?

בשלב הזה נראה שכדאי לספק איזושהי הגדרה של איכות, כדי שהדיון לא יהיה לגמרי תלוש. מאז ומעולם פילוסופים, אמנים, מבקרים ואופנוענים ניסו להגדיר מהי איכות. בדרך כלל בלי הרבה הצלחה. יחד עם זאת, ככל שהדברים נוגעים ליצירה קולנועית, ספרותית או טלוויזיונית, נדמה לי שאפשר לדבר על שלושה מובנים של איכות, שעל פי רוב – אם כי לא תמיד – בנויים זה על גבי זה: המובן הראשון הוא איכות הביצוע. יצירה היא איכותית אם היא עשויה היטב, מעניינת. במילים אחרות סרט איכותי הוא סרט שבמהלכו אתה לא מציץ כל רגע בשעון. ספר איכותי הוא ספר שאם התחלת אותו תרצה גם לסיים אותו. המובן השני הוא הממד הרגשי; יצירה היא איכותית אם היא הצליחה לרגש אותך, לגעת בך. בדרך כלל זה אומר שהיא גם מעניינת ועשויה היטב, אבל לא תמיד. יש הרבה יוצאים מן הכלל. המובן השלישי, ואולי הנדיר ביותר, הוא איכות כאיזשהו ממד עומק; יצירה היא איכותית אם היא הצליחה לשנות אותך, לערער אותך, לעורר אותך למחשבה. אם היא מכילה בתוכה איזושהי אמת חדשה. אם לאחר שצפית בה או קראת אותה נעשית חכם יותר, לפחות במשהו, מאשר לפני כן.
נדמה לי שרוב האנשים יסכימו שבכל הנוגע לשני המובנים הראשונים של איכות, אין הרבה מקום למשחקים. לא צריך להתאמץ כדי להבדיל בין סרט עשוי היטב לבין מוצר משמים. בין ספר מרגש לבין יצירה בלתי ניתנת לעיכול. בנוגע למובן השלישי העסק כבר פחות פשוט. במיוחד כשלוקחים בחשבון שיש יצירות קשות לקריאה או לצפייה, עשויות בצורה גולמית ומחוספסת, אבל שיחד עם זאת מכילות בתוכן הרבה עומק. (למעשה רוב הקלאסיקות הספרותיות או הקולנועיות הן כאלו). כיצד אם כן ניתן לזהות עומק? איך אנחנו יכולים לדעת האם הסרט שבו אנו צופים הוא סתם משעמם או שיש בו עומק פילוסופי בל-ישוער?

%d7%91%d7%9c%d7%a9-%d7%90%d7%9e%d7%99%d7%aa%d7%99-2

יש כאן גם משפטים חסרי משמעות. זה בטח ממש עמוק

וכאן אנחנו חוזרים לצחוקים המוקלטים. כשם שהצחוק המוקלט נועד לסמן לצופים שמדובר בקומדיה, כך נוצרו לאורך השנים אוסף של מאפיינים שנועדו לסמן לצופה שכאן מדובר ביצירה איכותית. יצירה בעלת עומק. אפשר להדגים זאת באמצעות הקולנוע הישראלי של שנות ה80: כל מי שהזדמן לו לצפות בסרטים שנעשו בארץ בתקופה ההיא – ולא היו רבים כאלו – זוכר בוודאי שהם לעתים קרובות צולמו בשחור-לבן והיו משופעים בשתיקות ארוכות, בזוויות צילום בלתי אפשריות, בעלילה חסרת פשר ובמשחק מוגזם. כמובן שההיגיון שעמד בבסיס הדברים היה פשוט למדי: רוב האנשים שיצרו את הסרטים הללו צפו במסגרת לימודיהם בסרטי הגל החדש הצרפתי או האקספרסיוניזם הגרמני, ונאמר להם שמדובר ביצירות מופת שהשפיעו עמוקות על התפתחות הקולנוע. המסקנה המתבקשת הייתה אם כן שאם ניקח את כל המאפיינים הצורניים של אותן יצירות מופת – למשל הצילום בשחור-לבן, המשחק המוגזם, העלילה הלא-קוהרנטית וכן הלאה – ונדחוס את כולם לתוך סרט סטודנטים אחד, נקבל בלי ספק את יצירת המופת האולטימטיבית, זו שתשנה לחלוטין את התפתחות הקולנוע. לא ככה?

במבט ראשון קצת קשה להשוות בין הקולנוע הישראלי הניסיוני למדי של שנות ה80, לבין הטלוויזיה האמריקאית של העשור הנוכחי, על תקציבי הענק ועל מכונות ההפקה המשומנות שלה. אבל בכל זאת יש משהו משותף. כמו במקרה הראשון, כך גם במקרה השני התפתחו לאורך הזמן שורה של מאפיינים שנועדו לסמן לצופה 'כאן מדובר ביצירה איכותית', 'כאן אנחנו עוסקים במושגי הטוב והרע'. כאן, בדיוק בנקודה הזאת, אתה אמור לחשוב מחשבות עמוקות.
התהליך החל בסדרות דוגמת הסופרנוס או שובר שורות – סדרות שהיו באמת יצירות מופת, ושהעמידו במרכזן גיבורים מורכבים, מעניינים, שלא היו לגמרי טובים וגם לא היו לגמרי רעים. הסופרנוס גם שילבה בין רגעים של אנושיות צרופה לבין התפרצויות של אלימות ברוטאלית, כיאה לסדרה העוסקת בעולמם של אנשים שהאלימות היא עיסוקם. כאמור, שתי הסדרות הללו היו טובות באמת ובתמים. הן היו טובות לא בגלל שהייתה בהן אלימות או שהן העמידו במרכזן דמויות 'רעות'. הן היו טובות גם בגלל שהן סיפרו סיפור טוב ומורכב, וגם מפני שהן אמרו משהו מעניין. אולם התוצאה הייתה שרבים מבין הצופים והמבקרים למדו לזהות איכות עם אלימות פלסטית וגיבורים 'רעים'. המסקנה הייתה שככל שיש בסדרה יותר אלימות, יותר סקס לא מצונזר, יותר עינויים ויותר גיבורים אכזריים ומרושעים, כך היא תהיה יותר 'איכותית'. באופן זה לא מדובר בסתם סדרה שמתענגת על אלימות. מדובר ביצירה הבוחנת מחדש את טיבו של הרוע ומערערת על החלוקה שבין טובים לרעים.
כמובן שלצד המאפיינים הללו, דוגמת האלימות והגיבורים המרושעים, התפתחו מקדמת-דנן בתרבות האמריקאית הפופולארית שורה ארוכה של מאפיינים שמסמנים 'איכות'. למשל בכל סרט הוליוודי, כשרוצים לסמן מישהו בתור 'עמוק', שמים בפיו איזה ציטוט מניטשה. (ולעתים בתוספת אזכור מפורש שמדובר בציטוט של 'הפילוסוף הגרמני ההוא שאמר שאלוהים מת'). בכל סרט הוליוודי, כשרוצים לסמן לצופים שמדובר בעלילה גדולה מהחיים ובעלת משמעויות מטאפיסיות, ממלאים את המסך בסמלים נוצריים, בין אם זה קשור ובין אם לא. בכל פעם שרוצים להפוך מותחן סטנדרטי למשהו אפל, קודר ועמוס במשמעויות, מציבים במרכזו לא סתם פושע אלא רוצח סדרתי, כזה שמאזין למוסיקה קלאסית בעודו מחסל ילדות בלונדיניות טהורות באמצעות מחדד ופומפייה. המסקנה המתבקשת היא שאם ניקח סרט – או לצורך העניין סדרה – ונדחוס לתוכה רוצחים סדרתיים, מעשי זוועה, המון סימבוליקה נוצרית וערימה של קשקושים פסאודו-ניטשיאניים, נקבל את היצירה הפילוסופית האולטימטיבית. המקבילה הטלוויזיונית לביקורת התבונה הטהורה.

אם לסכם, מה שאני מנסה לומר לאורך כל הקטע הזה הוא שיש הבדל משמעותי בין איכות לבין 'איכות'. יש הבדל בין יצירה 'המערערת על גבולות הטוב והרע', לבין יצירה שאשכרה אומרת משהו מעניין על טוב ורע ועל ההבדלים ביניהם. יש הבדל בין יצירה שמעמיסה על הצופה אוסף של סמלים דתיים, יהודיים או נוצריים, לבין יצירה שבאמת אומרת משהו מעניין, מקורי, על מקומו של האל בעולם. (כמו שלמשל במקרה של פארגו, יש הבדל בין יצירה המלאה במוטיבים הלקוחים מסרטי האחים כהן, לבין יצירה של האחים כהן). במילים אחרות יש הבדל בין יצירה שבעקבות הצפייה בה אתה הופך חכם יותר, לבין יצירה שלאחר הצפייה בה אתה מרגיש חכם יותר, בזמן שנותרת בדיוק אותו דבר.

בסוף הטובים תמיד מפסידים – על "החיים על פי אגפא"

במהלך שנות השמונים החל להיווצר בתרבות הישראלית אתוס חדש: אתוס שזיהה את המידה הטובה לא עם הצלחה או ניצחון, אלא דווקא עם תבוסה, בדידות וייאוש קיומי; אתוס שגיבוריו היו לא הלוחם הנועז או הפועל השרירי, אלא דווקא איש הלילה העסוק בהרס עצמי, האינטלקטואל המנוכר או האלכוהוליסט הבודד והמיואש. ואחת היצירות שמייצגות באופן מובהק את האתוס הזה היא הסרט 'החיים על פי אגפא'.

%d7%90%d7%92%d7%a4%d7%90

בתחילת שנות התשעים, על רקע האינתיפאדה הראשונה ואווירת הייאוש שהתלוותה אליה, יצא לאקרנים סרטו של אסי דיין החיים על פי אגפא. הסרט, יצירה דיכאונית ופסימית למדי המצולמת בשחור-לבן ועוסקת בניכור, בבדידות ובמצבה העגום של החברה הישראלית, זכה להצלחה כבירה. המבקרים העתירו עליו תשבחות והקהל אהב אותו ונהר אליו בהמוניו. אומנם, באותן שנים הופקו בארץ שורה ארוכה של סרטים שעסקו בעוולות הכיבוש, בניכור התל-אביבי או בשילוב כלשהו של השניים. אך בניגוד ליתר סרטי הז'אנר שהיו לרוב יצירות קודרות ואקספרימנטאליות שזכו לקהל מצומצם, אגפא הפך לציון דרך בתולדות הקולנוע הישראלי. ונראה שהדבר נבע לא רק מאיכויות הצילום וההפקה הבלתי מוטלות בספק שלו. סביר להניח שהמעמד הפולחני לו זכה אגפא נבע מכך שהוא ייצג עבור הצופים תמצית מזוקקת של עולם ערכים מסוים ושל אתוס מובחן – אתוס שבאותה תקופה זכה למעמד כמעט הגמוני בקרב זרמים מרכזיים בתרבות הישראלית. כיום, עם מלאת עשרים שנה להחיים על פי אגפא, אולי הגיע הזמן לנסות ולהתבונן מחדש בסרט הזה, ובאתוס אותו הוא מבטא.

אבל לפני שניגש לסרט עצמו, כדאי להתעכב לרגע על משמעות המושג 'אתוס'. בספר כה אמר זרטוסטרא שם ניטשה בפי גיבורו את הטענה כי לכל חברה ישנם מושגים משלה על מהו טוב ומהו רע. לכל חברה ישנה 'המידה הטובה' הייחודית לה, כלומר אותו אוסף של תכונות אופי שנתפסות על ידי אנשיה כהתגלמות הטוב והמעוררות אצלם כבוד והערצה. מקס ובר כבר פיתח את הרעיון הזה הלאה כאשר הכניס את מושג האתוס. על פי ובר לכל חברה ישנו אתוס מסוים ששולט בה; אתוס המציג טיפוס אידיאלי מסוים שנחשב כ"טוב" שאליו יש לשאוף, וטיפוס אידיאלי אחר הנחשב כ"רע". למעשה, לפי ובר, לעתים קרובות ההיסטוריה מונעת לא רק על ידי שינויים פוליטיים וכלכליים וגם לא בהכרח באמצעות רעיונות חדשים. לעתים קרובות השינויים הגדולים מתחוללים דווקא באמצעות שינויי אתוס: חברה מסוימת למשל עשויה לשנות את אופייה ואת דרך התנהלותה כאשר טיפוס אידיאלי מסוים שעד עתה היה נחשב בעיני בניה להתגלמות הטוב הופך בבת אחת לדמות שלילית, בזמן שטיפוס אידיאלי אחר, שונה לחלוטין, תופס את מקומו כמודל לחיקוי. וכך לדוגמה, לפי ובר הקפיטליזם התפתח בין השאר כתוצאה מכך שתכונות שעד אז נחשבו כשליליות – חריצות, חסכנות, שאיפה לרווח כספי ותכנון כלכלי לטווח ארוך – הפכו בעיני רבים לתכונות רצויות ולתווי ההיכר של נוצרי ירא שמים.

וכאן אנו מגיעים לתרבות הישראלית. כבר מעיון חטוף ביצירות שנוצרו בארץ בשישים השנים האחרונות אפשר לזהות במסגרת התרבות הזו מספר אתוסים נבדלים שבאו זה בעקבות זה, ולפעמים גם נאבקו זה בזה. הסוציולוג עוז אלמוג למשל מתאר את האתוס השליט בדור תש"ח, אתוס שבא לידי ביטוי ביצירות ספרותיות ובשירים בני התקופה, כאתוס של מורכבות: אתוס ששילב חספוס, גבורה גופנית, מאצ'ואיזם וחיבור חזק עם הטבע והנוף – ומאידך גם רגישות, רוך מסוים ואף נטייה לפיוט ולמלנכוליה. (אלמוג, הצבר 1997).
לעומת זאת כאשר מסתכלים על יצירות תרבות ישראליות מאוחרות יותר, משנות השישים והשבעים, אפשר למצוא בהן אתוס שונה וסוג שונה של גיבורים: בין אם מדובר בגיבורים של ספרי ילדים כמו אהוד השמן מחסמב"ה או דני דין הרואה ואינו נראה, בין אם מדובר בגיבורים של חוברות קומיקס ובין אם מדובר בדמויות המאצ'ואיסטיות שגילמו שחקנים כדוגמת אסי דיין או אורי זוהר, המשותף לכולם היה דווקא היעדר המורכבות; הם היו תמיד גיבורים פשוטים, ישירים, אמיצים ומלאי חוצפה. הם לא כתבו שירים, לא קראו שירים ומן הסתם גם לא הקדישו יותר מדי מחשבה לשירה, או לכל דבר אחר. הם היו גיבורים לא בשל סגולות רוחניות כלשהן אלא פשוט מפני שהיו חזקים יותר מכל האנשים שסביבם, נועזים יותר, וחצופים יותר. ובדרך כלל הם גם ניצחו בסוף.
אולם בשלב מסוים, אי-שם בשנות השמונים, החלו להופיע בספרות ובקולנוע הישראליים גיבורים מסוג חדש; מופנמים יותר, חלשים יותר, תל אביבים יותר. יהיו הגורמים לשינוי אשר יהיו, לקראת סוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים כבר אפשר היה להרגיש בבירור שמשהו קורה בתרבות הישראלית. עולם שלם של ערכים עמד לעבור מן העולם ועולם ערכים חדש עמד לתפוס את מקומו. וכאמור, אחת היצירות שביטאו באופן המושלם ביותר את אותו עולם ערכים חדש היה הסרט החיים על פי אגפא.

max_weber

מקס ובר: ההיסטוריה מונעת באמצעות שינויים באתוס

העלילה בקצרה (וכן, יש ספויילרים): הסרט אגפא מתאר לילה אחד בחייהם של יושבי פאב תל-אביבי בשם "ברבי" – פאב הנקרא כך על שם האופן שבו מכונה בית החולים אברבנאל בפי החולים המאושפזים בו. כמו אותו בית חולים, גם הפאב מהווה מקום מפגש לשורה של טיפוסים חריגים ונואשים, כאלה שלא מצאו את מקומם בחברה ומגיעים אליו לקושש קצת חום ואהבה. הפאב מנוהל על ידי דליה – אישה קשת יום המגדלת בת מתבגרת, מנהלת רומן חסר סיכוי עם גבר נשוי וחולה סרטן, ובמקביל גם מארחת במיטתה גברים מזדמנים. יחד איתה עובדים גם ליאורה, הברמנית; דניאלה, המלצרית המכורה לקוקאין שחולמת על חיים בארה"ב; סמיר וחאלד, שני עובדי המטבח הערבים; וצ'רניאק, מוסיקאי עגמומי המשמש כפסנתרן הבית של הפאב. דמות מרכזית נוספת בסרט היא בני, בלש משטרה קשוח וציני, בן זוגה של ליאורה, המצוי במרדף אינסופי אחר בחורות כמו גם בעימות מתמיד עם הממונים עליו. במהלך הסרט נכנסים לפאב ויוצאים ממנו שורה של טיפוסים: אחת מהם היא ריקי, צעירה מעורערת בנפשה שנקלעת לפאב, מתגלגלת משם לדירתו של בני ולבסוף קופצת מהחלון אל מותה. אורחים נוספים הם חבורה של חיילים שמגיעים לפאב עם מפקדם הפצוע. הם מחוללים במקום מהומה, משתכרים, מטרידים באגרסיביות את כל הנשים בסביבה, מכים את הערבים שעובדים במטבח, ולבסוף מגורשים על ידי בני. זמן קצר לאחר מכן מזדמנים אל הפאב גם חבורה של ערסים – שני גברים ואישה בעלי התנהגות מוקצנת, לבוש מצועצע ומבטא מזרחי מוגזם. הם מקללים, דורשים מהערבי שיביא להם חומוס, דורשים מהפסנתרן שינגן "מזרחי", ולבסוף גם הם נזרקים החוצה כשהם מוכים וחבולים.
הסרט מסתיים לפנות בוקר, כאשר דליה נפרדת סופית מבן זוגה הנשוי ואילו בני, השוטר הקשוח, מבין שגרם בעקיפין למותה של ריקי ונתקף בייסורי מצפון. מיד לאחר מכן מופיעים שוב הערסים, זועמים ונחושים לנקום את השפלתם. כמה שניות אחר כך פורצים למקום גם החיילים. גם הם הושפלו, גם הם רוצים לנקום ולהם, להבדיל מן הערסים, יש נשק. הם יורים למוות בכל יושבי הפאב עד האחרון שבהם, ואחר כך מסתלקים.

מטבע הדברים לאור מעמדו הקנוני של אגפא רבות כבר נכתב עליו ולאורך השנים הוצעו לו מספר רב של ניתוחים. מרבית הפרשנים סברו כי דיין ניסה להציב מראה בפני החברה הישראלית ולהתריע בפניה על מה שצפוי לה אם לא תתעשת. (מבין הפרשנים שעסקו בסרט היה קובי ניב יוצא דופן, כשראה בו יצירה העוסקת במשבר היצירתי של הבמאי אסי דיין עצמו. קובי ניב על מה הסרט הזה? 1999). אבל בלי קשר לשאלה מה המסר שביקש הבמאי להעביר, נראה שהשאלה המעניינת יותר היא לא מה הסרט רוצה לומר אלא מה הוא אומר בפועל, אפילו שלא במודע. מהו עולם הערכים המשתקף בו, מהי תמונת המציאות שעמדה לנגד עיניהם של יוצריו – תמונת מציאות שלאור הפופולאריות הרבה שלה זכה אגפא , אפשר להניח שחלק ניכר מהקהל והמבקרים היה שותף לה. או במילים אחרות, מהו האתוס שעמד בבסיסו של החיים על פי אגפא?
אבל כדי להבין מהו האתוס העומד בבסיס הסרט עלינו קודם כל להבין מיהם הגיבורים שלו, או יותר נכון, עלינו להבחין מי מבין הדמויות המאכלסות אותו הם 'הטובים' ומיהם 'הרעים'. והנה, כאשר אנחנו מסתכלים בסרט לא קשה לראות כי יושבי הפאב – בני, דליה, ריקי, צ'רניאק וכל השאר – למרות כל הפגמים שלהם, הם בסופו של דבר 'הטובים'. הם אומנם מוצגים כדמויות שבורות, מרוסקות, מלאות חולשות ותסבוכים, אבל יחד עם זה הם גם מוצגים כדמויות אנושיות. אפשר לבקר אותם ואפשר לבוז להם, אבל לרגעים אפשר גם לרחם עליהם. אולי אפילו טיפה להזדהות אותם.
באופן זה למשל בני מוצג כטיפוס מנוכר, אלים, ובעל מנגנון מפותח של הרס עצמי. אבל יחד עם זה יש לו גם כמה צדדים ראויים להערכה: ברגע האמת הוא לא מהסס להתייצב מול החיילים ולהגן על יושבי הפאב. וכך לבסוף, כאשר הוא מבין שגרם למותה של ריקי הוא מתמלא ברגשי חרטה והוא אפילו מוכן לעזוב את העיר ולקבל על עצמו תפקיד קשה אי-שם בצפון, כמעין כפרה על חטאו. באותו אופן גם דליה, בעלת הפאב, גם אם איננה לגמרי דמות חיובית בכל זאת יש בה משהו נוגע ללב; אחרי הכול לאורך כל הסרט המאפיין המרכזי של דמותה הוא החיפוש הנואש אחר אהבה.
ולעומת דמויותיהם המורכבות, המיוסרות והדיכאוניות של הגיבורים, בולטות הדמויות החד-ממדיות של הלא-גיבורים; כך בנוגע לערסים, שמלבד מבטא מוגזם וגינונים מגוחכים אין להם שום מאפיין ראוי לציון. וכך גם בנוגע לחיילים, המוצגים כקריקטורות של חיילי כיבוש אלימים וגסים. אפשר לסכם שתמונת המציאות שמציג הסרט מורכבת משני סוגים של בני אדם: מצד אחד הטיפוסים המורכבים, המיוסרים, הבודדים ומצד שני הפלקטים המגוחכים והאטומים. ובעולם של הסרט אין אפשרות שלישית.

תוצאת תמונה עבור שולי רנד החיים על פי אגפא

שולי רנד בתפקיד בני, השוטר הציניקן, מתעמת עם סא"ל נימי (שרון אלכסנדר)

הסרט החיים על פי אגפא מציג אם כן בפנינו שורה של דמויות שנתפסות, הן על ידי יוצרי הסרט והן מן הסתם גם על ידי הצופים, כדמויות חיוביות על אף כל הפגמים שלהן. כאן אולי כדאי לנסות ולעמוד על התכונות המאפיינות בסרט את יושבי הפאב, התכונות שמזהות אותם כ"טובים" ומבדילות אותם מעל "הרעים".

אז קודם כל, הטובים הם תמיד בודדים. כמעט כל הדמויות החיוביות בסרט הן בודדות. כך דליה למשל אומרת על הפאב שלה כי "אין פה פינות, כדי שאנשים לא יהיו לבד". אפילו בני, למרות שלל הבחורות שלו, לבסוף תמיד נותר לבדו. לעומתם הרעים – כלומר החיילים והערסים – מסתובבים תמיד בחבורות גדולות ורעשניות. על פניו לא נראה שיש לדמויות שלהם קיום ללא החבורה המקיפה אותם.
כמו כן כל הטובים בסרט חשים זרות במקום שבו הם נמצאים, והם תמיד חולמים על ארצות רחוקות. וכך ירדן, בתה של דליה, צופה בסרטים של אקירה קורסאווה וחולמת על יפן; וכך דניאלה, המלצרית, חולמת על אמריקה. (או כפי שהיא מבטאת זאת "סוף כל סוף אני עפה מהארץ האדיוטית הזאת"). גם דליה, לאחר שהיא ננטשת על ידי בן זוגה, מנסה למצוא ניחומים בזרועותיו של חייל או"ם שוודי. הרעים, לעומת זאת, הם מאד 'ישראליים'; הם משרתים בצבא, אוכלים חומוס, מפגינים התנהגות קולנית ובאופן כללי, מדגימים את כל הסטריאוטיפים של הישראלי המכוער.
בנוסף, בניגוד לרעים הבורים והעילגים, לטובים יש גם צד 'עמוק' יותר ואפילו אינטלקטואלי: דליה למשל, מצטטת מהמחזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף", בפאב מושמעים שירים של לאונרד כהן, על הקיר תלוי צילום השער של ספר לטיני מתקופת הרנסנס. הטובים אם כן הם באופן מובהק מתוחכמים יותר, משכילים יותר, תרבותיים יותר. אנשי העולם.
נקודה נוספת שראויה לציון הנה שהטובים בסרט גם תמיד נראים כאילו הם מצויים בצורה כזו או אחרת על גבול הטירוף וכאמור, הם תמיד גם מחפשים בצורה כלשהי אחרי אהבה. הדבר מודגש בין השאר באמצעות שמו של הפאב ובאמצעות התמונות המקשטות את קירותיו: וכך אנו רואים שם שורה של תצלומים של חולי נפש לבושים בפיג'מות, ולידם צילום של שער ספרו של דון יהודה אברבנאל מן המאה ה-16: "הוויכוח על אודות האהבה" – ספר שבו מוצגת התזה הגורסת כי האהבה היא הכוח המרכזי שמניע את העולם.
למעשה, נראה שאותה מזיגה של תהומות של עצב עם חיפוש נואש אחר אהבה, היא המאפיין המרכזי של 'הטובים'. כאשר החיילים השתויים מזמינים את דליה להצטרף למסיבה שלהם, היא מביטה בהם בבוז. "כאן זה לא מסיבה ולא בורדל," היא עונה ביובש. "לכאן באים אחרי ששוכבים במשך שעות ומביטים על התקרה." במילים אחרות, היא אומרת להם, אתם החיילים, עם כל סיפורי הגבורה ושירי המלחמות שלכם, אתם רק משחקים. אנחנו – אנחנו אנשי הלילה, המטורפים, המיואשים והמקוללים – אנחנו הדבר האמיתי.

הטובים אם כן מאופיינים כאנשים פגומים, מיואשים, מנוכרים. אנשי הלילה המחפשים אחר אהבה. אולם הטובים אינם בהכרח מוסריים באופן מיוחד: כמעט כל גיבורי הסרט משקרים, בוגדים ופוגעים בעצמם ובסביבתם. ואף על פי כן הם גיבורים. הם גיבורים לא מפני שהם מוסריים או יפים יותר מאשר הרעים אלא דווקא להיפך; הם גיבורים מפני שהם פגומים יותר, מיוסרים יותר, בודדים יותר. מפני שהם, בניגוד לרעים, הנם דמויות טרגיות.
וכאן אנו מגיעים למאפיין מרכזי נוסף של הטובים, וזו העובדה שבסוף הם מפסידים. הם מתים ובמותם אינם מצווים את החיים. המוות שלהם הוא מיותר וחסר טעם. הם מתים מפני שבעולם שלנו הטובים – כלומר הבודדים, החריגים, המיואשים והאינטלקטואלים – תמיד נופלים מידם של הרשעים. הדבר מובלט גם באמצעות דמותו של סמיר, הקורבן המושלם. סמיר הוא תושב נצרת ולכל אורך הסרט הוא מעורר אסוציאציות לדמותו של ישו. לבסוף החיילים יורים בו והוא נופל כשידיו פרושות לצדדים, מותיר על הקיר כתם דם בצורת צלב.
אפשר לסכם ולומר שהסרט "אגפא" מציג בפני הצופים אתוס המזהה את הטוב לא עם החזק, היפה, הטוב או המנצח אלא דווקא עם החלש, הפגום, השבור והנכשל. אתוס המזהה את המידה הטובה עם הכניעה, הוויתור העצמי, הניכור והייאוש. זהו עולם ערכים שגורס כי הגיבור האמיתי של המציאות הישראלית איננו הלוחם הנועז או הפועל השרירי, אלא דווקא איש הלילה העסוק בהרס עצמי, האלכוהוליסט הבודד והמיוסר, האינטלקטואל שמרגיש ניכור וסלידה ביחס לחברה שבתוכה הוא חי. כמובן, דיין לא המציא את האתוס הזה. מדובר באתוס בעל שורשים עמוקים בתרבות המודרנית וכזה שהיה דומיננטי למדי בתרבות הישראלית של ראשית שנות התשעים. (מספיק להקשיב לכמה מן
השירים שהיו פופולאריים באותה תקופה). דיין בסך הכול הצליח לבטא אותו באופן מוצלח במיוחד.

כאשר יצא אגפא לאקרנים רבים מהמבקרים תיארו אותו כיצירת מופת, סרט פורץ דרך, משל מעמיק על החברה הישראלית. כיום, כשמתבוננים בו ממרחק של עשרים שנה, יש משהו קצת מביך בפומפוזיות של הסרט הזה, בחלוקה המעט-פשטנית בין טובים לרעים, ובעיקר באופן הסטריאוטיפי להחריד שבו מוצגים הערבים והמזרחיים. גם האתוס שהסרט מבטא – אתוס המקדש את הבדידות ואת התבוסה והקושר לעולם הלילה התל-אביבי הילה של קדושה רומנטית – נראה לא כל כך רלבנטי בישראל של ימינו. אם בכל זאת אנחנו רוצים לבחון את הסרט כיום, ראוי אולי להשתמש לשם כך בהבחנה שערך פעם אסף ענברי, בין 'ספרות טובה' לבין 'ספרות חשובה'. לפי הבחנה זו יצירה טובה היא יצירה שיש לה עומק ואיכויות על-זמניות. יצירה חשובה היא יצירה המאפשרת לנו להבין באמצעותה את התקופה ואת העולם שבתוכם היא נוצרה. במובן זה אין זה משנה כל כך האם החיים על פי אגפא היא יצירה טובה. אבל היא בלי ספק יצירה חשובה. אומנם, כיום ישנם אתוסים אחרים השליטים בתרבות הישראלית. (למשל אתוס של מצליחנות. או אתוס המזהה את המידה הטובה עם פשטות ועממיות). ואף על פי כן נראה שחלקים מאותו עולם ערכים שמשתקף באגפא עדיין קיימים גם כיום ועדיין מפעפעים בצורות כאלה ואחרות מתחת לפני השטח.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, בגיליון מס' 65 של המגזין ארץ אחרת

אז מיהם הרעים? – על מהפכות, מחאות חברתיות ורוסי מטורף אחד

בשנים האחרונות כך זה נראה, האנרכיזם חוזר לאופנה. מתנועות דוגמת 'אנונימוס' (זו של ההאקרים, לא זו של הטבעונים) או Occupy Wall Street, דרך ההפגנות האלימות של העשור הקודם כנגד הגלובליזציה, ועד המחאה החברתית בישראל 2011. המשותף לכל הזרמים הללו זה שאין להם אידאולוגיה ברורה או סדר יום מוגדר וגם אין להם אויב חד משמעי; הם נאבקים כנגד 'הקפיטליזם', הם דורשים 'צדק' – והדרך שלהם להשיג זאת היא באמצעות יצירת מהומות. על רקע זה ניתן לראות גם את ספרו של ניר ברעם 'צל עולם' – מעין פנטזיה עתידנית על חבורה של אנרכיסטים שמובילים מהפכה עולמית. רשימה על הספר, על מהפכות בכלל ועל אירועי קיץ 2011.

%d7%9e%d7%97%d7%90%d7%94

המחאה החברתית, ישראל 2011: המהפכה שוב באופנה

בשנת 1882 מת בתא הכלא שלו בסנט פטרבורג המהפכן והאנרכיסט הרוסי סרגיי ניצ'אייב. כיום ניצ'אייב מוכר בזכות היותו מקור ההשראה לרומן שדים של דוסטוייבסקי, בזכות היותו אחת הדמויות הצבעוניות בתולדות התנועה האנרכיסטית, וכן בזכות חיבורו הקטכיזם המהפכני– אולי אחד הטקסטים הקיצוניים ביותר שנכתבו מאז ומעולם. בחיבור זה יוצא ניצ'אייב כנגד אותם מהפכנים שמקדישים את רוב מרצם לתכנון החברה האידיאלית שתקום לאחר המהפכה. בשלב הזה של ההיסטוריה טוען ניצ'אייב, כל רעיון שנעלה במוחנו בהכרח יהיה מושפע מהסדר החברתי הקיים. כיום אנחנו לא מסוגלים בכלל לדמיין עולם ללא דיכוי. ולכן אין טעם להתעסק בזה. במקום זה עדיף לפוצץ דברים. במילים אחרות, לפי ניצ'אייב המהפכנים אינם אמורים – ולמעשה גם אינם יכולים – לחשוב על מה שיקרה לאחר המהפכה. התפקיד שלהם הוא אך ורק להביא אותה. אך ורק להביא להרס הסדר הקיים. וכאשר ניצ'אייב דיבר על הרס, הוא התכוון להרס. במלוא מובן המילה. המהפכה שעליה הוא חלם אמורה הייתה להביא להרס המשטר, החברה, הכלכלה, התרבות והמוסר. חורבן טוטאלי, בכל התחומים. לשם כך לשיטתו המהפכנים צריכים לבצע מעשי טרור, להטיל אימה, לחולל מעשי זוועה – אבל לא פחות חשוב מכך, עליהם גם לחדור לכל זרועות השלטון ולהעצים את השחיתות, האכזריות וחוסר היעילות ששוררים בהן. באופן דומה עליהם לחדור לכל העיתונים, לכל האוניברסיטאות, לכל מוסדות התרבות ולהגביר בכל מקום את הניוון, הזיוף, העליבות והשקר. כל זה, עד שהחברה תתפורר מבפנים. עד שיתרחש המפץ הגדול. הפיצוץ שאת מה שיהיה אחריו אין לנו שום יכולת לדמיין, אבל כנראה שזה יהיה טוב. באיזשהו מובן. נזכרתי בחזון הזה בזמן שקראתי את צל עולם של ניר ברעם (עם עובד 2013). אומנם המהפכה שמתוארת בספר היא הרבה יותר צמחונית מחזון הדם והאש של ניצ'אייב. ברעם, בניגוד לקודמו הרוסי המטורף, כנראה גם לא יגיע בשל ספרו אל הכלא הצארי. (מקסימום לריאיון זוגי עם שהרה בלאו במוסף 'מוצ"ש' של מקור ראשון). ואף על פי כן יש קווי דמיון.

הספר צל עולם מורכב משלושה סיפורים נפרדים, שרק בשלב מאוחר יחסית של העלילה מתחברים ביניהם: אחד מהם הוא סיפורו של גבריאל מנצור, צעיר ירושלמי שאפתן שמצליח אי-שם בסוף שנות השמונים של המאה העשרים להפוך לאיש אמונו ולנציגו בישראל של מיליונר יהודי-אמריקאי העוסק בקרנות-גידור. בהמשך הדרך הופך מנצור למעורב בפעילותה של 'הקרן היהודית לדמוקרטיה' – מין קרן צדקה-לכאורה שמשמשת את פטרונו כדי לחדור אל תוככי הפוליטיקה הישראלית – וכן למעורב בשורה של מיזמים כלכליים הקשורים לחזון המזרח-התיכון החדש, עד להפיכתו באמצע שנות האלפיים למעין טייקון מקומי. קו עלילה שני עוסק בפעילותה של חברת ייעוץ אמריקאית בשם MSV – חברה המתמחה בסקרים, בייעוץ פוליטי ובמשיכה בחוטים. מדובר אומנם בחברה המקושרת חזק למפלגה הדמוקרטית ולממשל קלינטון, אולם נציגיה שולחים את זרועותיהם הארוכות לכל מקום ברחבי הגלובוס, מקונגו ובוליביה ועד מצרים וישראל. קו עלילה שלישי – שהוא אולי ליבו של הספר – מספר על חבורה של צעירים לונדונים מגניבים להחריד (גרים בבתים נטושים, חיים בשולי החברה, עושים סמים ומצטטים את ולטר בנימין ואת באחטיין. כמובן שיש מלא חבר'ה כאלה. בטח יצא לכם לפגוש), שקמים יום אחד ומחליטים להביא את המהפכה. לא לגמרי ברור מה טיבה של המהפכה הזאת, מי אמורים להיות נושאיה וכנגד מי בדיוק היא מכוונת. אולם ברור שהאויב שלה הוא 'הקפיטליזם' וכל אלה שנתפסים כמשרתיו, וכן ברור שהיא קשורה איכשהו בשביתה עולמית ובהריסת הסדר הקיים. על אף ששוב, לא לגמרי מובן איזה אינטרס אמור להיות להמוני העובדים שאמורים לשבות בהריסת אותו סדר – בייחוד לאור העובדה שאף אחד מנביאי המהפכה לא מתיימר להסביר מה יבוא במקומו. כאשר בכל זאת הם מנסים לשטוח את האידיאולוגיה שלהם, ההסברים שלהם נשמעים בערך כך:

"אנחנו רוצים שהם יראו את התהום בדיוק כמו שאנחנו רואים אותה […], הם יסתכלו למטה והעיניים שלהם יצללו לתוך אין, במקום כל המוסדות שהם הכירו יהיו בניינים חרבים ולא יהיה שום דבר להיאחז בו, בדיוק כמו שלנו אין." (עמ' 100).

כדי להגשים את המטרה הזאת חבורת הצעירים הלונדונית מטיפה כאמור לשביתה עולמית ובנוסף הם מחוללים מהומות, בורחים מהמשטרה ומפיצים את בשורתם דרך האינטרנט. בעקבות פעילותם פורצות שורה של הפרות סדר בכל רחבי העולם. גדודים של צעירים זועמים יוצאים לרחובות ואנשי החבורה הלונדונית הופכים לסלבריטאי-על בסגנון צ'ה-גאוורה. בהמשך שלושת העלילות מתלכדות: יועצי הסתרים הליברליים-כביכול של MSV נשכרים על ידי הממשלות והטייקונים כדי להילחם בקמפיין השביתה העולמית; במקביל אחד מאנשי החברה, שמצפונו מייסר אותו על היותו כלי שרת של הקפיטליזם העולמי, עורק והופך ליועץ הסתרים של החבורה הלונדונית. בתור שכזה הוא מצליח, בשורה של מהלכי שיווק מבריקים, להציג את הממשלות והעשירים כנבלים ואת מנהיגי המהפכה כחבורה של קדושים מעונים. בינתיים בישראל מתברר שגבריאל מנצור, הטייקון המושחת לשעבר, מהווה מטרה עיקרית עבור הסניף הישראלי של המהפכה. (המורכב מצעירים קצת-פחות-מגניבים וקצת-פחות-זועמים, אבל מאד מתאמצים). בסופו של דבר המהפכה אכן פורצת. הקפיטליזם מתמוטט. ההמונים יוצאים לרחובות. משרתי המנגנון נתפסים, מוקעים, ונאלצים להתוודות על פשעיהם אל מול מצלמות האינטרנט. מן העמודים האחרונים של הספר, שנכתבו כביכול שנים רבות לאחר שכל זה התרחש, עולה שלבסוף הסדר בכל זאת הושב על כנו. הקפיטליזם חזר לשלטון והמהפכנים נדחקו חזרה לשוליים ונשכחו מלב. אולם אף על פי כן הם לא מתחרטים על כלום. שכן מבחינתם, לפחות למשך רגע אחד הם ניצחו. לרגע אחד המהפכה אכן נראתה אפשרית.

זוהי אם כן בגדול העלילה של צל עולם. כיצירה ספרותית, הספר לא חף מפגמים. רוב הדמויות פלקטיות למדי, חלק מהסיפורים לא מצליחים להתרומם ומדי כמה עמודים הגיבורים – הטובים והרעים כאחד – נוהגים לשאת נאומים ארוכים שבהם הם שוטחים בהרחבה את משנתם ואת המניעים שלהם. אולם נראה לי שלא יהיה זה נכון לנתח את צל עולם כיצירה ספרותית, או לפחות לא רק כיצירה ספרותית. כמו הרומנים של אין ראנד או מישל וולבק, גם הרומן של ברעם הוא קודם כל מניפסט. הוא בא להציג השקפת עולם מסוימת, אידיאולוגיה מסוימת. לכן השאלה איננה האם מדובר ביצירת מופת ספרותית; השאלה היא מהי תפיסת העולם שבבסיס היצירה הזאת? מה ברעם מנסה לומר?
בין המבקרים שעסקו בספר, היו שהסבירו שהוא בא להראות את הסכנה במחאה אלימה, שהוא בא לומר לנו שכל מהפכה בסופו של דבר תסתיים במפח נפש, או שהוא בא להראות שמאחורי כל מנגנוני הדיכוי העצומים והמרושעים עומדים בסך הכול אנשים קטנים שרוצים להצליח. אבל נדמה לי שקריאה כזאת מחמיצה את המשמעות האמיתית של הספר. שכן הספר צל עולם לא מבטא את החשש מפני מהפכה אלימה. הוא מפנטז על מהפכה שכזאת. הוא חולם עליה, עורג אליה, מטיף לה. מבין כל שלל הדמויות שמאכלסות את צל עולם, המהפכנים הצעירים הם היחידים שמוצגים בצורה אוהדת וללא הסתייגויות. הם היחידים שמתוארים כגיבורים. הם גם היחידים שסיפורם מובא בגוף ראשון. (אם כי כיאה לקולקטיב מהפכני, הם מדברים בגוף ראשון רבים). למעשה גם חלק ניכר מן הנבלים, לאחר שהם מתוודים על פשעיהם אל מול המצלמות, מביעים תמיכה במטרות המהפכה ומצהירים שאם היו יכולים היו מצטרפים אליה בעצמם. אפשר לומר אם כן שהספר מביע הזדהות עם המהפכה המתוארת בו, עם מטרותיה ועם האידאולוגיה שלה – גם אם הוא מבכה את סופה הטראגי והידוע מראש. מהי אם כך האידאולוגיה של חבורת המהפכנים הזועמת של ברעם?

על פניו, נראה שאפשר לזהות כמה מרכיבים בבסיס האידאולוגיה הזאת. מרכיב אחד זו החלוקה הדיכוטומית שבין טובים לרעים, בין הקפיטליזם לבין כוחות המהפכה. ג'ורדן סטיינבק, אחד הנבלים בספר – איש שמאל שהפך למשרתם של פוליטיקאים שמרנים וסוחרי נשק אפריקניים – נוהג לומר בכל הזדמנות כי "העולם הוא מקום מורכב, מסועף ומסובך". וזה בדיוק הדבר שהופך אותו לנבל. זה הדבר שמאפשר לו להכשיר את כל העסקאות שהוא מבצע עם השטן. שכן לאמתו של דבר, כפי שמבינים המהפכנים של ברעם, העולם הוא בכלל לא מורכב ומסובך. העולם דווקא די פשוט: בצד אחד ניצבים הטובים – המהפכנים, הצעירים, המגניבים, אלו "שאין להם מה להפסיד" – ובצד השני ניצבים הרעים, כלומר הקפיטליזם ומשרתיו. ואצל ברעם אין שום גווני ביניים.

200px-nechayev

סרגיי ניצ'אייב (1847-1882)

עיקרון שני באידיאולוגיה של המהפכנים, עיקרון שמחזיר אותנו אל ניצ'אייב הזכור לטוב מהפסקה הראשונה, הוא שתפקידם של המהפכנים איננו לבנות עולם טוב יותר. תפקידם הוא אך ורק להרוס את הסדר הקיים. במקרה שלנו, תפקידם הוא אך ורק למוטט את השיטה הקפיטליסטית. לחולל מהומה, ליצור משבר עולמי, להשאיר אדמה חרוכה. השאלה מה יהיה אחר כך, מי יסבול כתוצאה מכל זה ואיך כל העסק עתיד להיגמר – כל השאלות הללו כלל לא צריכות לעניין אותם. כך גם סוגיית הקורבנות שתפיל המהפכה או האלימות שבהכרח תהיה כרוכה בה. שכן כפי שאומר ג'וליאן, האידיאולוג הראשי של הקבוצה הלונדונית:

"הרעיון שמחאה חברתית לא אמורה להיות אלימה התקבע בתודעה בעשורים האחרונים ויש לערער עליו. זו תמימות להתחייב לאי-אלימות, בזמן שהכוחות שמולך משתמשים בכל סוג אלימות שניתן להעלות על הדעת". (322).

אל שני העקרונות הללו – הדיכוטומיה בין טובים לרעים וחזון המהפכה הטוטאלית – ניתן להוסיף גם את האסטרטגיה המהפכנית כפי שהיא מוצגת בספר: המהפכה בספר מתרחשת כתוצאה משילוב הכוחות שבין צעירים נחושים, רדיקליים, בעלי מחויבות אידיאולוגית חזקה וכאלה "שאין להם מה להפסיד", לבין יועץ פוליטי מיומן היודע היטב כיצד למשוך בחוטים, כיצד לייצר הד תקשורתי וכיצד לעצב את דעת הקהל. השילוב בין שני הגורמים הללו כך עולה מן הספר, עשוי ליצור את הקמפיין האולטימטיבי: זה שיסחף אחריו את ההמונים ויגייס אותם לטובת המהפכה. הקמפיין שיביא לכך שמיליוני צעירים זועמים בכל העולם ייצאו לרחובות, יתעמתו עם ממשלותיהם, יפשטו על בתי העשירים ויביאו את המהפכה בדם ואש. מה שיקרה אחר כך הוא פחות חשוב. מה שחשוב זה שלפחות לרגע אחד המהפכה תנצח. לפחות לרגע אחד הצעירים המגניבים והרדיקלים אכן יהפכו לשליטי העולם.

יחסית לרומן ישראלי, הספר של ברעם הוא מאוד לא 'מקומי'. הוא מתרחש במנהטן, בקונגו, בבוליביה; גיבוריו ברובם אירופאים או אמריקאים וגם בחלקים שמתרחשים בתל אביב או בירושלים אין כמעט שום מאפיינים ישראליים. עם זאת קשה שלא לזהות מאחורי חזון המהפכה הגלובלית המתוארת בספר את אירועי המחאה החברתית שסחפה את ישראל בקיץ 2011: כמו בספרו של ברעם, גם שם המחאה החלה מקבוצה קטנה של צעירים תל-אביבים, שגם אם קשה לכנות אותם 'מהפכנים', מכל מקום הם עשו שימוש בסיסמאות מהפכניות וברטוריקה אנרכיסטית. (למשל הצבת הגיליוטינה בשדרות רוטשילד, הסירוב לנהל מו"מ עם הממשלה והסירוב העיקש להגדיר את מטרות המאבק). כמו בספר, גם בישראל של קיץ 2011 עד מהרה המחאה התפשטה, הפכה המונית והוציאה אל הרחובות עשרות אלפים. בנוסף, כמו אצל ברעם גם בגרסה הישראלית הצלחת המחאה התבססה במידה רבה על שימוש ברשתות החברתיות, על שימוש מתוחכם באמצעי התקשורת ועל קמפיין ציבורי מתוכנן היטב. כמו כן – וגם זה באופן שמזכיר את ההתרחשויות שבספר – לאורך כל אירועי המחאה היו שמועות על מעורבותה של חברת ייעוץ אמריקאית שאיש אינו יודע מי שילם על שירותיה ועל גורמים עלומים שבוחשים מאחורי הקלעים. נקודה נוספת שבה ההתרחשויות בספר מזכירות את האירועים האמיתיים היא המהירות שבה כל זה נגמר. המהירות שבה המחאה הפכה מתנועה המונית לזיכרון רחוק.

כמובן שההשוואה בין חזונו של ברעם לבין המחאה שטלטלה את החברה הישראלית בעוצמה כזאת מעלה את השאלה – האם מהפכה כמו זו שמתוארת בצל עולם אכן עשויה להתרחש במציאות? האם באמת כל כך פשוט להפוך את הציבור הרחב – שמורכב כידוע בעיקר מאזרחים תמימים ושומרי חוק, אנשי מעמד הביניים ובעלי משפחות – לצבא מהפכני שיסתער כאיש אחד על מעוזי הקפיטליזם כשהוא מוכן להרוג ולהיהרג? האם באמת כל מה שצריך כדי למוטט את הסדר הקיים זה רק קומץ של פעילים אידיאולוגים נחושים ומסע פרסום מתוכנן היטב?

יכול להיות. אבל נדמה לי שלא. יש כמה הבדלים משמעותיים בין המהפכה בנוסח ברעם לבין גרסתה הישראלית. במקרה הישראלי, למן ההתחלה אירועי המחאה נשלטו על ידי שני סוגים של רטוריקה: מצד אחד ניצבה הרטוריקה האנרכיסטית שהושפעה מהמאבק העולמי כנגד הגלובליזציה ודיברה על מהפכה ועל מלחמת חורמה כנגד הקפיטליזם; מצד שני ניצבה הרטוריקה שדיברה בשם מעמד הביניים והדגישה את הפערים החברתיים ואת העלייה במחירים. וכך, בעוד שהקולות מהסוג הראשון דיברו על עימות חסר פשרות ועל מאבק לשם מאבק, הקולות מהסוג השני דיברו על מאבק למען מטרות מסוימות: הורדת מחירי הדיור, הקלה במיסים וכדומה. לעתים נעשה שימוש בשני סוגי הרטוריקה הללו בידי אותם אנשים עצמם: וכך חלק מפעילי המחאה, בכובעם כאנשי שמאל זועמים דיברו על מהפכה ונשבעו להחריב את שלטון ההון; אולם בכובעם השני, כצעירים שמנסים לחיות בתל-אביב, הם דיברו על השגת מטרות צנועות יותר מתוך פשרה עם המציאות. אבל זאת הייתה רק ההתחלה. עד מהרה התגייסו גם גופי התקשורת הגדולים לטובת המחאה – כנראה מסיבות דומות לאלו שהביאו אותם להתגייס כמה שנים קודם לכן למען מאבקה של אחת, ויקי כנפו. בעקבותיהם הגיעו גם הפוליטיקאים, האמנים, הכלכלנים, הדוגמניות והכדורגלנים. לקולות שדיברו על מהפכה ועל מעמד הביניים הצטרפו גם קולות אחרים שדיברו על עזרה לשכבות החלשות, על אובדן הסולידריות ועל הצורך לשוב לערכי הציונות הישנים והטובים. ככל שהמחאה הפכה המונית יותר כך היא נעשתה מופשטת יותר, אמורפית יותר, חסרת כל אמירה ממשית. בסופו של דבר נותרו ממנה רק איזושהי תחושת מרמור כללית, תחושה שדפקו אותנו ולקחו לנו ושהגיע הזמן שמישהו ידאג לנו – וכן תחושה עמומה של ביחד. לשני המרכיבים הללו נוספה גם הילת המגניבות שעדיין התלוותה לכל העסק. כל פוליטיקאי, עיתונאי, זמר או רב שהביע תמיכה במחאה ידע שבכך הוא מצטרף לחבר'ה המגניבים. למקובלים של השכבה. אין פלא אם כך שבסופו של דבר כמעט אף אחד לא נשאר בחוץ. (מלבד החרדים והמתנחלים, אבל זה כבר סיפור אחר). הרי מי לא רוצה להצטרף למקובלים? כאשר יאיר לפיד הפך לנושא דגלה של המחאה, אייל גולן הופיע מול המוחים והסופר אשכול נבו הוזמן לנאום בפניהם, נראה היה שהתהליך הושלם. המחאה החברתית הפכה לסמל הישראליות. כמו שלמה ארצי, חומוס אחלה או מנגל ביום העצמאות. להתנגד לה פירושו היה לא לצחוק מהבדיחות של 'ארץ נהדרת'. להיות נגד הגשש החיוור, נגד צה"ל, נגד השואה.

אם לסכם את הנקודה, יותר משאירועי קיץ 2011 יכולים להיחשב כפרק בתולדות המאבק בגלובליזציה או המהפכה העולמית, הם יכולים להיחשב פרק בתולדות החברה הישראלית. הם קשורים למאבק של קבוצות מסוימות בתוכה להשיג בחזרה את ההגמוניה שאבדה להן, למאבק של קבוצות אחרות להפוך לחלק מן הזרם המרכזי ולמאמצים של חלקים שונים בחברה הזאת להתאחד סביב איזשהו מכנה משותף. אילו המחאה החברתית אכן הייתה דומה לאירועים עליהם כותב ברעם, אילו במקום לדבר על ביחד ועל סולידריות היא הייתה חורטת על דגלה אנרכיה ומלחמת מעמדות – או, אם לנסח את הדברים אחרת, אילו במקום יאיר לפיד ואייל גולן ראשי המחאה היו מזמינים את דב חנין ואת 'הבילויים' – סביר להניח שהיא הייתה נותרת רק נחלתם של כמה פעילי שמאל רדיקלים. סביר להניח גם שבמקרה כזה היא לא הייתה זוכה לתמיכה מסיבית כל כך מצד 'ידיעות אחרונות' וערוץ 2. אפשר היה להיווכח בכך שנה לאחר מכן, כאשר כמה ממארגני המחאה המקוריים ניסו לחדש את ההפגנות. בפעם הזאת הם היו זועמים ורדיקלים, לא החביאו את הרטוריקה המהפכנית שלהם ולא ניסו להתחנף. התוצאה הייתה שהמחאה נותרה קטנה ואליטיסטית, התקשורת התעלמה ממנה ועד מהרה היא דעכה ונעלמה.

fight-club-3

הסרט 'מועדון קרב': שנתיים אח"כ הבניינים באמת קרסו

ניסיתי להשוות כאן את חזון המהפכה של צל עולם מצד אחד עם חזון המהפכה הטוטאלית של ניצ'אייב – חזון שחלקים ממנו אומצו, בתיקונים קלים, על ידי אחד, ולדימיר איליץ' לנין – ומצד שני עם אירועי המחאה החברתית בישראל של 2011. אולם בנקודה הזאת קשה שלא להשוות אותו לחזון מהפכני אחר, זה שמתואר בסרט מועדון קרב (1999) של דיוויד פינצ'ר. כזכור, בסרט הזה מקימים הגיבורים – בגילומם של בראד פיט ואדוארד נורטון – ארגון גרילה מחתרתי המבוסס על רשת של מועדוני גברים אלימים. כמו אצל ברעם, גם בסרט לא לגמרי ברור מה המטרה של הארגון הזה וכנגד מי הוא נלחם. אבל ברור שהאויב שלו היא 'תרבות הצריכה' ושהוא שואף להחריב את הסדר הישן באמצעות שימוש יצירתי בחומרי נפץ. בסצנת הסיום של הסרט ניצבים הגיבור וחברתו על גגו של גורד שחקים במנהטן, ורואים איך כל הבניינים סביבם קורסים ברגע אחד. בסופו של דבר, כמו שכולנו מן הסתם זוכרים, הבניינים אכן קרסו. זה קרה שנתיים לאחר צאתו של הסרט ולאדם שהיה אחראי לכך היו זקן ומגבת על הראש והוא ממש לא דמה לבראד פיט. אם אנחנו מחפשים שורה תחתונה לדיון על מהפכות אז אולי זוהי השורה התחתונה: המהפכנים של המאה ה21 כנראה כבר לא יגיעו מלונדון או מתל אביב, הם לא יהיו צעירים ומגניבים והם גם לא יתבססו על המסורת המהפכנית של השמאל. המהפכנים בעתיד כנראה יגיעו ממקומות אחרים והם יהיו כהים יותר, מזוקנים יותר, קשוחים הרבה יותר ומגניבים בהרבה פחות מהגיבורים של ברעם או של פינצ'ר. סביר להניח שהם גם לא יקראו את באחטיין.

 

אנו רצים והם רצים

תפיסה מקובלת בתרבות האמריקאית היא שהחיים הם בעיה שיש לה פתרון; אם רק נעשה עוד קצת כסף, אם רק נוריד עוד כמה קילוגרמים, אם רק נמצא את הטריק הנכון, האישה הנכונה, המאמן הנכון – הכול יסתדר. כולנו נחיה באושר עד סוף כל הדורות. לפעמים הפתרון טמון בגישה חדשה לחיים, בדיאטה חדשה או בדת חדשה. לפעמים הוא טמון פשוט בריצה. רשימה בעקבות הספר 'נולדנו לרוץ'.

born-to-run-01-christopher-mcdougall

כריסטופר מקדוגל, מחבר רב-המכר 'נולדנו לרוץ'

בדרך כלל לרבי-מכר שנכתבים על ידי עיתונאים אמריקאים יש מספר מאפיינים קבועים. ראשית כל, הם תמיד יהיו קריאים מאד. קליטים, זורמים, קלים לעיכול. לפעמים אפילו בצורה בלתי נסבלת. שנית, למרות זאת הם בדרך כלל יהיו גדושים עד להתפקע במידע. שופעים אנקדוטות. מלאים בדמויות, בעובדות, בסיפורים. על פי רוב גם הכול שם יהיה מדהים, מפתיע, גדול מהחיים. כל אחד מהאירועים המתוארים שם יהיה מרגש, מזעזע. כל אחד מהגיבורים יהיה יחיד במינו. הספרים הללו לרוב יהיו עמוסים בסיפורים אנושיים, בהצלחות מסחררות ובכישלונות מהדהדים. לפעמים גם המחבר עצמו יככב בחלק מן הסיפורים; במקרה כזה הספר יהיה גדוש בחוויות אישיות ובאנקדוטות מחייו – אנקדוטות שינועו בין הצגתו כעיתונאי-חוקר-הרפתקן וגבר שבגברים, לבין הצגתו כנעבעך שהכול נופל עליו. (למשל המחבר יתלונן על כאבי הגב שלו, אבל יקפיד לציין את העובדה שבתיכון הוא דווקא היה כוכב נבחרת הפוטבול; הוא יספר כיצד יצא לג'ונגל שורץ נחשים ולוחמי גרילה, אבל יפרט בהרחבה כיצד הלך לאיבוד ונתקע בבוץ; בקיצור, הוא ירצה שהקוראים יעריצו אותו, אבל שגם יחבבו אותו; שיחשבו שהוא גיבור, אבל גם חמוד). בכל המובנים הללו גם רב-המכר נולדנו לרוץ של כריסטופר מקדוגל (הוצאת אחוזת בית 2013; תרגום: אסנת הדר) – עיתונאי ורץ חובב שיצא למקסיקו להתחקות על שורשי הריצה למרחקים ארוכים – מתאים לתבנית הזאת. זהו שילוב – עשוי היטב יש לומר – של סיפור אישי, תחקיר עיתונאי ואוסף של אנקדוטות הקשורות לריצה. אולם למרות זאת, או אולי דווקא בשל כך, הוא מאיר מספר נקודות מעניינות לגבי התרבות האמריקאית הפופולארית ויחסה לגוף, לרוח ולמה שביניהם.

הספר נפתח בסיפור תלאותיו של מקדוגל כרץ מרתון חובב הסובל מפציעות חוזרות ונשנות. מקדוגל מספר בהרחבה כיצד נדד במשך שנים בין טובי הרופאים והמאמנים שבעולם כדי למצוא את סוד הריצה הנכונה, אבל ללא הועיל. רובם פשוט טענו כי הגוף האנושי לא נועד לרוץ. אולם אז, במקרה, הוא שמע על שבט פראי השוכן עמוק במדבריות מקסיקו, באזור כמעט בלתי נגיש – שבט הטראומארה; שבט של אצנים מופלאים שלעולם אינם נפצעים ולעולם אינם מתעייפים. מקדוגל יוצא, במסע קשה ומסמר שיער, כנגד כל הסיכויים, כדי להתחקות אחר אותו שבט אבוד וללמוד את סודותיו. לבסוף הוא מגיע לשם, אולם בני השבט מסרבים לדבר איתו. אלא שאז, שוב במקרה, הוא שומע על אמריקאי מסתורי המכונה קביו בלנקו ("הסוס הלבן"), שחי במשך שנים בין בני הטראומארה והוא ככל הנראה האדם המערבי היחיד אי-פעם שבאמת הצליח ללמוד מפי בני השבט את סוד הריצה האמיתית. מקדוגל שוב יוצא למסע קשה במדבר, שוב כנגד כל הסיכויים, עד שעולה בידו לאתר את בלנקו. בעקבות המפגש הזה מחליטים מקדוגל ובלנקו לארגן מרוץ ייחודי, בתנאי שטח קשים, בהשתתפות טובי הרצים מקרב בני הטראומארה, יחד עם נבחרת ססגונית של רצי שטח אמריקאים למרחקים ארוכים ('רצי אולטרה' כפי שהם מכונים בספר). לבסוף, שוב לאחר מספר רב של שיבושים ואירועים לא צפויים, המרוץ אכן מתקיים.

זהו פחות או יותר סיפור המסגרת. אולם הוא משובץ באינספור אנקדוטות, בעובדות על ריצה, בדיונים על הדרך הנכונה לרוץ, בתיאוריות אבולוציוניות על הריצה למרחקים ארוכים והשפעתה על התפתחות המין האנושי, בתיאורים מפורטים של מרוצים ובסיפוריהם האישיים של האצנים. כמקובל בז'אנר, הכול אצל מקדוגל גדול מהחיים. כל מסע הוא מסוכן. כל גילוי הוא מהפכני. כל מרוץ הוא מאבק צמוד. כל ניצחון הוא מפתיע – והוא תמיד קורה כנגד כל הסיכויים. כל רץ אולטרה היה פעם ילד שמן ובודד – והוא תמיד הצליח להגיע להישגיו הספורטיביים רק לאחר שנים ארוכות של עבודה קשה, ובזכות נחישות, התמדה ועקשנות מטורפת. מקדוגל גם אף פעם איננו חוסך בסופרלטיבים. כך למשל הוא כותב על בני הטראומארה, אותו גזע של בני אלים השוכן במקום ממנו איש עוד לא חזר:

בני הטראומארה הם אולי האנשים הבריאים והרגועים ביותר עלי אדמות, והרצים המעולים ביותר בכל הזמנים. בכל מה שקשור לריצות אולטרה-מרתון, רץ טראומארי הוא בלתי מנוצח – סוס מרוץ לא יביס אותו, גם לא צ'יטה, גם לא רץ מרתון אולימפי. מעטים הזרים שראו את בני הטראומארה בפעולה, אבל סיפורים מדהימים על קשיחותם העל-אנושית ועל שלוותם נישאו מן הקניונים במשך עשרות שנים. (נולדנו לרוץ, עמ' 12-13).

כמובן, ניתן בקלות לבקר את מקדוגל על התלהבותו, על הערצתו חסרת הסייגים ועל עודף הסופרלטיבים בהם הוא משתמש. ניתן גם לזהות בקלות בתוך הסיפור הזה שורה ארוכה של תבניות שכבר נעשה בהן שימוש במספר רב של סרטים הוליוודיים: השבט האבוד השוכן אי-שם ומחזיק בידו את כל סודות היקום, האמריקאי שחי שנים ארוכות בין הפראים האצילים עד שהיה לאחד מהם, העיתונאי הספקן (נניח) שיוצא לדרך בעקבות שמועה עקשנית ומגלה תגלית שתטלטל את עולמו, וכן הלאה. מקדוגל גם מודה בחצי פה שהשבט האבוד שלו הוא לא לגמרי אבוד. שפה ושם התקיימו קשרים בינו לבין העולם החיצון. הוא אף מודה באי-רצון שגם קביו בלנקו, הנווד המסתורי שנטש את הציוויליזציה ויצא למדבר, נוהג מדי קיץ לעלות צפונה לקולוראדו, שם הוא עוסק בהובלת רהיטים. ניתן אפוא לטעון כנגד מקדוגל שהוא מייפה את המציאות, או מצניע את הפרטים שלא תואמים לסיפור שהוא מבקש לספר. אולם, נדמה לי שביקורת כזו תחמיץ את העיקר: מקדוגל לא מנסה להטעות את קוראיו. הוא מכניס את הסיפור שלו לתבניות הוליוודיות מפני שאלה המשקפיים שבהם הוא מתבונן על העולם. מפני שהוא באמת ובתמים מאמין שאלו הם החומרים שהחיים מורכבים מהם. אפשר לומר שאם סנדלר שמשוטט בעולם רואה בכל מקום נעליים, ואם אדם דתי (מסוג מסוים) רואה בכל מקום ניסים גלויים והשגחה פרטית, אזי עיתונאי כמו מקדוגל כאשר הוא מסתכל בעולם הוא רואה שם שבטים אבודים, נוודים מסתוריים, מאבקים נואשים וניצחונות מדהימים כנגד כל הסיכויים. במובן זה ניתן לומר שהעולם שבו חי מקדוגל – עולם שבו חיים אולי גם רבים מקוראיו – הוא רק השתקפות, צל חיוור של עולם האידיאות ההוליוודי.

אבל זהו רק היבט אחד של הסיפור. כפי שאמרתי למעלה, מקדוגל מתאר את בני הטראומארה כמין שבט אגדי, מופלא, השוכן מעבר להרים ולמדבר ומחזיק ברשותו חכמה עתיקה. כיצד אם כן הוא מאפיין אותם? ולצורך העניין, אין זה משנה מהי בדיוק מציאות החיים הממשית של בני השבט הזה. מה שחשוב זה מהן התכונות אותן בוחר מקדוגל להדגיש כאשר הוא מתאר את אותו גזע של פראים אצילים. ובכן, מקדוגל מדגיש שוב ושוב את השלמות הגופנית שלהם. בני הטראומארה הם אצנים מופלאים, הם נהנים מבריאות מושלמת, הם יפים, הם בעלי יכולות פיסיות מדהימות וגם בגיל מבוגר הם עדיין נראים טוב ושומרים על כושר מעולה. במקביל, מקדוגל גם מדבר בכל הזדמנות על שמחת החיים שלהם, על שלוות הנפש, הרוגע. בני הטראומארה תמיד מחייכים. הם תמיד שמחים בחלקם. מקדוגל גם מדבר על התזונה המושלמת שלהם, על האוכל הבריא ורווי הסיבים התזונתיים שהם צורכים, ועל השיטה הכלכלית האידיאלית שלהם. ("גאוני הטראומארה אפילו עסקו בכלכלה, ויצרו מערכת פיננסית מיוחדת במינה המבוססת על משקאות אלכוהוליים ועל מעשים טובים אקראיים" עמ' 26; דרך אחרת לומר שהם לא שמעו על המצאת הכסף). אולם כדי שלא נקבל את הרושם שמדובר בחבורה של חנונים טובי-לב, מקדוגל גם מתאר בהרחבה את כמויות האלכוהול האדירות שהם צורכים ואת המסיבות הפרועות שנערכות בכפרי הטראומארה בתקופת הקציר. מסיבות שהוא אומנם לא זכה לראות, אבל השמועות אומרות שהן לוהטות לא פחות ממסיבות השתייה בקולג' אמריקאי ממוצע. (עמ' 27). בקיצור, מקדוגל טוען שבני הטראומארה הם האנשים המושלמים והם אלו שמצאו את סוד החיים הטובים. אבל מהם החיים הטובים? לא חיי העיון כפי שחשב אריסטו וגם לא חיים של יצירה והתגברות עצמית, כפי שסבר בטעות ניטשה. החיים הטובים הם חיים של פעילות גופנית, של תזונה נכונה, של מערכת כלכלית בנויה היטב – ומדי פעם גם של מסיבות שתייה פרועות. וכמובן, כל מי שיאמץ את אורח החיים הזה יזכה גם הוא להיות בריא, יפה ומאושר – ממש כמו בני הטראומארה.

ניתן לומר אם כן שראיית העולם של מקדוגל לא שונה בהרבה מזו של כל כותב ניו-אייג'י ממוצע המנסה לתת מרשם פלא לחיים נכונים. אבל יחד עם זה יש בראיית העולם הזו גם פרדוקס מסוים, פרדוקס שבמקומות אחדים בספר הופך ממש בולט. כאמור, מקדוגל מדגיש את שלוות הנפש של בני הטאומארה, את הצניעות שלהם, את היעדר התחרותיות. הם אומנם עורכים מרוצים בכל הזדמנות, אולם לעולם אינם רצים כדי לנצח. ואכן טוען מקדוגל, זהו אחד מסודות הריצה שלהם. הקלילות. שלוות הנפש. האדישות ביחס להישגים ושוויון הנפש כלפי הניצחון. מקדוגל משוכנע כי כל רץ אולטרה שיצליח לסגל לעצמו את העמדה הנפשית הזאת ישאיר את מתחריו הרחק מאחור. במילים אחרות, מקדוגל מעריץ את חוסר התחרותיות של בני הטראומאה, מפני שהודות לו הם גורמים לכל יתר האצנים לאכול אבק. הוא מהלל את הקלילות שלהם ואת היחס שווה-הנפש להישגים, מפני שבזכותם הם מגיעים לכל הישגיהם המופלאים. כפועל יוצא של הגישה הזאת הספר גדוש תובנות ניו-אייג'יות על כך שהדרך חשובה יותר מן המטרה, וההשתתפות חשובה יותר מן הניצחון – ובמקביל הוא גדוש גם בסיפורי מופת על ניצחונות מדהימים שהושגו כנגד כל הסיכויים, בזכותן של אותן תובנות ניו-אייג'יות. ביטוי לדרך החשיבה הזו אפשר למצוא בדמותו של ג'ו ויג'יל, מאמן ריצה ותיק שבמהלך ניסיונותיו לשפר את טכניקת הריצה של חניכיו החל גם הוא לחקור את שיטת הריצה של הטראומארה. ויג'יל, כותב מקדוגל, הבין בשלב מסוים כי עתיד הריצה למרחקים ארוכים אינו מצוי בשיפור האימונים או הטכניקה. הוא הבין שהגורם הנסתר נמצא בנפש, באישיות: "כשויג'יל חשב על אישיות או על אופי, הוא לא חשב על קשיחות אלא על חמלה, טוב לב, אהבה". (127). סוד הריצה הנכונה מצוי, על פי ויג'יל, ביכולתו של האצן לאהוב את מתחריו ולגלות אמפטיה כלפיהם. ובזכות התובנה הזאת חניכיו של ויג'יל בנבחרת האולימפית של ארה"ב הביאו לארצם שפע של מדליות. במילים אחרות ויג'יל, כמו יתר גיבוריו של מקדוגל, היה מוכן לוותר על התחרות ועל הניצחון – אבל רק בתנאי שהויתור הזה בסופו של דבר אכן יבטיח את הניצחון.

פרדוקס דומה מצוי גם ביחס העולה מן הספר אל הגוף והגופניות. מצד אחד, אין ספק שהתרבות שאותה מייצג מקדוגל עסוקה בגוף בצורה אובססיבית. אולי הביטוי המובהק לאובססיה הזו זה הציטוט (השגוי) שמביא מקדוגל מהטאו-טה-צ'ינג, לפיו "זה האוהב את גופו יותר משליטה באימפריה יוכל לקבל לידיו את השליטה באימפריה". (עמ' 107; במקור נאמר בערך כך: "זה אשר אוהב את העולם כפי שהוא אוהב את גופו, ניתן להפקיד את העולם בידיו.") אין ספק שלקורא האמריקאי הממוצע הדבר נראה הגיוני לאהוב את גופו ללא גבול – ולצפות שהדבר גם יעניק לו שליטה באיזושהי אימפריה. יחד עם זה, אחת התמות המרכזיות של הספר היא שהריצה איננה דבר גופני. הריצה נמצאת בנפש, ברוח, בתודעה. הריצה, לפי מקדוגל, היא סוג של פרקטיקה רוחנית והיא יכולה לסייע לאדם להשתחרר ממגבלות הגוף. או אז הוא ירוץ באופן הנכון, ויזכה בשלמות הגופנית. או כפי שכותב מקדוגל על אחד מגיבוריו, הוא יזכה 'ליצור לעצמו גוף בצלמה של מכונית פרארי'. (עמ' 170). ללא ספק מטרה אשר למענה שווה לחיות חיים של רוחניות, חמלה והסתפקות במועט.

כריסטופר מקדוגל, כפי שדמותו עולה מן הספר, הוא בסך הכול טיפוס חיובי. הוא אדם שרוצה להשיג שלוות נפש ולהיטיב עם העולם והוא משוכנע שהריצה למרחקים ארוכים היא הדרך הנכונה לכך. בהחלט לא מדובר כאן על איזו מין דמות סטריאוטיפית של אמריקאי שחצן ושטחי, המודד כל דבר בפרמטרים של כסף והצלחה. אבל דווקא משום כך הספר שלו מדגים מספר היבטים שלדעתי הם מרכזיים בדרך החשיבה האמריקאית: אחרי הכול יש משהו אמריקאי מאד בהתלהבות שלו, בסימני הקריאה, בגודש, בחשיבה באמצעות תבניות הוליוודיות. יש גם משהו אמריקאי מאד באנטי-אמריקאיות שלו: באמירות החוזרות ונשנות שלו כנגד התחרותיות, רדיפת הממון, החומרנות והאלימות שלשיטתו מייצגים את כל מה שהשתבש באמריקה של היום. יותר מזה, יש משהו אמריקאי מאד, ואולי גם טראגי מאד, בכמיהה שלו לשלוות נפש, לחמלה, לרוחניות; בחתירה העקשנית שלו להיחלץ מהתחרותיות, מההישגיות, מהשעבוד להצלחה ומהרדיפה חסרת התוחלת אחר שלמות גופנית; שאיפה שהיא טראגית כל כך מפני שהיא תמיד מלווה בחוסר יכולת אמיתי לחרוג מתבניות החשיבה הללו. בחוסר יכולת לוותר באמת על הניצחון או על התהילה. בחוסר יכולת לבחון דברים שלא דרך פרמטרים של הצלחה, פרסום או יופי גופני.
אולם יותר מכל, נדמה לי שיש משהו טראגי מאד – ושוב, גם אמריקאי מאד – באמונה הלוהטת של מקדוגל שלכל הבעיות מהן סובלת האנושות יש פתרון, ושזהו פתרון פשוט וניתן ליישום. שאם רק נמצא את הטריק הנכון, את שיטת הריצה הנכונה, את אורח החיים הנכון, הכול יסתדר:

אולי כל הצרות שלנו – האלימות, השמנת היתר, המחלות, הדיכאון ותאוות הבצע – החלו כשהפסקנו לחיות כמו 'קלי הרגליים'. התכחשו לטבעכם, והוא יתפרץ בדרך אחרת, מכוערת יותר. (עמ' 137).

אם כן, אומר לנו מקדוגל, כל הצרות שלנו, כל המלחמות שהיו בהיסטוריה, כל האלימות, השנאה והזעם, כל העצב וחוסר הסיפוק – למעשה, כל הדברים שאפיינו את הקיום האנושי בעשרות אלפי השנים האחרונות – כל אלה הם פשוט טעות. תוצאה של חוסר הבנה מצער. ברגע שנתחיל לחיות נכון, ברגע שנאמץ את המרשם של בני הטראומארה לחיים טובים, כל אלה פשוט ייעלמו כלא היו. הגיוני, לא?