Tag Archives: האחים כהן

יחי הקיסר: על ארוס, ציוויליזציה וצוללות סובייטיות

לכאורה, סרטם האחרון של האחים כהן 'יחי הקיסר' הוא בעיקר אוסף של מחוות-עשויות-היטב לתור הזהב ההוליוודי, מאוגדות באופן רופף בעלילת ריגול מופרכת. אבל כמובן שזה רק לכאורה. מפני שמאחורי המחווה הנוסטלגית והלהטוטים הסגנוניים מסתתר אחד הסרטים העמוקים והמורכבים של צמד הכוהנים; ומעבר לשלל הקטעים המשעשעים, אפשר למצוא בסרט גם אמירה לא פשוטה על תרבות, על דחפים ועל תפקידה של אמנות הקולנוע.

תוצאת תמונה עבור ‪hail caesar‬‏

התרבות האנושית, כך על פי פרויד, מבוססת על סובלימציה. בני האדם מונעים על ידי דחפים. על ידי יצרים קמאיים ורבי עוצמה, נחשולים של תשוקה מינית שאינה יודעת שובע ושל תוקפנות אלימה. כמובן שאם הם רק יעלו בדעתם לנסות ולספק בפועל את היצרים הללו, החברה האנושית לא תשרוד אפילו יום; לכן מצד אחד הם מנסים כל הזמן להדחיק את חיות הפרא ולנעול אותן במרתף; ומצד שני מנסים לתעל את האנרגיה הייצרית הזו לאפיקים אחרים, מהוגנים יותר: אמנות, דת, פוליטיקה, ספורט. למעשה, טוען פרויד בחיבורו תרבות בלא נחת, כל יצירות המופת של התרבות האנושית נולדו כך; הן כולן תוצר של הניסיון שלנו להשקיט את התשוקה באמצעות תחליפים.

פרויד כתב את הדברים הללו ב1930. שניים וחצי עשורים מאוחר יותר קם הפילוסוף והסוציולוג היהודי-גרמני הרברט מרקוזה, ולקח את רעיונותיו של פרויד צעד אחד הלאה. אם אכן, תהה מרקוזה, התרבות האנושית מבוססת כל כולה על הדחקה, על דיכוי של היצרים הטבעיים ועל השארת האדם במצב של אי-סיפוק תמידי; אם אכן כל יצירות התרבות והרוח שיצר האדם הן רק תחליפים חיוורים לדברים אליהם הוא באמת משתוקק – אם כן עלינו לשאול את עצמנו שתי שאלות: ראשית, האם התרבות, או לפחות התרבות במצבה הנוכחי, בתצורתה הבורגנית והקפיטליסטית, היא בכלל פרויקט ששווה להקריב עבורו את סיפוק התשוקות האמתיות שלנו? ושנית, האם כל הדיכוי הזה הוא בכלל הכרחי? ועל שתי השאלות הללו הוא השיב בשלילה.

אומנם, מודה מרקוזה, יתכן כי פעם, בשחר ההיסטוריה, בני האדם באמת לא יכלו לספק את כל היצרים שלהם. לכן ההדחקה הייתה הכרחית. אולם כיום זה איננו המצב. כיום, בחברת השפע המודרנית, אנחנו כבר לא צריכים לדכא את עצמנו וכבר לא חייבים להדחיק שום דבר. יש מספיק לכולם. לכן, אל מול המודל הפרוידיאני של משמעת עצמית ושליטה על הדחפים, מרקוזה הציג את האידיאל של האדם הארוטי – אדם שחי חיים מלאים ואותנטיים, מתוך חתירה מתמדת לסיפוק כל תשוקותיו; אל מול החברה הבורגנית הבנויה על הדחקה וכיבוש היצר, מרקוזה צייר את חברת העתיד ככזאת שתהיה מבוססת דווקא על סיפוק מקסימלי שלו. (כמרקסיסט נאמן, הוא גם קשר את כל זה עם מהפכה סוציאליסטית, ביטול הדיכוי המעמדי והגשמת חזונו של מרקס על עבודה בלתי-מנוכרת. מרקוזה גם האמין שחיסולם של הניכור ומלחמת המעמדות ינטרל את הממד האלים וההרסני שיש לדחפים אצל פרויד. אבל זה כבר סיפור אחר והוא יסופר בפעם אחרת). לאור רעיונותיו אלה, אין פלא שמרקוזה היה אחד ההוגים הפופולאריים ביותר בקרב הסטודנטים המהפכנים של שנות השישים – הן בגרסתם האירופאית, הניאו-מרקסיסטית והזועמת, והן בגרסתם האמריקאית, ארוכת השיער וחובבת הסמים והאהבה החופשית. (כיום לעומת זאת, כמעט אף אחד כבר לא קורא אותו). יותר מפתיע זה שכשלושה וחצי עשורים לאחר מותו – וקרוב לשישים שנה לאחר פרסום ספרו ארוס וציוויליזציה, מרקוזה מצא את עצמו מככב כאחת מדמויות המשנה בסרטם החכם והמשעשע של האחים כהן יחי הקיסר. למעשה, ניתן לראות את הסרט הזה כולו כניסיון להתמודד עם מרקוזה ועם תפיסת התרבות שלו.

 

עלילת הסרט יחי הקיסר מתרחשת בהוליווד של שנות החמישים, 'תור הזהב של הוליווד'. באותה תקופה, שיטת האולפנים המפורסמת הייתה בשיאה והסרטים היו מוצר תאגידי לכל דבר; קצת כמו סרטי דיסני של ימינו. הם היו גדולים, מרהיבים, מושלמים מבחינה צורנית וחסרי-משקל-לחלוטין מבחינת תכנית. הם גם היו לרוב מוצרים שמרניים מאד: הם היו נעימים לעין לאוזן, צייתו לכללים המחמירים של 'קוד הייז' (אסור להראות נשיקה שנמשכת יותר משלוש שניות; אסור להראות גבר ואישה יחד במיטה; אסור להציג את דגל ארה"ב באופן 'לא מכובד' וכן הלאה), ודגלו בכל הערכים הנכונים לתקופתם. המהפכות של שנות השישים עדיין הסתתרו אי-שם בעתיד הרחוק. הרברט מרקוזה עדיין היה סתם עוד תיאורטיקן מרקסיסט אנונימי.

במרכז הסרט עומד אדי מניקס, מנהל ההפקה ב'אולפני קפיטול'. (אותם אולפנים שכיכבו גם בברטון פינק – סרט נוסף של האחים כהן. אדי מניקס האמיתי היה מנהל ההפקה של אולפני MGM בשנות ה40-50, ונודע ביכולתו לפתור תסבוכות). העלילה מלווה את מניקס לאורך יומיים דחוסים ורצופי אירועים, שבהם הוא נאלץ להתמודד עם שפע של בעיות: אחת הכוכבות של האולפן נכנסת להיריון למרות היותה רווקה, ויש להסתיר זאת מהציבור – או לחתן אותה במהירות האפשרית; כוכבת אחרת נתפסה מצטלמת לסדרת תמונות מפוקפקות – וצריך להשתיק את הפרשה; כוכב המערבונים של האולפן, קאובוי מזמר בשם הובי דויל, נדרש לשחק בדרמה רצינית – ויש להפוך אותו לשחקן איכותי בתוך יום אחד, או לפחות לגרום לו להיראות ככזה; במקביל, מניקס גם נדרש להרגיע את הבמאי האירופאי ה'איכותי' של האולפן, ולשכנע אותו להסכים לשלב את הקאובוי החביב-אך-העילג בסרטו המתוחכם. אך כמובן שכל זה מתגמד לנוכח הצרה הגדולה שמתרגשת על ראשם של מניקס ושל האולפן שלו: חטיפתו של בירד ויטלוק (בגילומו המופתי של ג'ורג' קלוני), הכוכב הגדול ביותר של האולפן, בדיוק לקראת סיום הצילומים של אפוס היסטורי רחב-יריעה בשם 'יחי הקיסר' – סרט המספר על מצביא רומאי שחצן, העובר מהפך רוחני בעקבות מפגש עם ישו הנוצרי.

בהמשך מתברר כי מי שאחראים לחטיפה אלו חבורה של תסריטאים קומוניסטים, שהמנטור שלהם הוא לא אחר מאשר מיודענו פרופסור הרברט מרקוזה. הם לוקחים את ויטלוק לבית מבודד על חוף מאליבו ששייך לשחקן אחר של האולפן, כוכב מיוזיקלס בשם ברט גרני שמשמש בזמנו הפנוי גם כסוכן סובייטי. מניקס, שנדרש בו זמנית לחפש את הכוכב הנעלם שלו, להסתיר את היעלמותו מהתקשורת, וגם למצוא פתרונות יצירתיים כדי להמשיך ולצלם את הסרט עתיר-התקציב ללא השחקן הראשי, מקבל דרישת כופר על סך מאה אלף דולר. בינתיים החוטפים מנצלים את הזמן כדי להעביר לכוכב ההוליוודי השבוי בידיהם קורס מזורז במטריאליזם דיאלקטי. אנחנו הבנו את העסק, הם מסבירים לו. היסטוריה, כלכלה, פוליטיקה, מוסר. הכול זה בעצם דבר אחד. ברגע שהבנת את עקרונות היסוד, אתה יכול לדעת הכול. אתה יכול לדעת את מה שיקרה בדיוק באותה וודאות שבה אתה יודע את מה שקרה. במכתב שמשגרים החוטפים לאולפן הם כותבים למניקס: אתה רוצה לדעת מי אנחנו? אנחנו העתיד.

ויטלוק אומנם משתחרר משביו בסופו של דבר, בעיקר הודות להתערבותו של הובי דויל הקאובוי-העשוי-ללא-חת, אולם דומה שזה מאוחר מדי. שוביו, כך נראה, כבר הספיקו לשכנע אותו בעקרונות המרקסיזם. ויטלוק, שאיננו בדיוק העיפרון המחודד ביותר בקלמר, אומנם לא ממש מבין את כל דקויות התיאוריה. אבל הוא קולט את השורה התחתונה: יש שם למעלה כל מיני בעלי הון והם דופקים את האדם הפשוט, כלומר אותו. כאשר הוא חוזר לאולפן הוא מודיע אפוא חגיגית למניקס שהוא לא מוכן שינצלו אותו עוד. הוא מסרב לצלם את סצנת הסיום של 'יחי הקיסר'.

תוצאת תמונה עבור ‪hail caesar‬‏

ברט גרני (צ'יינינג טייטום) בפוזת האדם הסובייטי החדש. מי אנחנו? אנחנו העתיד

אבל גם עם הבעיה הזאת מניקס מצליח להתמודד, בצורה עניינית וקשוחה כמו תמיד: הוא סוטר לכוכב הראשי שלו, פוקד עליו לחדול מן השטויות ומצווה עליו לגשת לסט ולשאת את מונולוג הסיום שלו לרגלי הצלוב. בלית ברירה ויטלוק נכנע ונושא נאום מרגש שמעלה דמעות בעיני כל הנוכחים. בסופו של הסרט נראה שכל הבעיות שניצבו בפניהם של אדי מניקס ושל אולפני קפיטול נפתרו. לפחות לעת עתה. בוקר נוסף עולה על הוליווד, עיר הסרטים והאשליות.

זוהי אם כן עלילתו של יחי הקיסר. אולם למעשה זהו רק סיפור המסגרת. בתוך הסיפור הזה משובצים קטעים ארוכים משורה של סרטים המצולמים באולפני קפיטול: וכך אנו יכולים לראות קטע ממערבון, קטע מסרט מוסיקלי על חבורת מלחים, קטע של שחייה צורנית (מעין חיקוי לסרטים בכיכובה של השחיינית אסתר ויליאמס, שהיו פופולאריים במיוחד בתחילת שנות ה50), וקטע מאפוס היסטורי. כל הקטעים הללו עשויים לפרטי פרטים, באופן מושלם ועל פי כל חוקי הז'אנר. לאורך הסרט האחים כהן לא רק מפגינים שליטה מרשימה בקולנוע ההוליוודי של תור הזהב, אלא הם מפגינים גם אהבה אמיתית כלפי הקולנוע הזה, על שלל מוזרויותיו ומגוון הז'אנרים שלו. מסיבה זו, רבים מהמבקרים שכתבו על יחי הקיסר ראו בו יצירה שהיא בראש וראשונה נוסטלגית; מחווה לעולם קולנועי שלם שהיה ונעלם. בערך כמו שיהודי טוב היה, בין השאר, גם מחווה לעולם יהודי-אמריקאי שהיה ונעלם. אולם בשני המקרים, מאחורי ההומור והנוסטלגיה המודעת לעצמה, קיים גם מבנה עומק רעיוני. וכדי לעמוד עליו כדאי לחזור לרגע לדמותו של הרברט מרקוזה.

כאמור, מרקוזה מופיע בסרט כמורה הרוחני של חבורת התסריטאים הקומוניסטים. הוא זה שמבאר להם את רזי הדיאלקטיקה. במשטר הקפיטליסטי, כך הוא מסביר להם באחת מסצנות המפתח בסרט, האדם הוא מפוצל. הוא חי בקרע. מטרתו של התהליך הדיאלקטי היא לפתור את הסתירה שביסוד הקיום האנושי. ומכאן, הוא מדגיש, חשיבותה של הפעולה המהפכנית הישירה. היא נועדה להאיץ את התהליך ההיסטורי, ובכך לסייע בהולדתו של האדם החדש. האדם שיהיה שלם ומאוחד עם עצמו. דברים דומים אומרים למניקס גם הכמרים איתם הוא מתייעץ לגבי דמותו של ישו בסרט ההיסטורי שמפיק האולפן: האלוהות, כך הם מסבירים לו, היא מפוצלת. יש בה ממד אנושי ויש בה ממד אלוהי. אבל הבשורה הנוצרית נועדה להתגבר על הפיצול הזה. ליצור אחדות בתוך הפיצול ופיצול בתוך האחדות. (למשמע הדברים האלה הנציג היהודי שבחדר נושף בבוז. אין בזה שום היגיון! הוא מכריז). האחים כהן אם כן יוצרים כאן הקבלה ברורה בין הנצרות לבין המרקסיזם נוסח-מרקוזה: שתי האידיאולוגיות הללו יוצאות מתוך הנחה שהעולם קרוע, מפוצל לשניים. ושתיהן מאמינות שהדרך לגאולה טמונה בהשגת אחדות.

ואל מול השאיפה הזו לאחדות, ניצב העולם ההוליוודי – או לפחות העולם ההוליוודי בגרסת שנות החמישים – שהוא כך נראה, סובל מפיצול אישיות מובנה. על המסך הכול מושלם, הכול תמים ויפה. כל הכוכבים יפי תואר, כולם נעים בהרמוניה וכולם רוקדים בצורה מושלמת. אבל כשמכבים את המצלמות רואים שהכול זה בעצם העמדת פנים: הכוכבת הבתולית והטהורה מקללת, מעשנת ולא לגמרי בטוחה מיהו אבי הילד שהיא נושאת ברחמה; הכוכב הכריזמטי ובעל האישיות הכובשת הוא אידיוט חסר אופי; הבמאי האירופאי האיכותי דורש משחקניו טובות הנאה מיניות – וכן הלאה. העולם שאדי מניקס נאבק כל כך כדי להגן עליו מוצג אפוא כעולם המבוסס על שקר ועל צביעות. עולם שבו, מאחורי החזות התמימה והשלמות האסתטית, מסתתרים בעצם אנשים קטנים שמונעים על ידי חולשות ודחפים. ומניקס, כפי שהוא מוצג לאורך הסרט, נאלץ להשקיע מאמצים כבירים כדי לשמר את החזות המהוגנת הזאת. למנוע מן האמת לבצבץ החוצה.

אבל האמת בכל זאת מבצבצת החוצה פה ושם. אומנם, כל הסרטים שמפיק האולפן הם מוסרניים להפליא; אין בהם שום אזכור של מין או של מיניות וכמובן שאין בהם שום מקום למיניות שאינה הטרוסקסואלית. אולם בין השורות של הסרטים הללו, ניתן להבחין שוב ושוב ברמיזות המיניות: בין אם זה בסצנת מלחים המרקדים תוך שהם שרים בעליצות על כך שבזמן ההפלגה לא יהיו נשים, ולכן ייאלצו לרקוד אך ורק זה עם זה; בין אם זה בסצנת המחול הצורני בבריכה – ובין אם זה ביתר הסצנות. לא לחינם גם כמעט כל הסרטים המצולמים באולפני קפיטול עוסקים בים או במים – אולי המטאפורה האוניברסלית לתת-מודע, ליצרי החיים או לדחף המיני. הדחפים, כביכול אומרים לנו האחים כהן, עדיין נמצאים שם. הם רק מבויתים. מוחבאים מאחורי החזות המסוגננת. ואל מול הגלים המבויתים הללו שבקולנוע, הסרט חוזר שוב ושוב אל תמונת האוקיינוס הגועש ואל מראה הגלים המתנפצים על הסלעים בחוף מאליבו, היכן שבירד ויטלוק מוחזק בשבי. אפשר לומר אם כן שהסרט מציג לפנינו שתי דרכים שבהן ניתן להתייחס לאותם נחשולים מאיימים שעליהם דיבר פרויד: אפשר להחביא אותם, לביית אותם ולעטוף אותם במעטה של תרבות, כפי שעושה הקולנוע ההוליוודי הקלאסי; ואפשר לשחרר אותם לחופשי, כפי שאולי שואפים לעשות חניכיו של מרקוזה.

הניסיון לעשות זאת בפועל, להתגבר על הפיצול שבקיום האנושי ולהתחבר אל זרמי המעמקים, מוצג בעוד אחת מסצנות המפתח בסרט. בסצנה זו חותרים אנשי החבורה הקומוניסטית בסירת משוטים כשעל חרטומה ניצב ברט גרני, כוכב המיוזיקלס' הקומוניסט (וכנראה גם הגיי), הנושא מבט נחוש אל הים הסוער. פתאום הוא מורה להם לעצור. מתוך המים מגיחה, כמו לוויתן קדמוני, צוללת סובייטית עצומת ממדים. גרני מפקיד את הכלבלב שלו בידי חבריו, מזנק אל סיפון הצוללת ומתקבל בהצדעה על ידי מפקדה. לאחר מכן הצוללת שוקעת במצולות ונעלמת. האיחוד הושלם. גרני התגבר על הפיצול שבין התרבות לבין הדחפים, והפך את עצמו לחלק מן האוקיינוס הגועש. חבל רק שבסופו של התהליך הזה הוא עתיד למצוא את עצמו בברית-המועצות של שנות ה50 – ואפשר רק לדמיין את מה שצפוי לו שם. (מי שיעיין בקרדיטים בסוף הסרט יגלה שאת מפקד הצוללת מגלם כוכב האקשן השוודי דולף לונדגרן, מי שהתפרסם בשנות ה80 בתפקיד המתאגרף הסובייטי המפלצתי איוואן דראגו בסדרת סרטי רוקי. יש כאן אולי אמירה מצד האחים כהן על מה שצפוי לכל אותם מרקסיסטים-של-כורסה שינסו להגשים בפועל את רעיונותיהם: הם עלולים למצוא את עצמם בזרועותיו של דראגו האיום).

האחים כהן אם כן, לא באמת תולים הרבה תקוות בחזונו התרבותי של הרברט מרקוזה. ככל הנראה הם לא באמת מאמינים שניתן להתגבר על הסתירה שביסוד הקיום האנושי באמצעות מטריאליזם דיאלקטי ולא באמת חושבים שהפתרון לפיצול שבין התרבות לבין הדחף מצוי בלימוד המרקסיזם האורתודוקסי – ואפילו לא בעריקה לברית-המועצות. לא שם נמצא העתיד. אז מה בכל זאת הפתרון? רמז לתשובה אפשר למצוא במונולוג הסיום שנושא בירד ויטלוק אל מול הצלב, בסצנת הסיום של האפוס 'יחי הקיסר'. העברי הזה, הוא אומר ומצביע על ישו, קיבל אותי כפי שאני. הוא ראה את חטאיי, אולם הוא לא שפט אותי. במקום זאת הוא הציג לי אמת. אמת שנמצאת מעבר לעולם הזה. אמת שאותה לא ניתן להסביר במילים, אלא רק באמצעות אור. באופן מפתיע במקצת – או שלא – הדברים מזכירים דברים שאומר הקריין באמצע הסרט: הוא מדבר על האנשים הנוהרים לקולנוע כדי לראות מציאות שנמצאת מעבר להם, לחזות עולם שהוא מלאכת מחשבת. למצוא על המסך מרפא למכאוביה של האנושות המיוסרת. בשני המקרים אם כן הגאולה לא באה באמצעות ההתגברות על הפיצול. הסתירה כך נראה, היא חלק בלתי נפרד מן הקיום האנושי. האדם תמיד יישאר חוטא והאנושות תמיד תהיה מיוסרת. אולם, באמצעות ההתבוננות ביופי שעל המסך, האדם יכול למצוא מעט מרפא למצוקה שלו. באופן זה הוא יכול אולי אפילו ללמוד לקבל את עצמו. חוטא ומפוצל ככל שיהיה.

תוצאת תמונה עבור יחי הקיסר ג'וש ברולין

ג'וש ברולין כאדי מניקס. אדם טוב שעושה את העבודה המלוכלכת

בנקודה זו אולי כדאי לחזור ולהתבונן בדמותו של אדי מניקס. מניקס, למרות העבודה המלוכלכת שהוא נאלץ לעתים לעשות, מוצג שוב ושוב כאדם טוב. הוא איש משפחה למופת, אב מסור ואדם בעל עקרונות מוסר נעלים. הוא גם קתולי נאמן; לפחות פעם ביום הוא ניגש להתוודות על חטאיו והוא מתייסר מהמחשבה שאולי שיקר לאשתו או שלא הקדיש תשומת לב מספקת לילדיו. דמותו אם כן סובלת גם היא מפיצול: הפיצול שבין היום והלילה. הפיצול שבין האדם שהוא לבין העבודה שאותה הוא נדרש לבצע. והנה, בשלב כלשהו הוא מקבל הצעה מפתה מנציג חברת התעופה 'לוקהיד-מרטין': עזוב את הקרקס שלך, הוא אומר לו. הצטרף לחברה שלנו. זה העולם האמיתי. ומניקס מתלבט. במה לבחור? מהי הדרך הנכונה, הוא שואל את הכומר. מה האל רוצה שאעשה? (כמובן שהשאלה הזו מהדהדת את שאלתו של לארי גופניק גיבור יהודי טוב – מה השם רוצה ממני?) בסופו של דבר הוא מחליט לבחור בדרך הקשה יותר: להישאר בעולם הסרטים. להמשיך לשוטט בלילות, לפתור בעיות ולכבות שריפות. להמשיך ולעמול כדי לקיים את עולם האשליה השברירי שעל המסך. זה אולי איננו 'העולם האמיתי'. אבל שם לפחות אפשר לספק סוג של מרפא לכאביה של האנושות המיוסרת.

בדרך כלל מקובל לחלק את הסרטים של האחים כהן לשניים: מצד אחד נמצאות היצירות הפילוסופיות יותר – דוגמת יהודי טוב, ברטון פינק, או האיש שלא היה שם; ומצד שני נמצאות היצירות הקלילות והמסוגננות יותר, דוגמת הקפיצה הגדולה, אומץ אמיתי ועוד – יצירות שבהן נראה שיותר משהאחים כהן מבקשים לומר משהו, הם בעיקר מנסים להשתעשע עם אחד מהז'אנרים ההוליוודיים הקלאסיים. אולם, כאשר אנו מתבוננים בסרט יחי הקיסר, ניתן אולי להסיק שגם בהשתעשעות הזו יש אמירה: אמירה שלפיה תפקידה של היצירה האמנותית איננו לפתור את בעיות הקיום, אלא להקל במקצת על הסבל שבמצב האנושי. ליצור – לפחות על המסך – איים של יופי, של הרמוניה ושל שלמות צורנית. כפי שניסו לעשות הסרטים של אולפני קפיטול, אי-אז בשנות החמישים.

 

יהודים בין העולמות – על הסרט 'יהודי טוב' והקולנוע של האחים כהן

הסרטים של האחים כהן סובבים בדרך כלל סביב שתי תמות מרכזיות: האחת זה הגיבור שלא לגמרי מעורב בעולם, שמתבונן על הכול מהצד, שלא באמת נמצא שם; והשנייה זה הניסיון להבין, להכניס פשר ומשמעות בתוך רצף כאוטי של אירועים אבסורדיים. בסרט 'יהודי טוב' שני הנושאים הללו באים לידי מיצוי.

תוצאת תמונה עבור ‪a serious man‬‏

פרופ' לארי גופניק, גיבור הסרט 'יהודי טוב': המשוואות מוכיחות שלעולם לא נדע את התשובה

באחת מסצנות המפתח בסרט האיש שלא היה שם, לוקח גיבור הסרט, הספר אד קריין, את בת טיפוחיו הצעירה לבחינה אצל פסנתרן מפורסם. בשלב הזה של הסרט, הצופה כבר מרגיש שהאדישות הקיצונית של קריין נמאסה לא רק על כל הסובבים אותו, אלא גם עליו בעצמו. וכך, לאורך הסרט אנו רואים שקריין לא מפגין שום רגש כאשר הוא מגלה שאשתו בוגדת בו והוא גם לא מפגין שום רגש כשהיא מואשמת ברצח מאהבה. הוא לא מתלהב יותר מדי כאשר אחד מלקוחותיו חושף בפניו דרך להתעשרות מהירה והוא גם לא ממש מופתע כאשר מתברר שמדובר בנוכל. אפילו פרשיית סחיטה אליה נקלע, גזר דין מוות המרחף מעל ראשו או נחיתה של צלחת מעופפת אינם גורמים לו לשנות את ההבעה שעל פניו. אבל אז קורה משהו. קריין פוגש בפסנתרנית צעירה ומחוננת ומחליט להקדיש את זמנו וכספו לטיפוח כשרונה. לקריין, כמו גם לצופים, נדמה שהנה נמצאה הדרך לגאולה. שהנה, באמצעות מאמץ טהור ונטול אנוכיות, הוא יוכל סוף כל סוף להעניק מעט משמעות לחייו. ובכן, הוא שואל את המאסטרו בציפייה, מה דעתך? האם יש לה עתיד? או במילים אחרות – האם יש לי כאן תקווה לקיום בעל משמעות? בתגובה המומחה המוסיקאלי נאנח. היא ילדה מאד נחמדה, הוא אומר. והיא גם מנגנת כמו ילדה נחמדה. לאחר מכן הוא ניגש אל הפסנתר ומכה בפראות על הקלידים. אתה מבין, הוא אומר לקריין. כדי לנגן באמת אתה צריך להט, תשוקה, זעם. בשביל מוסיקה אמיתית דרושה התלהבות, רצון. יצרים. לעומת זאת הילדה שהבאת אלי – ובכן, היא סתם ילדה נחמדה. במידת מה, זהו המסר שאיתן וג'ואל כהן, יוצרי הסרט, מבקשים לומר לקריין ודרכו גם לצופים: כדי לעשות משהו, כדי ליצור, כדי למצוא גאולה, צריך לרצות. צריך להיות שם. אנשים כמו קריין, אנשים המתבוננים על החיים מהצד, הם לעולם לא ימצאו לעצמם מקום בעולם. עבורם הדרך לגאולה חסומה.

העיסוק באנשים שלא נמצאים שם, בדמויות המתבוננות על העולם מן הצד, הנו אחד הנושאים המרכזיים בסרטי האחים כהן. אומנם, לפעמים יש לעמדה הזו גם יתרונות: כך זה למשל במקרהו של ג'ו לבובסקי – The Dude. וכך הדוּד מתנהל בעולם מבלי להיות ממש מעורב בו; הוא לא כל כך מבין מה קורה – אבל זה גם לא ממש אכפת לו. מסביבו אנשים נאבקים, נרצחים, רוקמים מזימות. אך הוא מעדיף לשבת מהצד, לעשן גראס ולהתכונן לתחרות הבאולינג השכונתית. במקרים אחרים העמדה שמציגים האחים כהן היא אמביוולנטית יותר: כך זה למשל במקרה של המחזאי ברטון פינק, גיבור הסרט הנושא את שמו, המסוגל לכתוב על אלימות, על טירוף ועל הרס עצמי רק מפני שהוא עצמו מקפיד להתבונן בהם תמיד ממרחק בטחון. ברגע שהוא חווה אלימות ויצרים אפלים בסביבתו הקרובה הוא מזדעזע עמוקות, וקולו נאלם. ואף על פי כן, נראה שיש חידוש מסוים בסרטם האחרון יהודי טוב(A Serious Man) : בסרט הזה, לראשונה, הם מאפיינים את העמידה מן הצד הזאת כעמידה שהיא יהודית באופן מובהק.

הסרט יהודי טוב נפתח בסצנה "יהודית" שכאילו הועתקה מסיפור חסידי סוריאליסטי; וכך, עם כתוביות הפתיחה אנו מוצאים את עצמנו בעיירה קטנה במזרח אירופה, בלילה מושלג. השפה המדוברת היא אידיש והדמויות הן וולוולה מגדל האווזים, אשתו ויהודי עובר אורח שהזדמן לביתם. וכמו כל הגיבורים של האחים כהן, גם וולוולה נמצא בבעיה לא פשוטה. מצד אחד עומדת אשתו המשוכנעת, ללא כל צל של ספק, שהאורח שהופיע פתאום בביתם הוא שד, "דיבוק", וכדי להוכיח את הטיעון שלה היא מוכנה אפילו לנעוץ סכין בלבו. מצד שני ניצב האורח, הטוען בכל תוקף שהוא אדם חי, ולראיה הוא מצביע על הדם הניגר מחזהו. בתווך עומד וולוולה והוא איננו יודע מי צודק. הוא איננו מסוגל להחליט. זהו אם כן המצב היהודי על פי האחים כהן. מצב של אי-וודאות, חוסר החלטיות. מצב של עמידה בין העולמות (וכאן אולי המקום להעיר שהמחזה "הדיבוק" נקרא במקור "בין שני העולמות"), כאשר אתה אינך מסוגל להכריע לא לכאן ולא כאן.

כמה דקות לאחר מכן הדברים מתחדדים. עם תחילת הסרט אנו פוגשים את לארי גופניק, מרצה לפיסיקה בעיירה קטנה במיניאפוליס, יהודי עד שורשי שערותיו, שמרגיש כי העולם סביבו הולך ומשתגע: אשתו מנהלת רומן עם גבר מן הקהילה – טיפוס חם ואבהי שבכל הזדמנות מתעקש לחבק את לארי ולהבטיח לו שהכול יהיה בסדר; בנו עומד לפני בר המצווה שלו אך משקיע את רוב זמנו בהאזנה ללהקת ג'פרסון אירופלין ובעישון מריחואנה; אחיו ארתור עובר לגור בביתו ומסתגר למשך שעות ארוכות באמבטיה; ואם לא די בכך, אחד הסטודנטים שלו מנסה לשחד אותו ולתבוע אותו בו זמנית בעוד שמכתבי השמצה אנונימיים אודותיו מגיעים לוועדת הקביעות של האוניברסיטה. לארי לא מצליח להבין מה קורה. הוא לא מצליח להבין מה הוא אמור לעשות. ומסביב כולם צועקים עליו, מציקים לו, באים אליו בתביעות. אשתו למשל, דורשת שיעזוב את הבית. בתו דורשת שיסלק את ארתור מן האמבטיה. בנו דורש ממנו ללא הרף לתקן את הטלוויזיה. השכן הגוי מנסה להשתלט על נתח מן החצר שלו. לארי יודע שהוא אמור לעשות משהו, אבל הוא לא מסוגל להבין מה. התגובה האופיינית שלו, לאורך כל חלקו הראשון של הסרט, היא הספק קריאה ספק זעקה הנואשת – "מה?"
אם כן, אומרים לנו האחים כהן, זוהי הסיטואציה היהודית. עמידה מן הצד, מבלי לקלוט בדיוק מה ולמה. כדי להבהיר עוד יותר את הנקודה הם מציבים אל מול לארי את השכן הגוי. הוא, כיאה לגוי, לא מתחבט בספקות. הוא משחק בייסבול בקשיחות, יוצא לציד, נובח פקודות על בנו. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה וגם יודע איך להשיג את זה. לארי אומנם נאבק אתו על החצר המשותפת, אולם מההתחלה ברור, הן ללארי והן לצופים, איך המאבק הזה הולך להסתיים: אחרי הכול הגוי הרי כל כך נחוש ובטוח בזכויות שלו, בזמן שלארי – כמו כל יהודי טוב – לא ממש מסוגל להחליט.

תוצאת תמונה עבור ‪a serious man‬‏

הרב הראשון: השאלה כלל לא קיימת. הכול נפלא.

זהו אם כן היבט אחד של הסרט. אבל האחים כהן לא מסתפקים בכך. יש לך צרות? שואלת את לארי אחת מבנות הקהילה. סימן שהשם מנסה לומר לך משהו. לכל דבר יש משמעות. לנו היהודים הרי יש מסורת כל כך מופלאה שעוסקת בניסיון להבין את רצון השם בעולם. שאל את הרב, היא מייעצת לו. הוא כבר יסביר לך. וכאן אנחנו מגיעים אל מוטיב אחר החוזר על עצמו שוב ושוב בסרטיהם של האחים כהן: הרצון להבין. השאיפה לגלות איזו משמעות נסתרת, מאחורי רצף אבסורדי-לכאורה של אירועים.
בסיומו של הסרט לקרוא ולשרוף, לאחר שמגיעה אל קיצה פרשיית ריגול ביזארית שבה כל המשתתפים מוצאים בסוף את מותם, שואל ראש הסי.איי.אי את סגנו: ובכן, מה למדנו מכל זה? אין לי שמץ של מושג, משיב הסגן. במידה רבה זהו רעיון נוסף החוזר על עצמו לאורך כל ההיסטוריה הקולנועית של האחים: האבסורד, חוסר המשמעות, הניסיון להבין – ניסיון שתמיד מסתיים בלא כלום. גם בסרט יהודי טוב הנושא הזה חוזר ועולה בכל מיני ווריאציות: וכך למשל אחיו של לארי, ארתור – ספק תימהוני ספק גאון מתמטי – מקדיש את כל זמנו ליצירת "המנטאקולוס", ניסיון לפענח בכלים מתמטיים את מפת ההסתברויות של היקום. כאשר לארי מציץ ברשימותיו הוא מוצא שם רק אוסף של משוואות מפלצתיות, חישובי אותיות קבליים-כביכול, ואת המילה "אלוהים" בעברית, החוזרת על עצמה שוב ושוב. לארי עצמו, כך זה נראה, הרבה יותר סקפטי לגבי אפשרות ההבנה. שוב ושוב הוא מסביר לתלמידיו על עיקרון אי-הוודאות: המשוואות, הוא אומר, מוכיחות שלעולם לא נוכל להבין. לעולם לא נצליח לדעת בדיוק מה קורה. אולם בסופו של דבר גם הוא לא מסוגל לשאת את חוסר ההבנה. חייבת להיות משמעות, הוא חושב לעצמו. ה' בודאי מצפה מאיתנו שנעשה דבר מה. השאלה היא רק מה בדיוק. וכדי להבין את אותו מה, לארי פונה לשלושה רבנים שונים.

הרב הראשון, הצעיר שביניהם, חושב שהדברים די פשוטים. העולם יפה, הוא אומר ללארי. החיים טובים. ה' מופיע בעולם, אנחנו פשוט לא תמיד שמים לב אליו. הוא מזמין את לארי להתבונן בדברים מתוך פרספקטיבה חדשה. הוא מפציר בו שלא לקחת את החיים כמובנים מאליהם. במובן מסוים, זוהי אולי התשובה החסידית – או אם נרצה, תשובה בנוסח הזן. האלוהות מופיעה בעולם, גורסת התפיסה הזאת. אפילו בדברים הקטנים והפשוטים ביותר בחיים. צריך רק לדעת להתבונן. הרב אף אומר ללארי כי כל הבעיות בחיי הנישואין שלו מקורן באותו הדבר: אתה יותר מדי רגיל אל אשתך, הוא מסביר לו. אתה מתבונן בה כמו בחפץ. עליך פשוט ללמוד לראות אותה בכל יום באופן חדש. אבל היא רוצה לעזוב אותי לטובת גבר אחר! מזדעק לארי. כאן הרב כבר נאלץ להרים ידיים. מסתבר שלא את כל הבעיות ניתן לפטור באמצעות פרספקטיבה רעננה וחשיבה חיובית. בלית ברירה הוא מציע ללארי לזכור שבכל זאת, גם הדברים הטובים וגם הרעים הם מאת השם וכי לכול דבר שקורה יש איזושהי משמעות, גם אם אנחנו לא מסוגלים תמיד להבין אותה.

תוצאת תמונה עבור ‪a serious man‬‏

הרב השני: השאלה קיימת, אך לעולם לא נמצא לה תשובה. ולכן עדיף לא להתעסק בזה.

אבל לארי לא מוכן להסתפק בתשובה הזאת ולכן הוא פונה לרב נכטנר, הרב הבכיר יותר, כדי לקבל תשובה יותר מוצלחת. בתגובה הרב מספר לו על רופא שיניים מבני הקהילה שגילה יום אחד את המילה העברית "הושיעני" חרוטה על הצד הפנימי של שיניו של אחד המטופלים שלו. רופא השיניים מיד הבין שיש כאן מסר משמים. אף אחד מלבד הקב"ה לא יכול היה לשתול מילה עברית בתוך שיניו של גוי בלא ידיעתו. אבל מה המסר הזה אומר? אותו רופא שיניים החל איפה לחקור, לחפש בספרים, אבל ללא הועיל. בלית ברירה הוא פנה אל הרב. מה עושים? הוא שאל אותו. מה השם מנסה לומר לי? את מי בדיוק עלי להושיע? ובכן, אמר לו הרב. אם אינך מבין את המסר, אז גם אין שום דבר שאתה יכול לעשות בקשר אליו. כמובן שתמיד אפשר לעזור לאנשים. זה אף פעם לא מזיק. אם כן, מסכם הרב, ה' אולי אומר לנו כל מיני דברים, אבל אנחנו אף פעם לא מבינים אותם. לכן גם אין שום דבר שאנחנו צריכים לעשות בנושא. במובן מסוים, זהו אולי הפתרון המודרני: אין טעם לחפש משמעות לחיים. עדיף פשוט לחיות את החיים ולהתעלם מכל החיבוטים המטאפיסיים. ומי שעדיין מוטרד בשאלות קיומיות, שיתייחס אליהן כמו אל כאב שיניים: שיתעלם, שילך לטיפול, או שפשוט ייקח את הכדור המתאים. בסוף זה יעבור.

אבל לארי לא מוכן להסתפק גם בזה. הוא עדיין רוצה תשובה. פתרון אפשרי אחד הנו זה שמספק ללארי המאהב המת של אשתו, שמופיע שוב ושוב בחלומותיו. אני הבנתי מה קורה, הוא אומר לו. אני לקחתי את אשתך ואין שום דבר שאתה יכול לעשות בקשר לזה. אותו מאהב מתואר על ידי הרב נכטנר כ"אדם רציני" (serious man), כזה המזומן לחיי העולם הבא. יכול להיות אם כן שהוא צודק? יכול להיות שאין שום משמעות? שהסוד הוא שהרשעים לוקחים כל מה שהם רוצים בזמן שטיפוסים כמו לארי וכמו אחיו תמיד נדרסים? בכדי לקבל תשובה אחרת לארי מחליט לפנות אל הרב מרשק, זקן הרבנים ומי שנחשב לחכם שבהם. אצלו, כך הוא משוכנע, נמצאות התשובות.
אבל הרב מרשק לא מוכן לדבר עם לארי. מזכירתו טוענת שהוא עסוק וללארי לא נותר אלא להסתכל בו מבעד לדלת ולדעת שיש משמעות ויש תשובה, וכי שם יושב האדם שכנראה יודע את התשובה הזאת – אבל האיש הזה איננו מוכן לדבר. דבר דומה קורה ללארי במשרדו של עורך-דינו. הוא מתבשר כי זקן השותפים במשרד הצליח למצוא את הפתרון המושלם לכל בעיותיו המשפטיות. וזקן השותפים אכן מגיע ופורס את ניירותיו. אולם לפני שהוא מספיק לפתוח את פיו הוא מתמוטט על הרצפה. זו אולי המסקנה העגומה שאליה מגיעים האחים כהן: התשובה קיימת ויש אנשים שיודעים אותה, אבל הם לעולם לא יספרו לנו. זוהי במידת מה התשובה הקפקאית: השער ניצב לפניך, אבל אתה לעולם לא תצליח לעבור בו. הטירה עומדת שם ממול, בראש הגבעה. אבל אתה אף פעם לא תבוא בשעריה.

תוצאת תמונה עבור ‪a serious man‬‏

הרב השלישי: השאלה קיימת ואני גם יודע את התשובה. אבל אני לא אגלה לך.

אבל כאן הסרט עדיין לא מסתיים. לקראת סופו של הסרט אנו עדים לטקס בר-המצווה של דני, בנו של לארי. דני קורא בתורה בהצלחה ולאחר מכן הוא מוזמן לקודש הקודשים, לחדרו של הרב מרשק. דני פוסע בחרדה בין ערמות של ספרים, מכשירים מדעיים שונים ומשונים ותמונות המתארות סצנות תנ"כיות. לבסוף הוא ניצב פנים אל פנים מול הרב הישיש, ממתין למוצא פיו.
When the truth is found to be liesשואל הרב בקול סדוק and all the joy within you dies מה אז? ברגע הראשון דני ניצב כמובן חסר מענה. אבל אז הוא נזכר, כמו הצופים, שאלו בדיוק מילות הפתיחה של השיר Somebody to Love של ג'פרסון אירופלין. הרב מחליף עם דני כמה מילים על אודות הלהקה ומורה לו להיות ילד טוב. בכך מסתיימת הפגישה.
איך אפשר להבין זאת? אם הרב מרשק הוא אכן האיש שבידו התשובות, מהי התשובה שהוא מציע? נראה שיש כמה אפשרויות להבין את המסר ששמו האחים כהן בפי הרב. האפשרות הפשוטה ביותר היא שמדובר בבדיחה. דני עובר בשער, נכנס לטירה, אבל שם הוא מגלה שהכול היה בצחוק. אל תיקח את החיים כל כך ברצינות, אומר לו הרב מרשק. אל תנסה להבין. פשוט תצחק על הכול. במובן מסוים זוהי תשובה בסגנון ביג ליבובסקי: החיים אולי נראים חסרי משמעות, אבל אם מסתכלים בהם מהזווית הנכונה, מגלים שהם יכולים להיות גם נורא מצחיקים.
אבל כמובן, אפשר גם להתייחס לדבריו של הרב כפשוטם. על פי זה הרב מציג לדני שאלה קיומית: מה קורה בעולם אבסורדי, עולם שבו האמת מתגלה כשקר? מה נותר לאדם אז? וכמובן, לדני לא נותר אלא להיזכר במילות השיר – מה שנותר לאדם החי בעולם שכזה זה רק לחפש מישהו לאהוב. במובן מסוים גם התשובה הזו חוזרת בסרטיהם של האחים כהן שוב ושוב: כך למשל בסרט פארגו. שם, אל מול האבסורד, תאוות הבצע והאלימות הרצחנית שבהם היא נתקלת, לא נותר למפקדת המשטרה המקומית בעיירה פארגו אלא להתנחם בבנה העומד להיוולד ובקן המשפחתי הקטן והחמים שלה.
אבל יש גם דרך שלישית לקרוא את המסר הזה. באחת מדרשותיו שבסרט שואל הרב נכטנר מהו העולם הבא. העולם הבא, הוא אומר, איננו מקום ממשי. הוא לא קנדה. להיות בן העולם הבא פירוש הדבר לשבת בחיקו של אברהם, להיות חלק מן המורשת היהודית. לאחר טקס בר המצווה של דני הרב נכטנר מכריז כי מכאן ואילך דני יהא שרוי בחיקו של אברהם. ואולי זוהי משמעות נוספת לכך שמכל הדמויות בסרט דווקא דני הוא שזכה לעבור בשער ולהיכנס אל הרב מרשק: דני הפך לחלק מן המסורת, חלק משלשלת הדורות. התשובה לאבסורד ולאותה עמידה יהודית מן הצד שעליה הצביעו האחים כהן אינה טמונה באיזו משמעות טרנסצנדנטית המתגלה בסוף הדרך. התשובה היא בעצם ההשתייכות למסורת. והמשמעות של המסורת היהודית – מסורת שנראית כל כך אבסורדית ולא מובנת – נמצאת בתוכה.

אפשר לומר אם כן שהסרט מציע כמה תשובות שונות לחוויית התלישות והאבסורד, מבלי להכריע לטובת אף אחת מהן. אבל גם כאן הסיפור לא מסתיים. בסופו של הסרט, לאחר שלארי משוכנע שכל בעיותיו באו אל קיצן, הוא מקבל לפתע טלפון בהול מן הרופא שלו. תוצאות הבדיקות שלך הגיעו, הוא אומר לו. אנחנו חייבים להיפגש באופן מיידי. באותם רגעים עצמם נראים באופק עננים שחורים של סופת הוריקן המאיימת על העיירה. ואז הסרט מסתיים. איך להבין זאת? הסבר אחד אפשרי הוא שהאחים כהן מנסים לרמוז לצופים שיהודי טוב לעולם לא יוכל לנוח בשקט במקום אחד. בכל פעם שהוא מבקש לשבת בשלווה מיד קופצת עליו פורענות כזו או אחרת. אבל יש עוד הסבר אפשרי.
עלילת הסרט, כפי שאפשר לראות מלוח שנה המופיע במהלכה, מתרחשת ביוני 1967, ערב מלחמת ששת הימים. (וזה מובן נוסף שיש למריבה עם השכן הגוי הזועף והנחוש, סביב סוגיית הבעלות על החצר המשותפת). בחודשים שלאחר מכן כפי שכל הצופים יודעים, עולמם של יהודי אמריקה עתיד להשתנות באופן קיצוני. בעוד זמן קצר גם אמריקה כולה עתידה להשתנות. וזו אולי אחת המשמעויות של ענני הסופה המאיימים באופק. במובן זה ניתן לקרוא את הסרט גם כגעגוע אל עולם יהודי-אמריקאי שהיה ואיננו עוד. עולם שהיה קצת בן דמותו של לארי גופניק – הססני, נוירוטי, חסר החלטה, תלוש ואולי גם קצת נלעג. אבל כנראה שיוצרי הסרט בכל זאת קצת מתגעגעים אליו.

פורסם בשינויים קלים בגליון 59 של ארץ אחרת