הצופים מתבקשים לחשוב מחשבות עמוקות

כיום, חלק ניכר מסדרות הטלוויזיה כבר לא מנסות רק לבדר את הצופים. הן רוצות להיות יותר מזה: להיות עמוקות, איכותיות, פילוסופיות. להיות יצירות שמערערות את מושגי הטוב והרע. אבל מה זה אומר, בעצם? ואיך אפשר לזהות עומק כשנתקלים בו? רשימה על צחוקים מוקלטים, בלשים אמיתיים וחגיגה בסנוקר אחת.

%d7%91%d7%9c%d7%a9-%d7%90%d7%9e%d7%99%d7%aa%d7%99

בלש אמיתי: יש כאן המון סמלים נוצריים אז זה כנראה עמוק

הסדרה בלש אמתי, אחת מסדרות הטלוויזיה המוערכות של השנים האחרונות, עסקה בעלילותיהם של שני בלשים בדיוניים: מרטי הארט וראסט קוהל. הראשון מעין אבטיפוס של כל הבלשים הטלוויזיוניים לדורותיהם. השני מעין שילוב של שרלוק הולמס, קלינט איסטווד ופרידריך ניטשה. וכך בעוד מארטי קילל, הזיע, בגד באשתו וניסה לטייח פשלות, ראסט לעומתו עשה פרצוף קשוח, פתר תעלומות סבוכות בלי למצמץ ובין לבין, גם נשא מונולוגים פילוסופיים על היעדרו של האל ועל חוסר התכלית שבקיום האנושי. גם התעלומה שאותה נקראו השניים לפתור, התעלומה שעמדה במרכז הסדרה, הייתה בעלת אופי פילוסופי-משהו; היא שילבה פולחנים פגאניים, רוצחים סדרתיים, פוליטיקה והמון סימבוליקה נוצרית. אין פלא אם כן שרבים מהמבקרים ראו בבלש אמיתי לא רק סדרת מתח משטרתית עשויה היטב – מה שהיא ללא ספק הייתה – אלא גם יצירה פילוסופית-תיאולוגית עמוקה, כזו שעוסקת במהותו של הרוע ובחתירה לאמת.
למעשה בלש אמיתי איננה חריגה במיוחד בכל מה שקשור ליומרות פילוסופיות. אם פעם סדרות טלוויזיה שאפו לכל היותר לספק בידור טוב, הרי שבשנים האחרונות נדמה שהסדרות נעשו הרבה יותר שאפתניות. החל בסדרות כגון הסופרנוס או שובר שורות שניסו לערער את החלוקה המקובלת בין טובים לרעים, דרך סדרות כמו מד מן או רומא שהתיימרו לספר מחדש את ההיסטוריה; ועד סדרה כמו בית הקלפים ששאפה לבחון את הפוליטיקה האמריקאית. (ועל הדרך לערער, שוב, את החלוקה בין טובים לרעים). כמובן שלצד אלה יש למנות גם את בלש אמיתי שלעיל, שהתיימרה לעסוק במאבק בין הטוב והרע; או את פארגו, שמשלבת בין ציטוטים ומחוות לסרטי האחים כהן, שימוש בסמלים יהודיים, וערעור (איך אפשר בלי) של החלוקה בין טובים לרעים. מעבר לשאלה הנקודתית עד כמה כל אחת מן הסדרות הללו באמת מצליחה לקיים את מה שהבטיחה – ועד כמה באמת היא מערערת על החלוקה בין טובים לרעים – נראה שיש כאן שאלה עקרונית יותר: האם כל יצירה שעוסקת בשאלות פילוסופיות היא בהכרח יצירה פילוסופית? האם יצירה המשופעת בסמלים דתיים היא בהכרח בעלת משמעויות תיאולוגיות? ואיך בכלל ניתן לזהות עומק או איכות של יצירה? אנסה לחדד את הנקודה באמצעות השוואה לז'אנר טלוויזיוני אחר, הקומדיה, ולמקומם של הצחוקים המוקלטים בתוכו.

האגדה אומרת שהצחוקים המוקלטים – שנולדו בסוף שנות הארבעים בשידורי הרדיו – הפכו נפוצים כאשר המפיקים ראו שגם כאשר הבדיחות בתכנית היו מוצלחות, הקהל בדרך כלל נותר אדיש. הצופים לא הבינו שהם אמורים לצחוק וגם כשכבר צחקו, הם עשו את זה ברגע הכי פחות מתאים. רק כשהוסיפו לפסקול צחוק מוקלט הדברים הסתדרו. הקהל באולפן ידע שתכנית שמושמעים במהלכה צחוקים מוקלטים היא מצחיקה, ולכן הוא צחק. הוא ידע שמשפט שאחריו נשמעים קולות צחוק הוא שורת מחץ, ושלפי עוצמת הצחוק אפשר להסיק אם הוא רק משעשע או ממש קורע מצחוק.
למעשה, זה פחות מטופש ממה שנראה במבט ראשון. אחרי הכול, כשאנחנו צופים בקטע או במערכון, איך אנחנו יודעים אם הוא מצחיק? כמובן, ניתן להשיב בפשטות שאם צחקנו סימן שזה היה מצחיק, ואם לא – אז לא. אבל זוהי כמובן הסתכלות שטחית. הרי כל משפט נשמע מצחיק כשאתה מסטול. שום משפט לא נשמע מצחיק כשאתה בדיכאון. כל מי שצפה אי-פעם בסרט חגיגה בסנוקר זוכר שבצפייה הראשונה לא היה שם שום דבר מצחיק. רק אוסף של סצנות מביכות, מבטאים מוגזמים ודמויות מופרכות. בצפייה העשירית לעומת זאת, כבר לא היה ספק: מדובר באחת הפסגות של ההומור הישראלי. אבל כבוד הרב, הוא לא בישל! וצריך להדגיש, לא מדובר בצחוק מלאכותי או מזויף. הצחוק למראה הסרט היה אמיתי לחלוטין. הסרט הזה באמת מצחיק, אם ניגשים אליו בגישה הנכונה. למעשה כמעט כל סרט עשוי להיות מצחיק אם ניגשים אליו בגישה הנכונה. ברגע שיצירה כלשהי מסומנת בתור 'מצחיקה' – בין אם היא מסומנת ככזאת באמצעות צחוקים מוקלטים, באמצעות מעמדה המיתולוגי או באמצעות תגובות הקהל או המבקרים – הצופים ממילא יחפשו בה את הממד הקומי. ואם הם יחפשו מספיק, יש סיכוי שהם גם ימצאו אותו.
כמובן, לא תמיד הם ימצאו אותו. רוב הסרטים הם לא סרטי פולחן ורוב האנשים לא מסטולים וגם לא בדיכאון. בדרך כלל אדם יודע האם הסרט שבו צפה הצחיק אותו או שיעמם אותו. אם הוא מספיק ישר, הוא גם יידע האם הצחוק שלו מקורו באמת במה שראה על המסך, או בכך שהוא יודע שמדובר בסרט מצחיק ושלכן הוא אמור לצחוק. בשורה התחתונה, אם לצטט את מאיר אריאל זצ"ל, עדיין יש הבדל בין צחוק מעושה לצחוק מתגלגל. אבל בכל הנוגע לאיכות הדברים קצת יותר מסובכים. כיצד מישהו יכול לדעת האם היצירה שבה צפה הייתה איכותית?

בשלב הזה נראה שכדאי לספק איזושהי הגדרה של איכות, כדי שהדיון לא יהיה לגמרי תלוש. מאז ומעולם פילוסופים, אמנים, מבקרים ואופנוענים ניסו להגדיר מהי איכות. בדרך כלל בלי הרבה הצלחה. יחד עם זאת, ככל שהדברים נוגעים ליצירה קולנועית, ספרותית או טלוויזיונית, נדמה לי שאפשר לדבר על שלושה מובנים של איכות, שעל פי רוב – אם כי לא תמיד – בנויים זה על גבי זה: המובן הראשון הוא איכות הביצוע. יצירה היא איכותית אם היא עשויה היטב, מעניינת. במילים אחרות סרט איכותי הוא סרט שבמהלכו אתה לא מציץ כל רגע בשעון. ספר איכותי הוא ספר שאם התחלת אותו תרצה גם לסיים אותו. המובן השני הוא הממד הרגשי; יצירה היא איכותית אם היא הצליחה לרגש אותך, לגעת בך. בדרך כלל זה אומר שהיא גם מעניינת ועשויה היטב, אבל לא תמיד. יש הרבה יוצאים מן הכלל. המובן השלישי, ואולי הנדיר ביותר, הוא איכות כאיזשהו ממד עומק; יצירה היא איכותית אם היא הצליחה לשנות אותך, לערער אותך, לעורר אותך למחשבה. אם היא מכילה בתוכה איזושהי אמת חדשה. אם לאחר שצפית בה או קראת אותה נעשית חכם יותר, לפחות במשהו, מאשר לפני כן.
נדמה לי שרוב האנשים יסכימו שבכל הנוגע לשני המובנים הראשונים של איכות, אין הרבה מקום למשחקים. לא צריך להתאמץ כדי להבדיל בין סרט עשוי היטב לבין מוצר משמים. בין ספר מרגש לבין יצירה בלתי ניתנת לעיכול. בנוגע למובן השלישי העסק כבר פחות פשוט. במיוחד כשלוקחים בחשבון שיש יצירות קשות לקריאה או לצפייה, עשויות בצורה גולמית ומחוספסת, אבל שיחד עם זאת מכילות בתוכן הרבה עומק. (למעשה רוב הקלאסיקות הספרותיות או הקולנועיות הן כאלו). כיצד אם כן ניתן לזהות עומק? איך אנחנו יכולים לדעת האם הסרט שבו אנו צופים הוא סתם משעמם או שיש בו עומק פילוסופי בל-ישוער?

%d7%91%d7%9c%d7%a9-%d7%90%d7%9e%d7%99%d7%aa%d7%99-2

יש כאן גם משפטים חסרי משמעות. זה בטח ממש עמוק

וכאן אנחנו חוזרים לצחוקים המוקלטים. כשם שהצחוק המוקלט נועד לסמן לצופים שמדובר בקומדיה, כך נוצרו לאורך השנים אוסף של מאפיינים שנועדו לסמן לצופה שכאן מדובר ביצירה איכותית. יצירה בעלת עומק. אפשר להדגים זאת באמצעות הקולנוע הישראלי של שנות ה80: כל מי שהזדמן לו לצפות בסרטים שנעשו בארץ בתקופה ההיא – ולא היו רבים כאלו – זוכר בוודאי שהם לעתים קרובות צולמו בשחור-לבן והיו משופעים בשתיקות ארוכות, בזוויות צילום בלתי אפשריות, בעלילה חסרת פשר ובמשחק מוגזם. כמובן שההיגיון שעמד בבסיס הדברים היה פשוט למדי: רוב האנשים שיצרו את הסרטים הללו צפו במסגרת לימודיהם בסרטי הגל החדש הצרפתי או האקספרסיוניזם הגרמני, ונאמר להם שמדובר ביצירות מופת שהשפיעו עמוקות על התפתחות הקולנוע. המסקנה המתבקשת הייתה אם כן שאם ניקח את כל המאפיינים הצורניים של אותן יצירות מופת – למשל הצילום בשחור-לבן, המשחק המוגזם, העלילה הלא-קוהרנטית וכן הלאה – ונדחוס את כולם לתוך סרט סטודנטים אחד, נקבל בלי ספק את יצירת המופת האולטימטיבית, זו שתשנה לחלוטין את התפתחות הקולנוע. לא ככה?

במבט ראשון קצת קשה להשוות בין הקולנוע הישראלי הניסיוני למדי של שנות ה80, לבין הטלוויזיה האמריקאית של העשור הנוכחי, על תקציבי הענק ועל מכונות ההפקה המשומנות שלה. אבל בכל זאת יש משהו משותף. כמו במקרה הראשון, כך גם במקרה השני התפתחו לאורך הזמן שורה של מאפיינים שנועדו לסמן לצופה 'כאן מדובר ביצירה איכותית', 'כאן אנחנו עוסקים במושגי הטוב והרע'. כאן, בדיוק בנקודה הזאת, אתה אמור לחשוב מחשבות עמוקות.
התהליך החל בסדרות דוגמת הסופרנוס או שובר שורות – סדרות שהיו באמת יצירות מופת, ושהעמידו במרכזן גיבורים מורכבים, מעניינים, שלא היו לגמרי טובים וגם לא היו לגמרי רעים. הסופרנוס גם שילבה בין רגעים של אנושיות צרופה לבין התפרצויות של אלימות ברוטאלית, כיאה לסדרה העוסקת בעולמם של אנשים שהאלימות היא עיסוקם. כאמור, שתי הסדרות הללו היו טובות באמת ובתמים. הן היו טובות לא בגלל שהייתה בהן אלימות או שהן העמידו במרכזן דמויות 'רעות'. הן היו טובות גם בגלל שהן סיפרו סיפור טוב ומורכב, וגם מפני שהן אמרו משהו מעניין. אולם התוצאה הייתה שרבים מבין הצופים והמבקרים למדו לזהות איכות עם אלימות פלסטית וגיבורים 'רעים'. המסקנה הייתה שככל שיש בסדרה יותר אלימות, יותר סקס לא מצונזר, יותר עינויים ויותר גיבורים אכזריים ומרושעים, כך היא תהיה יותר 'איכותית'. באופן זה לא מדובר בסתם סדרה שמתענגת על אלימות. מדובר ביצירה הבוחנת מחדש את טיבו של הרוע ומערערת על החלוקה שבין טובים לרעים.
כמובן שלצד המאפיינים הללו, דוגמת האלימות והגיבורים המרושעים, התפתחו מקדמת-דנן בתרבות האמריקאית הפופולארית שורה ארוכה של מאפיינים שמסמנים 'איכות'. למשל בכל סרט הוליוודי, כשרוצים לסמן מישהו בתור 'עמוק', שמים בפיו איזה ציטוט מניטשה. (ולעתים בתוספת אזכור מפורש שמדובר בציטוט של 'הפילוסוף הגרמני ההוא שאמר שאלוהים מת'). בכל סרט הוליוודי, כשרוצים לסמן לצופים שמדובר בעלילה גדולה מהחיים ובעלת משמעויות מטאפיסיות, ממלאים את המסך בסמלים נוצריים, בין אם זה קשור ובין אם לא. בכל פעם שרוצים להפוך מותחן סטנדרטי למשהו אפל, קודר ועמוס במשמעויות, מציבים במרכזו לא סתם פושע אלא רוצח סדרתי, כזה שמאזין למוסיקה קלאסית בעודו מחסל ילדות בלונדיניות טהורות באמצעות מחדד ופומפייה. המסקנה המתבקשת היא שאם ניקח סרט – או לצורך העניין סדרה – ונדחוס לתוכה רוצחים סדרתיים, מעשי זוועה, המון סימבוליקה נוצרית וערימה של קשקושים פסאודו-ניטשיאניים, נקבל את היצירה הפילוסופית האולטימטיבית. המקבילה הטלוויזיונית לביקורת התבונה הטהורה.

אם לסכם, מה שאני מנסה לומר לאורך כל הקטע הזה הוא שיש הבדל משמעותי בין איכות לבין 'איכות'. יש הבדל בין יצירה 'המערערת על גבולות הטוב והרע', לבין יצירה שאשכרה אומרת משהו מעניין על טוב ורע ועל ההבדלים ביניהם. יש הבדל בין יצירה שמעמיסה על הצופה אוסף של סמלים דתיים, יהודיים או נוצריים, לבין יצירה שבאמת אומרת משהו מעניין, מקורי, על מקומו של האל בעולם. (כמו שלמשל במקרה של פארגו, יש הבדל בין יצירה המלאה במוטיבים הלקוחים מסרטי האחים כהן, לבין יצירה של האחים כהן). במילים אחרות יש הבדל בין יצירה שבעקבות הצפייה בה אתה הופך חכם יותר, לבין יצירה שלאחר הצפייה בה אתה מרגיש חכם יותר, בזמן שנותרת בדיוק אותו דבר.

מודעות פרסומת

יהודים בין העולמות – על הסרט 'יהודי טוב' והקולנוע של האחים כהן

הסרטים של האחים כהן סובבים בדרך כלל סביב שתי תמות מרכזיות: האחת זה הגיבור שלא לגמרי מעורב בעולם, שמתבונן על הכול מהצד, שלא באמת נמצא שם; והשנייה זה הניסיון להבין, להכניס פשר ומשמעות בתוך רצף כאוטי של אירועים אבסורדיים. בסרט 'יהודי טוב' שני הנושאים הללו באים לידי מיצוי.

תוצאת תמונה עבור ‪a serious man‬‏

פרופ' לארי גופניק, גיבור הסרט 'יהודי טוב': המשוואות מוכיחות שלעולם לא נדע את התשובה

באחת מסצנות המפתח בסרט האיש שלא היה שם, לוקח גיבור הסרט, הספר אד קריין, את בת טיפוחיו הצעירה לבחינה אצל פסנתרן מפורסם. בשלב הזה של הסרט, הצופה כבר מרגיש שהאדישות הקיצונית של קריין נמאסה לא רק על כל הסובבים אותו, אלא גם עליו בעצמו. וכך, לאורך הסרט אנו רואים שקריין לא מפגין שום רגש כאשר הוא מגלה שאשתו בוגדת בו והוא גם לא מפגין שום רגש כשהיא מואשמת ברצח מאהבה. הוא לא מתלהב יותר מדי כאשר אחד מלקוחותיו חושף בפניו דרך להתעשרות מהירה והוא גם לא ממש מופתע כאשר מתברר שמדובר בנוכל. אפילו פרשיית סחיטה אליה נקלע, גזר דין מוות המרחף מעל ראשו או נחיתה של צלחת מעופפת אינם גורמים לו לשנות את ההבעה שעל פניו. אבל אז קורה משהו. קריין פוגש בפסנתרנית צעירה ומחוננת ומחליט להקדיש את זמנו וכספו לטיפוח כשרונה. לקריין, כמו גם לצופים, נדמה שהנה נמצאה הדרך לגאולה. שהנה, באמצעות מאמץ טהור ונטול אנוכיות, הוא יוכל סוף כל סוף להעניק מעט משמעות לחייו. ובכן, הוא שואל את המאסטרו בציפייה, מה דעתך? האם יש לה עתיד? או במילים אחרות – האם יש לי כאן תקווה לקיום בעל משמעות? בתגובה המומחה המוסיקאלי נאנח. היא ילדה מאד נחמדה, הוא אומר. והיא גם מנגנת כמו ילדה נחמדה. לאחר מכן הוא ניגש אל הפסנתר ומכה בפראות על הקלידים. אתה מבין, הוא אומר לקריין. כדי לנגן באמת אתה צריך להט, תשוקה, זעם. בשביל מוסיקה אמיתית דרושה התלהבות, רצון. יצרים. לעומת זאת הילדה שהבאת אלי – ובכן, היא סתם ילדה נחמדה. במידת מה, זהו המסר שאיתן וג'ואל כהן, יוצרי הסרט, מבקשים לומר לקריין ודרכו גם לצופים: כדי לעשות משהו, כדי ליצור, כדי למצוא גאולה, צריך לרצות. צריך להיות שם. אנשים כמו קריין, אנשים המתבוננים על החיים מהצד, הם לעולם לא ימצאו לעצמם מקום בעולם. עבורם הדרך לגאולה חסומה.

העיסוק באנשים שלא נמצאים שם, בדמויות המתבוננות על העולם מן הצד, הנו אחד הנושאים המרכזיים בסרטי האחים כהן. אומנם, לפעמים יש לעמדה הזו גם יתרונות: כך זה למשל במקרהו של ג'ו לבובסקי – The Dude. וכך הדוּד מתנהל בעולם מבלי להיות ממש מעורב בו; הוא לא כל כך מבין מה קורה – אבל זה גם לא ממש אכפת לו. מסביבו אנשים נאבקים, נרצחים, רוקמים מזימות. אך הוא מעדיף לשבת מהצד, לעשן גראס ולהתכונן לתחרות הבאולינג השכונתית. במקרים אחרים העמדה שמציגים האחים כהן היא אמביוולנטית יותר: כך זה למשל במקרה של המחזאי ברטון פינק, גיבור הסרט הנושא את שמו, המסוגל לכתוב על אלימות, על טירוף ועל הרס עצמי רק מפני שהוא עצמו מקפיד להתבונן בהם תמיד ממרחק בטחון. ברגע שהוא חווה אלימות ויצרים אפלים בסביבתו הקרובה הוא מזדעזע עמוקות, וקולו נאלם. ואף על פי כן, נראה שיש חידוש מסוים בסרטם האחרון יהודי טוב(A Serious Man) : בסרט הזה, לראשונה, הם מאפיינים את העמידה מן הצד הזאת כעמידה שהיא יהודית באופן מובהק.

הסרט יהודי טוב נפתח בסצנה "יהודית" שכאילו הועתקה מסיפור חסידי סוריאליסטי; וכך, עם כתוביות הפתיחה אנו מוצאים את עצמנו בעיירה קטנה במזרח אירופה, בלילה מושלג. השפה המדוברת היא אידיש והדמויות הן וולוולה מגדל האווזים, אשתו ויהודי עובר אורח שהזדמן לביתם. וכמו כל הגיבורים של האחים כהן, גם וולוולה נמצא בבעיה לא פשוטה. מצד אחד עומדת אשתו המשוכנעת, ללא כל צל של ספק, שהאורח שהופיע פתאום בביתם הוא שד, "דיבוק", וכדי להוכיח את הטיעון שלה היא מוכנה אפילו לנעוץ סכין בלבו. מצד שני ניצב האורח, הטוען בכל תוקף שהוא אדם חי, ולראיה הוא מצביע על הדם הניגר מחזהו. בתווך עומד וולוולה והוא איננו יודע מי צודק. הוא איננו מסוגל להחליט. זהו אם כן המצב היהודי על פי האחים כהן. מצב של אי-וודאות, חוסר החלטיות. מצב של עמידה בין העולמות (וכאן אולי המקום להעיר שהמחזה "הדיבוק" נקרא במקור "בין שני העולמות"), כאשר אתה אינך מסוגל להכריע לא לכאן ולא כאן.

כמה דקות לאחר מכן הדברים מתחדדים. עם תחילת הסרט אנו פוגשים את לארי גופניק, מרצה לפיסיקה בעיירה קטנה במיניאפוליס, יהודי עד שורשי שערותיו, שמרגיש כי העולם סביבו הולך ומשתגע: אשתו מנהלת רומן עם גבר מן הקהילה – טיפוס חם ואבהי שבכל הזדמנות מתעקש לחבק את לארי ולהבטיח לו שהכול יהיה בסדר; בנו עומד לפני בר המצווה שלו אך משקיע את רוב זמנו בהאזנה ללהקת ג'פרסון אירופלין ובעישון מריחואנה; אחיו ארתור עובר לגור בביתו ומסתגר למשך שעות ארוכות באמבטיה; ואם לא די בכך, אחד הסטודנטים שלו מנסה לשחד אותו ולתבוע אותו בו זמנית בעוד שמכתבי השמצה אנונימיים אודותיו מגיעים לוועדת הקביעות של האוניברסיטה. לארי לא מצליח להבין מה קורה. הוא לא מצליח להבין מה הוא אמור לעשות. ומסביב כולם צועקים עליו, מציקים לו, באים אליו בתביעות. אשתו למשל, דורשת שיעזוב את הבית. בתו דורשת שיסלק את ארתור מן האמבטיה. בנו דורש ממנו ללא הרף לתקן את הטלוויזיה. השכן הגוי מנסה להשתלט על נתח מן החצר שלו. לארי יודע שהוא אמור לעשות משהו, אבל הוא לא מסוגל להבין מה. התגובה האופיינית שלו, לאורך כל חלקו הראשון של הסרט, היא הספק קריאה ספק זעקה הנואשת – "מה?"
אם כן, אומרים לנו האחים כהן, זוהי הסיטואציה היהודית. עמידה מן הצד, מבלי לקלוט בדיוק מה ולמה. כדי להבהיר עוד יותר את הנקודה הם מציבים אל מול לארי את השכן הגוי. הוא, כיאה לגוי, לא מתחבט בספקות. הוא משחק בייסבול בקשיחות, יוצא לציד, נובח פקודות על בנו. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה וגם יודע איך להשיג את זה. לארי אומנם נאבק אתו על החצר המשותפת, אולם מההתחלה ברור, הן ללארי והן לצופים, איך המאבק הזה הולך להסתיים: אחרי הכול הגוי הרי כל כך נחוש ובטוח בזכויות שלו, בזמן שלארי – כמו כל יהודי טוב – לא ממש מסוגל להחליט.

תוצאת תמונה עבור ‪a serious man‬‏

הרב הראשון: השאלה כלל לא קיימת. הכול נפלא.

זהו אם כן היבט אחד של הסרט. אבל האחים כהן לא מסתפקים בכך. יש לך צרות? שואלת את לארי אחת מבנות הקהילה. סימן שהשם מנסה לומר לך משהו. לכל דבר יש משמעות. לנו היהודים הרי יש מסורת כל כך מופלאה שעוסקת בניסיון להבין את רצון השם בעולם. שאל את הרב, היא מייעצת לו. הוא כבר יסביר לך. וכאן אנחנו מגיעים אל מוטיב אחר החוזר על עצמו שוב ושוב בסרטיהם של האחים כהן: הרצון להבין. השאיפה לגלות איזו משמעות נסתרת, מאחורי רצף אבסורדי-לכאורה של אירועים.
בסיומו של הסרט לקרוא ולשרוף, לאחר שמגיעה אל קיצה פרשיית ריגול ביזארית שבה כל המשתתפים מוצאים בסוף את מותם, שואל ראש הסי.איי.אי את סגנו: ובכן, מה למדנו מכל זה? אין לי שמץ של מושג, משיב הסגן. במידה רבה זהו רעיון נוסף החוזר על עצמו לאורך כל ההיסטוריה הקולנועית של האחים: האבסורד, חוסר המשמעות, הניסיון להבין – ניסיון שתמיד מסתיים בלא כלום. גם בסרט יהודי טוב הנושא הזה חוזר ועולה בכל מיני ווריאציות: וכך למשל אחיו של לארי, ארתור – ספק תימהוני ספק גאון מתמטי – מקדיש את כל זמנו ליצירת "המנטאקולוס", ניסיון לפענח בכלים מתמטיים את מפת ההסתברויות של היקום. כאשר לארי מציץ ברשימותיו הוא מוצא שם רק אוסף של משוואות מפלצתיות, חישובי אותיות קבליים-כביכול, ואת המילה "אלוהים" בעברית, החוזרת על עצמה שוב ושוב. לארי עצמו, כך זה נראה, הרבה יותר סקפטי לגבי אפשרות ההבנה. שוב ושוב הוא מסביר לתלמידיו על עיקרון אי-הוודאות: המשוואות, הוא אומר, מוכיחות שלעולם לא נוכל להבין. לעולם לא נצליח לדעת בדיוק מה קורה. אולם בסופו של דבר גם הוא לא מסוגל לשאת את חוסר ההבנה. חייבת להיות משמעות, הוא חושב לעצמו. ה' בודאי מצפה מאיתנו שנעשה דבר מה. השאלה היא רק מה בדיוק. וכדי להבין את אותו מה, לארי פונה לשלושה רבנים שונים.

הרב הראשון, הצעיר שביניהם, חושב שהדברים די פשוטים. העולם יפה, הוא אומר ללארי. החיים טובים. ה' מופיע בעולם, אנחנו פשוט לא תמיד שמים לב אליו. הוא מזמין את לארי להתבונן בדברים מתוך פרספקטיבה חדשה. הוא מפציר בו שלא לקחת את החיים כמובנים מאליהם. במובן מסוים, זוהי אולי התשובה החסידית – או אם נרצה, תשובה בנוסח הזן. האלוהות מופיעה בעולם, גורסת התפיסה הזאת. אפילו בדברים הקטנים והפשוטים ביותר בחיים. צריך רק לדעת להתבונן. הרב אף אומר ללארי כי כל הבעיות בחיי הנישואין שלו מקורן באותו הדבר: אתה יותר מדי רגיל אל אשתך, הוא מסביר לו. אתה מתבונן בה כמו בחפץ. עליך פשוט ללמוד לראות אותה בכל יום באופן חדש. אבל היא רוצה לעזוב אותי לטובת גבר אחר! מזדעק לארי. כאן הרב כבר נאלץ להרים ידיים. מסתבר שלא את כל הבעיות ניתן לפטור באמצעות פרספקטיבה רעננה וחשיבה חיובית. בלית ברירה הוא מציע ללארי לזכור שבכל זאת, גם הדברים הטובים וגם הרעים הם מאת השם וכי לכול דבר שקורה יש איזושהי משמעות, גם אם אנחנו לא מסוגלים תמיד להבין אותה.

תוצאת תמונה עבור ‪a serious man‬‏

הרב השני: השאלה קיימת, אך לעולם לא נמצא לה תשובה. ולכן עדיף לא להתעסק בזה.

אבל לארי לא מוכן להסתפק בתשובה הזאת ולכן הוא פונה לרב נכטנר, הרב הבכיר יותר, כדי לקבל תשובה יותר מוצלחת. בתגובה הרב מספר לו על רופא שיניים מבני הקהילה שגילה יום אחד את המילה העברית "הושיעני" חרוטה על הצד הפנימי של שיניו של אחד המטופלים שלו. רופא השיניים מיד הבין שיש כאן מסר משמים. אף אחד מלבד הקב"ה לא יכול היה לשתול מילה עברית בתוך שיניו של גוי בלא ידיעתו. אבל מה המסר הזה אומר? אותו רופא שיניים החל איפה לחקור, לחפש בספרים, אבל ללא הועיל. בלית ברירה הוא פנה אל הרב. מה עושים? הוא שאל אותו. מה השם מנסה לומר לי? את מי בדיוק עלי להושיע? ובכן, אמר לו הרב. אם אינך מבין את המסר, אז גם אין שום דבר שאתה יכול לעשות בקשר אליו. כמובן שתמיד אפשר לעזור לאנשים. זה אף פעם לא מזיק. אם כן, מסכם הרב, ה' אולי אומר לנו כל מיני דברים, אבל אנחנו אף פעם לא מבינים אותם. לכן גם אין שום דבר שאנחנו צריכים לעשות בנושא. במובן מסוים, זהו אולי הפתרון המודרני: אין טעם לחפש משמעות לחיים. עדיף פשוט לחיות את החיים ולהתעלם מכל החיבוטים המטאפיסיים. ומי שעדיין מוטרד בשאלות קיומיות, שיתייחס אליהן כמו אל כאב שיניים: שיתעלם, שילך לטיפול, או שפשוט ייקח את הכדור המתאים. בסוף זה יעבור.

אבל לארי לא מוכן להסתפק גם בזה. הוא עדיין רוצה תשובה. פתרון אפשרי אחד הנו זה שמספק ללארי המאהב המת של אשתו, שמופיע שוב ושוב בחלומותיו. אני הבנתי מה קורה, הוא אומר לו. אני לקחתי את אשתך ואין שום דבר שאתה יכול לעשות בקשר לזה. אותו מאהב מתואר על ידי הרב נכטנר כ"אדם רציני" (serious man), כזה המזומן לחיי העולם הבא. יכול להיות אם כן שהוא צודק? יכול להיות שאין שום משמעות? שהסוד הוא שהרשעים לוקחים כל מה שהם רוצים בזמן שטיפוסים כמו לארי וכמו אחיו תמיד נדרסים? בכדי לקבל תשובה אחרת לארי מחליט לפנות אל הרב מרשק, זקן הרבנים ומי שנחשב לחכם שבהם. אצלו, כך הוא משוכנע, נמצאות התשובות.
אבל הרב מרשק לא מוכן לדבר עם לארי. מזכירתו טוענת שהוא עסוק וללארי לא נותר אלא להסתכל בו מבעד לדלת ולדעת שיש משמעות ויש תשובה, וכי שם יושב האדם שכנראה יודע את התשובה הזאת – אבל האיש הזה איננו מוכן לדבר. דבר דומה קורה ללארי במשרדו של עורך-דינו. הוא מתבשר כי זקן השותפים במשרד הצליח למצוא את הפתרון המושלם לכל בעיותיו המשפטיות. וזקן השותפים אכן מגיע ופורס את ניירותיו. אולם לפני שהוא מספיק לפתוח את פיו הוא מתמוטט על הרצפה. זו אולי המסקנה העגומה שאליה מגיעים האחים כהן: התשובה קיימת ויש אנשים שיודעים אותה, אבל הם לעולם לא יספרו לנו. זוהי במידת מה התשובה הקפקאית: השער ניצב לפניך, אבל אתה לעולם לא תצליח לעבור בו. הטירה עומדת שם ממול, בראש הגבעה. אבל אתה אף פעם לא תבוא בשעריה.

תוצאת תמונה עבור ‪a serious man‬‏

הרב השלישי: השאלה קיימת ואני גם יודע את התשובה. אבל אני לא אגלה לך.

אבל כאן הסרט עדיין לא מסתיים. לקראת סופו של הסרט אנו עדים לטקס בר-המצווה של דני, בנו של לארי. דני קורא בתורה בהצלחה ולאחר מכן הוא מוזמן לקודש הקודשים, לחדרו של הרב מרשק. דני פוסע בחרדה בין ערמות של ספרים, מכשירים מדעיים שונים ומשונים ותמונות המתארות סצנות תנ"כיות. לבסוף הוא ניצב פנים אל פנים מול הרב הישיש, ממתין למוצא פיו.
When the truth is found to be liesשואל הרב בקול סדוק and all the joy within you dies מה אז? ברגע הראשון דני ניצב כמובן חסר מענה. אבל אז הוא נזכר, כמו הצופים, שאלו בדיוק מילות הפתיחה של השיר Somebody to Love של ג'פרסון אירופלין. הרב מחליף עם דני כמה מילים על אודות הלהקה ומורה לו להיות ילד טוב. בכך מסתיימת הפגישה.
איך אפשר להבין זאת? אם הרב מרשק הוא אכן האיש שבידו התשובות, מהי התשובה שהוא מציע? נראה שיש כמה אפשרויות להבין את המסר ששמו האחים כהן בפי הרב. האפשרות הפשוטה ביותר היא שמדובר בבדיחה. דני עובר בשער, נכנס לטירה, אבל שם הוא מגלה שהכול היה בצחוק. אל תיקח את החיים כל כך ברצינות, אומר לו הרב מרשק. אל תנסה להבין. פשוט תצחק על הכול. במובן מסוים זוהי תשובה בסגנון ביג ליבובסקי: החיים אולי נראים חסרי משמעות, אבל אם מסתכלים בהם מהזווית הנכונה, מגלים שהם יכולים להיות גם נורא מצחיקים.
אבל כמובן, אפשר גם להתייחס לדבריו של הרב כפשוטם. על פי זה הרב מציג לדני שאלה קיומית: מה קורה בעולם אבסורדי, עולם שבו האמת מתגלה כשקר? מה נותר לאדם אז? וכמובן, לדני לא נותר אלא להיזכר במילות השיר – מה שנותר לאדם החי בעולם שכזה זה רק לחפש מישהו לאהוב. במובן מסוים גם התשובה הזו חוזרת בסרטיהם של האחים כהן שוב ושוב: כך למשל בסרט פארגו. שם, אל מול האבסורד, תאוות הבצע והאלימות הרצחנית שבהם היא נתקלת, לא נותר למפקדת המשטרה המקומית בעיירה פארגו אלא להתנחם בבנה העומד להיוולד ובקן המשפחתי הקטן והחמים שלה.
אבל יש גם דרך שלישית לקרוא את המסר הזה. באחת מדרשותיו שבסרט שואל הרב נכטנר מהו העולם הבא. העולם הבא, הוא אומר, איננו מקום ממשי. הוא לא קנדה. להיות בן העולם הבא פירוש הדבר לשבת בחיקו של אברהם, להיות חלק מן המורשת היהודית. לאחר טקס בר המצווה של דני הרב נכטנר מכריז כי מכאן ואילך דני יהא שרוי בחיקו של אברהם. ואולי זוהי משמעות נוספת לכך שמכל הדמויות בסרט דווקא דני הוא שזכה לעבור בשער ולהיכנס אל הרב מרשק: דני הפך לחלק מן המסורת, חלק משלשלת הדורות. התשובה לאבסורד ולאותה עמידה יהודית מן הצד שעליה הצביעו האחים כהן אינה טמונה באיזו משמעות טרנסצנדנטית המתגלה בסוף הדרך. התשובה היא בעצם ההשתייכות למסורת. והמשמעות של המסורת היהודית – מסורת שנראית כל כך אבסורדית ולא מובנת – נמצאת בתוכה.

אפשר לומר אם כן שהסרט מציע כמה תשובות שונות לחוויית התלישות והאבסורד, מבלי להכריע לטובת אף אחת מהן. אבל גם כאן הסיפור לא מסתיים. בסופו של הסרט, לאחר שלארי משוכנע שכל בעיותיו באו אל קיצן, הוא מקבל לפתע טלפון בהול מן הרופא שלו. תוצאות הבדיקות שלך הגיעו, הוא אומר לו. אנחנו חייבים להיפגש באופן מיידי. באותם רגעים עצמם נראים באופק עננים שחורים של סופת הוריקן המאיימת על העיירה. ואז הסרט מסתיים. איך להבין זאת? הסבר אחד אפשרי הוא שהאחים כהן מנסים לרמוז לצופים שיהודי טוב לעולם לא יוכל לנוח בשקט במקום אחד. בכל פעם שהוא מבקש לשבת בשלווה מיד קופצת עליו פורענות כזו או אחרת. אבל יש עוד הסבר אפשרי.
עלילת הסרט, כפי שאפשר לראות מלוח שנה המופיע במהלכה, מתרחשת ביוני 1967, ערב מלחמת ששת הימים. (וזה מובן נוסף שיש למריבה עם השכן הגוי הזועף והנחוש, סביב סוגיית הבעלות על החצר המשותפת). בחודשים שלאחר מכן כפי שכל הצופים יודעים, עולמם של יהודי אמריקה עתיד להשתנות באופן קיצוני. בעוד זמן קצר גם אמריקה כולה עתידה להשתנות. וזו אולי אחת המשמעויות של ענני הסופה המאיימים באופק. במובן זה ניתן לקרוא את הסרט גם כגעגוע אל עולם יהודי-אמריקאי שהיה ואיננו עוד. עולם שהיה קצת בן דמותו של לארי גופניק – הססני, נוירוטי, חסר החלטה, תלוש ואולי גם קצת נלעג. אבל כנראה שיוצרי הסרט בכל זאת קצת מתגעגעים אליו.

פורסם בשינויים קלים בגליון 59 של ארץ אחרת