כנסיית השכל, הופעה אחרונה בהחלט

לפני קצת יותר משלושים שנה כתב אלאן בלום את 'דלדולה של הרוח באמריקה', העוסק באוניברסיטאות בארה"ב ובסיבות לירידה במעמדן. מאז הרוח, באמריקה ועוד יותר בארץ, רק הלכה ונידלדלה. עוד ועוד. אנשים כיום מסתבר, כבר לא כל כך מתעניינים בה. אפשר לשאול מה הסיבה לכך, אבל נדמה לי שזו לא השאלה הנכונה; השאלה הנכונה היא מהי בעצם הרוח הזו שהייתה קיימת באוניברסיטה, מה אנשים חיפשו בפקולטות למדעי הרוח – ומדוע כיום הם כבר לא מוצאים את זה שם. כמה מחשבות מזווית אישית על מצבם הנוכחי של מדעי הרוח בארץ ובכלל.

school-of-athens1

אחת לכמה זמן מתעורר מחדש הדיון על הסיבות לירידה במעמדם של מדעי הרוח בישראל. יש כאלו שמאשימים בכך את המנטליות של דור האינטרנט. יש שמאשימים את הפוסטמודרניזם. אחרים מאשימים את השתלטותם של השמאלנים על האקדמיה ואחרים משוכנעים שהכול בגלל ביבי. אבל גם אם הסיבות למשבר נתונות במחלוקת, את המשבר עצמו כך נראה, איש איננו מכחיש. המספרים מדברים בעד עצמם: בשנת 1998 עמד מספר הסטודנטים למדעי הרוח באוניברסיטאות על 20,900. (שהם כ29% מכלל הסטודנטים). בשנת 2014 כבר ירד המספר ל14,100, שזה כ19% מכלל הסטודנטים באוניברסיטאות. כאשר מצרפים גם את המכללות לתמונה, שיעור הסטודנטים למדעי הרוח כבר יורד לפחות מ11%. מה הסיבה לירידה הזאת? אבל כדי לענות על השאלה הזאת, נדמה לי שצריך קודם להתמודד עם שאלה אחרת, בסיסית יותר – מדוע בכלל מלכתחילה אנשים פונים למדעי הרוח? מדוע עד לא מזמן סטודנטים רבים כל כך היו מוכנים להקדיש לפחות שלוש שנים מחייהם כדי לרכוש ידע בהיסטוריה, בספרות, ביהדות או בפילוסופיה? מה הם קיוו להשיג באמצעות הידע הזה?

בסוף שנות התשעים, כשעזבתי את הישיבה והלכתי ללמוד פילוסופיה ומחשבת-ישראל באוניברסיטה העברית, המעבר הזה נראה לי טבעי. אפילו מתבקש. הוא נראה לי טבעי קודם כל, כי חומרי הלימוד היו במידה רבה אותם חומרים: הרמב"ם היה אותו רמב"ם; אריסטו היה אותו אריסטו; ספר הזוהר היה אותו ספר הזוהר; הגישה אומנם הייתה שונה לחלוטין. המתודות היו שונות, הפרשנות הייתה שונה והנחות המוצא היו שונות. אבל הטקסטים נשארו במקרים רבים אותם טקסטים. (למעשה, גם התלמידים נשארו במקרים רבים אותם תלמידים: אחוז גבוה באופן מפתיע מבני כיתתי באוניברסיטה היו בוגרי ישיבות, דתיים או דתיים-לשעבר). המעבר הזה נראה לי טבעי גם מפני שלמרות הבדלי הגישות – ספר הזוהר למשל, כבר לא היה 'הזוהר הקדוש' וכעת הוא נכתב בספרד של ימי-הביניים ולא על ידי רבי שמעון בר יוחאי במערה – היחס הבסיסי ללימוד נשאר די דומה: הן בעולם הישיבות והן באוניברסיטה (לפחות ברמת העיקרון) הלימוד נתפס כמטרה בפני עצמה. משהו שאתה עוסק בו לא כדי לרכוש מקצוע ואפילו לא כדי לרכוש מעמד או תואר; הלימוד הוא משהו שאתה עוסק בו מפני שאתה נהנה מעצם העיסוק הזה. מפני שאתה מאמין בחשיבותו של העיסוק הזה. תורה לשמה, במובן הפשוט.

אבל יותר מזה. הלימודים באוניברסיטה לא נתפסו רק כהמשך ללימודים בישיבה אלא גם כשלב הבא שלהם. הלימוד בישיבה, מעצם טבעו, מתנהל לאור שורה ארוכה של הנחות יסוד: יש גבולות שאותם אסור לעבור. יש מקומות שאליהם עדיף שלא להיכנס. יש שאלות שמותר לשאול ויש שאלות שאסור – או לפחות אין טעם – לשאול. במובן זה המעבר לפקולטה למדעי הרוח נתפס בעיני – ובעיני רבים מחברי ללימודים – כמעין שחרור. הסרת הכבלים מעל הרוח. הגשמת הציווי של קאנט שקרא לנו להעז ולדעת. בנוסף לכך, בתחומים רבים הלימוד בישיבה נתפס בעינינו אז כפחות רציני, פחות יסודי: רבים מהרבנים שהכרתי ידעו לצטט את דברי הרמב"ם על אריסטו, אבל הם מעולם לא קראו את אריסטו. הם ידעו מה כתב הרב קוק על שפינוזה, אבל הם לא הכירו את שפינוזה. הייתה איזו אווירה של חוסר מקצועיות, של חפיפניקיות, שאפפה את העיסוק בכל הנושאים הללו בעולם הדתי. באקדמיה, לפחות כך האמנתי באותם ימים, המצב יהיה שונה. שם הלימוד יהיה חופשי יותר, אבל גם רציני יותר. מדעי יותר. שם לא יהיו ווערטים. שם אף אחד לא יזרוק סתם רעיונות מבלי שבחן אותם לעומק. שם, בכנסיית השכל ובהיכלי הדעת, אף אחד לא ידבר על דברים שאיננו מבין בהם.

אבל גם זה לא כל הסיפור. כדי להבין באמת את הסיפור צריך אולי לחזור לרגע אל התקופה ההיא, סוף שנות התשעים. אלו היו השנים שבהן סצנת הניו-אייג' הישראלית הייתה בשיאה. לימודי הקבלה, החסידות, הבודהיזם והמדיטציה נפוצו בכל מקום. כולם חיפשו משמעות, באותן שנים. כולם נסעו להודו. כולם האמינו שכפי שנאמר בפתיח של הסדרה 'תיקים באפלה' – "האמת נמצאת אי-שם". והאקדמיה, המקום שאוצר בתוכו את כל חכמתה של הציוויליזציה המערבית, נראתה כמו מקום טוב להתחיל לחפש. האקדמיה במובן זה לא הייתה רק מקום של מחקר שיטתי ושל מחשבה חופשית. היא הייתה – או לפחות הייתה אמורה להיות – גם מקום של חכמה. חכמה באותו מובן שיש למושג הזה אצל קהלת. או אצל קונפוציוס. חכמה שנצברה במשך אלפי שנים, על ידי דורות של מלומדים. במסורת עתיקה שראשיתה אצל היוונים הקדמונים, המשכה בקאנט והגל, ומהם היא עברה, בעזרתם של גרשום שלום והוגו ברגמן, אל כנסיית השכל המקומית שבראש הר-הצופים. האקדמיה נתפסה אפוא כמקום שבו אתה רוכש את הכלים האינטלקטואליים הדרושים כדי להתמודד עם שאלות היסוד של החיים. כמקום שבו אתה לומד לצעוד בשבילים הקשים והמפותלים של מה שרוברט מ. פירסיג כינה בספרו 'זן ואמנות אחזקת האופנוע' בשם "ארץ הגבהים של הרוח".

כמובן שיש כאן אידיאליזציה מסוימת. רבים מבני הדור שלי הגיעו לפקולטה למדעי הרוח סתם כדי לפגוש את החבר'ה, כדי להעביר זמן בין נסיעה להודו אחת לשנייה, או פשוט מפני ששמעו ששם אפשר למצוא את הגראס האיכותי ביותר ואת הבחורות היפות ביותר. (שני הדברים אגב, התבררו כנכונים). אבל עדיין, נדמה לי שרוב הסטודנטים שלמדו איתי הגיעו מפני שהאמינו שזה המקום שבו אפשר לרכוש ידע משמעותי, על הדברים החשובים באמת; המקום שבו אפשר לנהל דיון אינטלקטואלי רציני בשאלות קיומיות, עם אנשים שיש להם עניין אמיתי בנושאים הללו; מקום שאפשר לעסוק בו בעניינים שברוח ללא מחשבה על 'מה ייצא לנו מזה' – ובמקביל גם ליטול חלק במסורת הרוחנית המפוארת של התרבות המערבית. היה כאן שילוב של מספר אתוסים, שכולם נכחו בצורה כזו או אחרת בתרבות שבה גדלנו. הראשון זה האתוס היהודי הלמדני, הרואה בתלמיד-חכם את נזר הבריאה: אתוס שראשיתו בחז"ל ומשם התגלגל, דרך ישיבות ליטא ותנועת ההשכלה, עד לאחד-העם ולביאליק; השני זה האתוס ההומניסטי, שהיתרגם מאוחר יותר גם לרעיון הbildung הגרמני: הרעיון שהאדם הוא משהו שיש לעצב, לפתח ולשכלל אותו. ושהדרך לעשות זאת היא באמצעות עיסוק אינטנסיבי בתרבות גבוהה, בפילוסופיה וביצירות המופת הגדולות של העבר. (גם האתוס הזה השפיע עמוקות על תנועת ההשכלה ובמיוחד על יהדות גרמניה; מאוחר יותר הוא גם עלה איתה ארצה וכיום הוא מתגורר ברחביה, קורא 'הארץ' ומקטר על מירי רגב); השלישי זה האתוס הרומנטי של החיפוש אחר חכמה עתיקה, אחר ידע אמיתי, אחר הספר שמכיל בתוכו את כל סודות היקום; זהו האתוס שעומד בבסיסן של יצירות כמו "פאוסט" של גתה, "שם הוורד" של אקו, "הספרייה של בבל" של בורחס ובמידה רבה – גם של יצירה פופולארית כמו "האלכימאי" של פאולו קואלו. זהו החזון שמכוחו רבים כל-כך מאתנו, כאשר הם מנסים לדמיין את גן-העדן, רואים בעיני רוחם ספרייה עצומה, עמוסה במאות אלפי ספרים עתיקים.

השילוב של כל התפיסות הללו הביא לכך שהפקולטה למדעי הרוח נראתה לנו באותם ימים לא רק כמו המקום המעניין ביותר בעולם, אלא גם כמו המקום החשוב ביותר. המקום שבו נולדים רעיונות חדשים שעתידים לשנות את ההיסטוריה. המקום שבו מתעצבת התרבות, שבו נולדת נפש האומה, שבו הרוח האנושית מגיעה להישגיה היפים ביותר. נדמה לי שרבים מהסטודנטים של אותן שנים – ואולי גם כמה מהמרצים – היו יכולים בקלות להזדהות עם אמירתו של ביאליק כי המנהיג האמיתי של אניית הפוליטיקה הוא הרוח. בלעדיו "כל מפרשיה אינם אלא סמרטוטים מתים".

תוצאת תמונה עבור גרשום שלום

גרשום שלום ואשתו בביתם. (צילום: אריך ברוייאר). אם יש גן-עדן לאינטלקטואלים, כנראה שככה הוא נראה

אלה פחות או יותר היו הדברים שחיפשנו כשבאנו לפקולטה למדעי הרוח. האם מצאנו שם את כל זה? כן ולא. אבל בעיקר לא. במקום לימוד תורה לשמה מצאנו מרדף מייאש אחר נקודות זכות. במקום לחפש אחר החכמה נאלצנו לפלס את דרכנו בסבך של בירוקרטיה אקדמית אינסופית. ובמקום לעסוק בשאלות היסוד של החיים נאלצנו להתמודד עם לוגיקה פורמלית ועם תחשיב פסוקים. (וזה משעמם בדיוק כפי שזה נשמע). אבל יחד עם זאת, באוויר הייתה תסיסה אינטלקטואלית: נחשפנו שם לרעיונות חדשים, לספרים חדשים, לצורות מחשבה חדשות. הימים גם היו ימי הפריחה הגדולה של הפוסטמודרניזם. (לפחות בארץ. במקומות אחרים הוא כבר אז נחשב לפאסה). התחושה הייתה שמשהו קורה בעולם הרוח. רעיונות חדשים נולדים. מהפכה מתחילה. לא כל כך ידענו מה זה אומר והאם מדובר במהפכה טובה או רעה, אבל הרגשנו שכדאי להיות שם כשזה קורה. אומנם חלק ניכר מחומרי הלימוד היו משמימים, אבל בין השיעורים אפשר היה להיתקל ברעיונות מעניינים, ובאנשים מעניינים.

וחוץ מזה גם המרצים היו ברובם טיפוסים מעניינים. למען האמת בהתחלה הם נראו לנו כמו סוג של בני-אלים. (וכדרכם של בני-אלים, הם לא נמנעו מלקשור קשרים עם בנות האדם). הם היו מבריקים, כריזמטיים, צבעוניים. גדולים מהחיים, לטוב ולרע: אחד מהם למשל, היה נזיר דומיניקני. אחר פרסם סיפורי מדע-בדיוני אלימים להחריד. שלישי גידל שפם. אם מקודם השוויתי את הלימודים בפקולטה למדעי הרוח עם הלימודים בישיבה, אז לפחות מהבחינה הזאת לא היה שום דמיון: הרבנים בישיבות היו אנשים עם זקן מדובלל וסוודר דהוי שדיברו על אידיאלים ועל שמירת הברית. הפרופסורים באוניברסיטה לעומת זאת היו אינטלקטואלים מתוחכמים, עם מקטרת בזווית הפה וצעיף כרוך בנונשלנטיות סביב הצוואר; כאלה שהבינו באלכוהול, שדיברו על סקס ושידעו לצטט את ניטשה, את דרידה ואת קורסאווה. בקיצור, אף אחד לא רצה להיות כמו הרבנים. כולם רצו להיות כמו הפרופסורים.

משום כך גם אם כבר במהלך הסמסטר הראשון הבנו שכנראה לא נמצא באוניברסיטה את משמעות החיים או אבן הפילוסופים, בכל זאת רובנו לא נורא התחרטנו על זה שהגענו לשם. אחרי הכול, מה יכול להיות רע בלבלות שלוש שנים במקום רווי בתסיסה אינטלקטואלית, בחברת אנשים מעניינים, רעיונות מעניינים וספרים מעניינים? בסופן של שלוש השנים הללו, כך ידענו, גם אם לא נמצא חכמה, לפחות נצא עם תואר ראשון – מה שללא ספק ישדרג בצורה משמעותית את האפשרויות התעסוקתיות הפתוחות לפנינו. ואלו שיחליטו בכל זאת להישאר באקדמיה, ובכן הם עשויים, עם קצת מאמץ, לפתח קריירה מזהירה: קריירה שבשיאה הם יצטרכו לעבוד רק שש שעות בשבוע – ובשאר הזמן יפמפמו במקטרתם, ימדדו צעיפים, יטוסו לכנסים בחו"ל ויהיו כריזמטיים, מבריקים ושופעי הומור.

תוצאת תמונה עבור מגדל השן

מגדל השן, הגרסה הירושלמית (צילום: פלאש 90)

 

אבל בשנים האחרונות כך נראה, הסטודנטים כבר לא מגיעים לפקולטה למדעי הרוח כמו פעם. הדור הנוכחי כבר לא מוצא את המסלול הזה כל כך אטרקטיבי. מה השתנה? כאמור, אפשר לטעון שזה בגלל דור הY, בגלל מערכת החינוך, בגלל השמאלנות שהשתלטה על האקדמיה או בגלל ממשלת נתניהו. ויכול להיות שהכול נכון. אבל אם אנחנו באמת מחפשים את השינוי המהותי שהתחולל ביחס לאקדמיה בעשורים האחרונים, נדמה לי שהשינוי הזה קשור דווקא למספרים: בשנת 1995 למשל, רק 16% מהצעירים בגילאי 23-30 היו בעלי השכלה אקדמית. אפשר היה להניח שתואר ראשון, בכל תחום שהוא, יקנה לבעליו יתרון משמעותי בשוק העבודה. אבל תוך פחות משני עשורים המספר הזה הוכפל. כיום, אחוז בעלי תואר ראשון מתוך כלל האוכלוסייה בארץ עומד על 46%. (מקום שני בעולם. הידד!). במילים אחרות, תואר ראשון כבר לא מקנה לבעליו שום יתרון במציאת עבודה. לכולם יש את זה.

אבל זה רק חלק מהסיפור. כאשר בוחנים את האופן שבו השתנה שוק העבודה בעשרים השנים האחרונות, אפשר לראות שהוא הפך להיות יותר ויותר דואלי: מצד אחד היי-טק ותעשיות עתירות ידע, שם המשכורות גבוהות והצמיחה גבוהה; מצד שני ענפי המסחר והשירותים, שמתאפיינים בעבודה לטווח קצר ובמשכורות נמוכות. תואר במדעי הרוח כידוע, לא רלבנטי לאף אחד מן התחומים: מהנדס תוכנה לא צריך תואר בפילוסופיה וגם מוכר בפיצוציה לא צריך אותו. למעשה תואר שכזה רק יפריע להם: את הראשון הוא יסמן כבטלן שרק מחפש את עצמו במקום לכתוב קודים. את השני הוא יסמן כאובר-קווליפייד. (אחת לכמה זמן מתפרסם ריאיון עם מנכ"ל חברת היי-טק כלשהי שאומר שבתחום שלו יצירתיות וסקרנות חשובות יותר מידע מקצועי, ולכן הוא מעדיף להעסיק בוגרי פילוסופיה וספרות על פני מהנדסים. אל תאמינו לו. שום חברת היי-טק מעולם לא פרסמה מודעה שבה נאמר 'דרושים עובדים חסרי הכשרה מקצועית. ידע בפילוסופיה קונטיננטלית או בכתבי ברנר – יתרון'). בקיצור, סטודנט ששוקל היום להירשם לפקולטה למדעי הרוח, צריך לקחת בחשבון שהוא עתיד לבלות לפחות שלוש שנים בלימודים קשים ויקרים שבסופם הוא ימצא את עצמו מבחינה מקצועית בדיוק באותו מקום. כן, אתם בוודאי תשאלו, אבל מה לגבי התשוקה לידע, מה עם החיפוש אחר המשמעות, אחר האמת, אחר החכמה? ובכן שנות התשעים אם לא שמתם לב, כבר נגמרו. האמת כיום כבר לא נמצאת אי-שם. היא נמצאת בתלוש המשכורת שלך או בהודעת העיקול שאתה מקבל מהבנק.

כמובן, בפני הסטודנט שמעוניין בכל זאת ללמוד מדעי הרוח תמיד פתוחה האפשרות לפנות לקריירה אקדמית. אחרי הכול, מה יכול להיות רע בלקבל משכורת גבוהה, קביעות ופנסיה תקציבית בשביל ללמד שניים-שלושה קורסים בשבוע? אז מסתבר שהיו כאלה שחשבו על זה. בשנים האחרונות, לצד הירידה במספר הסטודנטים למדעי הרוח, חלה עלייה תלולה במספר הדוקטורנטים. וכך, אם בשנת 1990 היו בארץ רק 800 דוקטורנטים למדעי הרוח, בשנת 2014 כבר עמד מספרם על 2000. (חלק מהאשמה מוטלת מן הסתם על האוניברסיטאות, שמקבלות תקציב על כל תלמיד לתואר שלישי, ולכן יש להן אינטרס לפתוח עוד ועוד מסלולים לדוקטורט). התוצאה היא שככל שמספרן של משרות ההוראה הולך ומתמעט – בעקבות הירידה בכמות הסטודנטים וצמצום החוגים – כך הולך וגדל מספר המתמודדים על כל משרה. אבל זה עדיין לא הכול. במהלך העשורים האחרונים האוניברסיטאות גילו שזה עסק די יקר להחזיק מרצה במשרה מלאה רק כדי ללמד שני קורסים בשבוע. (שלא לדבר על פנסיה תקציבית, נסיעות לחו"ל, צעיפים וכל זה). ולכן העשורים האחרונים בכל המוסדות האקדמיים מתאפיינים בירידה תלולה במספר משרות ההוראה הקבועות – ובמקביל עלייה ניכרת בשיעור המרצים מן החוץ, שמקבלים משכורות נמוכות בהרבה וכמעט שום תנאים ושום ביטחון תעסוקתי. התוצאה היא שלמסיימי התואר השלישי כבר לא מחכה משרה מבטיחה עם מסלול לקביעות ומשכורת שמנמנה; מה שמחכה להם כעת בסוף הדוקטורט זה רק מאבק הישרדות עיקש, במהלכו הם ייאלצו להתרוצץ ממכללה למכללה, ללמד בחמשה או ששה מקומות שונים רק כדי לגמור את החודש, ובמקביל גם לפרסם כל הזמן עוד ועוד מאמרים אקדמיים, בכדי לשמר את מקומם במרוץ אל אחת ממשרות ההוראה ההולכות ומתמעטות.

זהו אם כן היבט אחד של השינוי שעבר על העולם האקדמי. אבל לשינוי הזה יש היבט נוסף, מהותי יותר, והוא קשור לתהליכים שעוברים על האקדמיה בכל העולם. וגם כאן המפתח מצוי במספרים. בעשורים האחרונים, למעשה מאז מלחמת העולם השנייה, האוניברסיטאות בכל העולם המערבי חוות גידול עצום: גידול במספר הסטודנטים, במספר החוקרים, במספר מוסדות הלימוד. הגידול הזה הביא מצדו לגידול חסר תקדים במספר עבודות הדוקטורט הנכתבות בכל שנה, גידול במספר כתבי-העת האקדמיים, המאמרים שמתפרסמים על כל נושא אפשרי. במדעי הטבע מן הסתם, לריבוי כזה יש בעיקר השלכות חיוביות: כאשר מיליוני חוקרים עובדים בו זמנית על משהו, יש סיכוי לא רע שהם גם יצליחו בסופו של דבר לפצח אותו. אבל במדעי הרוח משמעות הגידול הזה היא בפשטות, אינפלציה: אינפלציה של מחקרים חדשים, של תיאוריות חדשות, של תחומי מחקר חדשים. אינפלציה של מקורות שצריך להתייחס אליהם, של מאמרים שצריך לקרוא, של ספרים שחובה לצטט. הריבוי הזה יוצר לעתים את התחושה שאין עוד מה לחדש. שכל מה שיכול להיאמר כבר נאמר, ויותר מדי פעמים. מצד שני, הריבוי הזה גם מגביר את התחרות בין החוקרים; תחרות על משרות, על מעמד אקדמי, על מקום טוב יותר בשרשרת המזון. תחרות שבה המדד איננו איכות ההוראה או העומק האינטלקטואלי – דברים שממילא אי אפשר למדוד – אלא אך ורק כמות הפרסומים בכתבי-עת אקדמיים.

אחת התוצאות של התהליך הזה היא שכיום, כל חוקר צעיר המעוניין להתקדם חייב למצוא לעצמו נושא חדש לכתוב עליו. (משהו בסגנון 'פנומנולוגיה של סרטי הבורקס', או 'ההיסטוריה של הכפכפים'). לחלופין, הוא צריך ליישם תיאוריה חדשה, מתחום שונה לחלוטין, על נושא ישן ומוכר. (נניח משהו כמו 'קריאה לקאניאנית בספר יונה'). לכן במקרים רבים המחקרים הופכים יותר ויותר מאולצים, והם נוטים להתמקד בנושאים יותר ויותר אזוטריים. כמובן שכמעט איש, מחוץ לקבוצה מצומצמת של חוקרים שעוסקת בתחום, לעולם לא יקרא את המחקרים הללו. למעשה הם כתובים לרוב בשפה כל כך אזוטרית, שמי שאיננו איש אקדמיה מקצועי כלל לא יהיה מסוגל להבין אותם. כך יוצא שהאקדמיה הופכת לבועה סגורה. היא כבר כמעט ולא מנהלת דיאלוג עם מה שמתרחש מחוץ לכתליה. אם פעם אנשי אקדמיה היו מפרסמים ספרים 'עבור הקורא המשכיל', הרי שכיום הם נוטים פחות ופחות לעשות זאת. אחרי הכול, כדי לשמר את מעמדם בשרשרת המזון האקדמית הם חייבים לייצר עוד ועוד מחקרים. לכתוב עוד ועוד מאמרים כמעט-בלתי-ניתנים-לקריאה, שיתפרסמו בכתבי עת אקדמיים ויעסקו בנושאים שאיש מחוץ לאקדמיה איננו מתעניין בהם.

אבל יותר מזה. כפי שכבר עמדו על כך אחדים, גם אנשי האקדמיה עצמם כמעט שאינם קוראים איש את מחקריו של רעהו. אין להם זמן לזה. רק לשם המחשה, כיום עבודת דוקטורט ממוצעת מכילה בין עשרים לשלושים עמודים של ביבליוגרפיה. קריאה רצינית של כמות כזו של חומר עשויה לקחת שנים ארוכות. משמעות הדבר היא שאנשי אקדמיה נוטים לצטט מחקרים שהם לא קראו ולהפנות לספרים שבהם הם לכל היותר הציצו ברפרוף. זאת, במטרה לייצר מאמרים חדשים שגם אותם כמעט איש לא יקרא– מה שלא ימנע מן הדור הבא של החוקרים לצטט אותם – או לפחות לאזכר אותם באיזו הערת שוליים.

אפשר לומר אם כן שכיום האקדמיה, לפחות בתחום מדעי הרוח, היא מערכת שבמידה רבה מזינה את עצמה. מפעל אדירים שמייצר כמות עצומה של סחורה, שאת רובה המוחלט איש מחוץ לגבולות המפעל איננו צורך. אנשי האקדמיה של היום כבר אינם דומים למלומדים ההומניסטים של המאה התשע-עשרה וגם לא לפרופסורים המרוצים-מעצמם עם הצעיף והמקטרת מלפני עשרים ושלושים שנה. אנשי האקדמיה כיום הם בראש ובראשונה פועלי ייצור. והם חייבים להמשיך ולייצר מחקרים כל הזמן, כדי לא להיפלט אל מחוץ למערכת. זאת, גם אם הם יודעים שבסופו של דבר מדובר במחקרים לא חשובים, שאותם איש לא יקרא. לעיל אמרתי שפעם, כאשר רק יצאתי מהישיבה, האוניברסיטה נראתה לי כמו כנסיית השכל: מקום של מחשבה חופשית, של מחקר קפדני ושל בקשת החכמה. כיום, לאחר כמעט שני עשורים של היכרות עם העולם האקדמי, הוא מזכיר לי בעיקר את הכנסייה הקתולית של סוף ימי הביניים: מערכת עצומה, כאוטית, מסובכת להחריד; מערכת שמייצרת ללא הרף עוד ועוד טקסטים מיותרים, משרות מיותרות, מנגנונים בירוקרטיים מיותרים. מקום שהחכמה היחידה שניתן לרכוש בו היא החכמה כיצד לכתוב בשפה אקדמית. או כיצד לצטט מאמרים מבלי לקרוא אותם. נדמה לי שהסטודנטים, לפחות הרגישים והאינטליגנטים שבהם, מרגישים שזהו המצב. אולי בגלל זה הם הפסיקו להגיע.

 

כאן כמובן הקורא עוצר ושואל – אוקיי, אז מה אתה מציע? מה הפתרון? האם הפתרון הוא להגדיל את התקציבים למדעי הרוח? להגדיל את הפיקוח הממשלתי? להקטין את הפיקוח הממשלתי? להוסיף משרות? ובכן, כנראה שלא. אפשר לדון בנחיצותם של כל הצעדים הללו, אבל כנראה שהם לא ישנו את המצב העקרוני. הם לא יגדילו את אפשרויות התעסוקה לבוגרי מדעי הרוח. הם לא יקטינו את כמות הטקסטים המיותרים שהאקדמיה מייצרת. והם בהחלט לא ייצרו ארוס אינטלקטואלי במקום שזה איננו קיים.

יתכן שהפתרון הוא פשוט להכיר בכך שימיה הגדולים של האקדמיה המערבית נמצאים הרחק מאחוריה. הפקולטות למדעי הרוח כנראה כבר לא יצמיחו לנו בזמן הקרוב שום אפלטון ושום קאנט, בלי קשר לשאלה כמה תקציבים נשפוך עליהן. (וגם אם כן, אף אחד לא יקרא את מה שאותם קאנט ואפלטון עתידיים יכתבו). תפקידן של הפקולטות הללו כיום הוא במידה רבה דומה לזה של המנזרים בימי הביניים: לשמר את הידע. לפרש אותו, לעסוק בו ולהעביר אותו הלאה, אל הדורות הבאים. יום אחד, אי-שם בעתיד, מישהו עוד ימצא לזה שימוש.

 

פורסם לראשונה, בגרסה מקוצרת, ב'מוסף שבת' של מקור-ראשון.

בסוף הטובים תמיד מפסידים – על "החיים על פי אגפא"

במהלך שנות השמונים החל להיווצר בתרבות הישראלית אתוס חדש: אתוס שזיהה את המידה הטובה לא עם הצלחה או ניצחון, אלא דווקא עם תבוסה, בדידות וייאוש קיומי; אתוס שגיבוריו היו לא הלוחם הנועז או הפועל השרירי, אלא דווקא איש הלילה העסוק בהרס עצמי, האינטלקטואל המנוכר או האלכוהוליסט הבודד והמיואש. ואחת היצירות שמייצגות באופן מובהק את האתוס הזה היא הסרט 'החיים על פי אגפא'.

%d7%90%d7%92%d7%a4%d7%90

בתחילת שנות התשעים, על רקע האינתיפאדה הראשונה ואווירת הייאוש שהתלוותה אליה, יצא לאקרנים סרטו של אסי דיין החיים על פי אגפא. הסרט, יצירה דיכאונית ופסימית למדי המצולמת בשחור-לבן ועוסקת בניכור, בבדידות ובמצבה העגום של החברה הישראלית, זכה להצלחה כבירה. המבקרים העתירו עליו תשבחות והקהל אהב אותו ונהר אליו בהמוניו. אומנם, באותן שנים הופקו בארץ שורה ארוכה של סרטים שעסקו בעוולות הכיבוש, בניכור התל-אביבי או בשילוב כלשהו של השניים. אך בניגוד ליתר סרטי הז'אנר שהיו לרוב יצירות קודרות ואקספרימנטאליות שזכו לקהל מצומצם, אגפא הפך לציון דרך בתולדות הקולנוע הישראלי. ונראה שהדבר נבע לא רק מאיכויות הצילום וההפקה הבלתי מוטלות בספק שלו. סביר להניח שהמעמד הפולחני לו זכה אגפא נבע מכך שהוא ייצג עבור הצופים תמצית מזוקקת של עולם ערכים מסוים ושל אתוס מובחן – אתוס שבאותה תקופה זכה למעמד כמעט הגמוני בקרב זרמים מרכזיים בתרבות הישראלית. כיום, עם מלאת עשרים שנה להחיים על פי אגפא, אולי הגיע הזמן לנסות ולהתבונן מחדש בסרט הזה, ובאתוס אותו הוא מבטא.

אבל לפני שניגש לסרט עצמו, כדאי להתעכב לרגע על משמעות המושג 'אתוס'. בספר כה אמר זרטוסטרא שם ניטשה בפי גיבורו את הטענה כי לכל חברה ישנם מושגים משלה על מהו טוב ומהו רע. לכל חברה ישנה 'המידה הטובה' הייחודית לה, כלומר אותו אוסף של תכונות אופי שנתפסות על ידי אנשיה כהתגלמות הטוב והמעוררות אצלם כבוד והערצה. מקס ובר כבר פיתח את הרעיון הזה הלאה כאשר הכניס את מושג האתוס. על פי ובר לכל חברה ישנו אתוס מסוים ששולט בה; אתוס המציג טיפוס אידיאלי מסוים שנחשב כ"טוב" שאליו יש לשאוף, וטיפוס אידיאלי אחר הנחשב כ"רע". למעשה, לפי ובר, לעתים קרובות ההיסטוריה מונעת לא רק על ידי שינויים פוליטיים וכלכליים וגם לא בהכרח באמצעות רעיונות חדשים. לעתים קרובות השינויים הגדולים מתחוללים דווקא באמצעות שינויי אתוס: חברה מסוימת למשל עשויה לשנות את אופייה ואת דרך התנהלותה כאשר טיפוס אידיאלי מסוים שעד עתה היה נחשב בעיני בניה להתגלמות הטוב הופך בבת אחת לדמות שלילית, בזמן שטיפוס אידיאלי אחר, שונה לחלוטין, תופס את מקומו כמודל לחיקוי. וכך לדוגמה, לפי ובר הקפיטליזם התפתח בין השאר כתוצאה מכך שתכונות שעד אז נחשבו כשליליות – חריצות, חסכנות, שאיפה לרווח כספי ותכנון כלכלי לטווח ארוך – הפכו בעיני רבים לתכונות רצויות ולתווי ההיכר של נוצרי ירא שמים.

וכאן אנו מגיעים לתרבות הישראלית. כבר מעיון חטוף ביצירות שנוצרו בארץ בשישים השנים האחרונות אפשר לזהות במסגרת התרבות הזו מספר אתוסים נבדלים שבאו זה בעקבות זה, ולפעמים גם נאבקו זה בזה. הסוציולוג עוז אלמוג למשל מתאר את האתוס השליט בדור תש"ח, אתוס שבא לידי ביטוי ביצירות ספרותיות ובשירים בני התקופה, כאתוס של מורכבות: אתוס ששילב חספוס, גבורה גופנית, מאצ'ואיזם וחיבור חזק עם הטבע והנוף – ומאידך גם רגישות, רוך מסוים ואף נטייה לפיוט ולמלנכוליה. (אלמוג, הצבר 1997).
לעומת זאת כאשר מסתכלים על יצירות תרבות ישראליות מאוחרות יותר, משנות השישים והשבעים, אפשר למצוא בהן אתוס שונה וסוג שונה של גיבורים: בין אם מדובר בגיבורים של ספרי ילדים כמו אהוד השמן מחסמב"ה או דני דין הרואה ואינו נראה, בין אם מדובר בגיבורים של חוברות קומיקס ובין אם מדובר בדמויות המאצ'ואיסטיות שגילמו שחקנים כדוגמת אסי דיין או אורי זוהר, המשותף לכולם היה דווקא היעדר המורכבות; הם היו תמיד גיבורים פשוטים, ישירים, אמיצים ומלאי חוצפה. הם לא כתבו שירים, לא קראו שירים ומן הסתם גם לא הקדישו יותר מדי מחשבה לשירה, או לכל דבר אחר. הם היו גיבורים לא בשל סגולות רוחניות כלשהן אלא פשוט מפני שהיו חזקים יותר מכל האנשים שסביבם, נועזים יותר, וחצופים יותר. ובדרך כלל הם גם ניצחו בסוף.
אולם בשלב מסוים, אי-שם בשנות השמונים, החלו להופיע בספרות ובקולנוע הישראליים גיבורים מסוג חדש; מופנמים יותר, חלשים יותר, תל אביבים יותר. יהיו הגורמים לשינוי אשר יהיו, לקראת סוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים כבר אפשר היה להרגיש בבירור שמשהו קורה בתרבות הישראלית. עולם שלם של ערכים עמד לעבור מן העולם ועולם ערכים חדש עמד לתפוס את מקומו. וכאמור, אחת היצירות שביטאו באופן המושלם ביותר את אותו עולם ערכים חדש היה הסרט החיים על פי אגפא.

max_weber

מקס ובר: ההיסטוריה מונעת באמצעות שינויים באתוס

העלילה בקצרה (וכן, יש ספויילרים): הסרט אגפא מתאר לילה אחד בחייהם של יושבי פאב תל-אביבי בשם "ברבי" – פאב הנקרא כך על שם האופן שבו מכונה בית החולים אברבנאל בפי החולים המאושפזים בו. כמו אותו בית חולים, גם הפאב מהווה מקום מפגש לשורה של טיפוסים חריגים ונואשים, כאלה שלא מצאו את מקומם בחברה ומגיעים אליו לקושש קצת חום ואהבה. הפאב מנוהל על ידי דליה – אישה קשת יום המגדלת בת מתבגרת, מנהלת רומן חסר סיכוי עם גבר נשוי וחולה סרטן, ובמקביל גם מארחת במיטתה גברים מזדמנים. יחד איתה עובדים גם ליאורה, הברמנית; דניאלה, המלצרית המכורה לקוקאין שחולמת על חיים בארה"ב; סמיר וחאלד, שני עובדי המטבח הערבים; וצ'רניאק, מוסיקאי עגמומי המשמש כפסנתרן הבית של הפאב. דמות מרכזית נוספת בסרט היא בני, בלש משטרה קשוח וציני, בן זוגה של ליאורה, המצוי במרדף אינסופי אחר בחורות כמו גם בעימות מתמיד עם הממונים עליו. במהלך הסרט נכנסים לפאב ויוצאים ממנו שורה של טיפוסים: אחת מהם היא ריקי, צעירה מעורערת בנפשה שנקלעת לפאב, מתגלגלת משם לדירתו של בני ולבסוף קופצת מהחלון אל מותה. אורחים נוספים הם חבורה של חיילים שמגיעים לפאב עם מפקדם הפצוע. הם מחוללים במקום מהומה, משתכרים, מטרידים באגרסיביות את כל הנשים בסביבה, מכים את הערבים שעובדים במטבח, ולבסוף מגורשים על ידי בני. זמן קצר לאחר מכן מזדמנים אל הפאב גם חבורה של ערסים – שני גברים ואישה בעלי התנהגות מוקצנת, לבוש מצועצע ומבטא מזרחי מוגזם. הם מקללים, דורשים מהערבי שיביא להם חומוס, דורשים מהפסנתרן שינגן "מזרחי", ולבסוף גם הם נזרקים החוצה כשהם מוכים וחבולים.
הסרט מסתיים לפנות בוקר, כאשר דליה נפרדת סופית מבן זוגה הנשוי ואילו בני, השוטר הקשוח, מבין שגרם בעקיפין למותה של ריקי ונתקף בייסורי מצפון. מיד לאחר מכן מופיעים שוב הערסים, זועמים ונחושים לנקום את השפלתם. כמה שניות אחר כך פורצים למקום גם החיילים. גם הם הושפלו, גם הם רוצים לנקום ולהם, להבדיל מן הערסים, יש נשק. הם יורים למוות בכל יושבי הפאב עד האחרון שבהם, ואחר כך מסתלקים.

מטבע הדברים לאור מעמדו הקנוני של אגפא רבות כבר נכתב עליו ולאורך השנים הוצעו לו מספר רב של ניתוחים. מרבית הפרשנים סברו כי דיין ניסה להציב מראה בפני החברה הישראלית ולהתריע בפניה על מה שצפוי לה אם לא תתעשת. (מבין הפרשנים שעסקו בסרט היה קובי ניב יוצא דופן, כשראה בו יצירה העוסקת במשבר היצירתי של הבמאי אסי דיין עצמו. קובי ניב על מה הסרט הזה? 1999). אבל בלי קשר לשאלה מה המסר שביקש הבמאי להעביר, נראה שהשאלה המעניינת יותר היא לא מה הסרט רוצה לומר אלא מה הוא אומר בפועל, אפילו שלא במודע. מהו עולם הערכים המשתקף בו, מהי תמונת המציאות שעמדה לנגד עיניהם של יוצריו – תמונת מציאות שלאור הפופולאריות הרבה שלה זכה אגפא , אפשר להניח שחלק ניכר מהקהל והמבקרים היה שותף לה. או במילים אחרות, מהו האתוס שעמד בבסיסו של החיים על פי אגפא?
אבל כדי להבין מהו האתוס העומד בבסיס הסרט עלינו קודם כל להבין מיהם הגיבורים שלו, או יותר נכון, עלינו להבחין מי מבין הדמויות המאכלסות אותו הם 'הטובים' ומיהם 'הרעים'. והנה, כאשר אנחנו מסתכלים בסרט לא קשה לראות כי יושבי הפאב – בני, דליה, ריקי, צ'רניאק וכל השאר – למרות כל הפגמים שלהם, הם בסופו של דבר 'הטובים'. הם אומנם מוצגים כדמויות שבורות, מרוסקות, מלאות חולשות ותסבוכים, אבל יחד עם זה הם גם מוצגים כדמויות אנושיות. אפשר לבקר אותם ואפשר לבוז להם, אבל לרגעים אפשר גם לרחם עליהם. אולי אפילו טיפה להזדהות אותם.
באופן זה למשל בני מוצג כטיפוס מנוכר, אלים, ובעל מנגנון מפותח של הרס עצמי. אבל יחד עם זה יש לו גם כמה צדדים ראויים להערכה: ברגע האמת הוא לא מהסס להתייצב מול החיילים ולהגן על יושבי הפאב. וכך לבסוף, כאשר הוא מבין שגרם למותה של ריקי הוא מתמלא ברגשי חרטה והוא אפילו מוכן לעזוב את העיר ולקבל על עצמו תפקיד קשה אי-שם בצפון, כמעין כפרה על חטאו. באותו אופן גם דליה, בעלת הפאב, גם אם איננה לגמרי דמות חיובית בכל זאת יש בה משהו נוגע ללב; אחרי הכול לאורך כל הסרט המאפיין המרכזי של דמותה הוא החיפוש הנואש אחר אהבה.
ולעומת דמויותיהם המורכבות, המיוסרות והדיכאוניות של הגיבורים, בולטות הדמויות החד-ממדיות של הלא-גיבורים; כך בנוגע לערסים, שמלבד מבטא מוגזם וגינונים מגוחכים אין להם שום מאפיין ראוי לציון. וכך גם בנוגע לחיילים, המוצגים כקריקטורות של חיילי כיבוש אלימים וגסים. אפשר לסכם שתמונת המציאות שמציג הסרט מורכבת משני סוגים של בני אדם: מצד אחד הטיפוסים המורכבים, המיוסרים, הבודדים ומצד שני הפלקטים המגוחכים והאטומים. ובעולם של הסרט אין אפשרות שלישית.

תוצאת תמונה עבור שולי רנד החיים על פי אגפא

שולי רנד בתפקיד בני, השוטר הציניקן, מתעמת עם סא"ל נימי (שרון אלכסנדר)

הסרט החיים על פי אגפא מציג אם כן בפנינו שורה של דמויות שנתפסות, הן על ידי יוצרי הסרט והן מן הסתם גם על ידי הצופים, כדמויות חיוביות על אף כל הפגמים שלהן. כאן אולי כדאי לנסות ולעמוד על התכונות המאפיינות בסרט את יושבי הפאב, התכונות שמזהות אותם כ"טובים" ומבדילות אותם מעל "הרעים".

אז קודם כל, הטובים הם תמיד בודדים. כמעט כל הדמויות החיוביות בסרט הן בודדות. כך דליה למשל אומרת על הפאב שלה כי "אין פה פינות, כדי שאנשים לא יהיו לבד". אפילו בני, למרות שלל הבחורות שלו, לבסוף תמיד נותר לבדו. לעומתם הרעים – כלומר החיילים והערסים – מסתובבים תמיד בחבורות גדולות ורעשניות. על פניו לא נראה שיש לדמויות שלהם קיום ללא החבורה המקיפה אותם.
כמו כן כל הטובים בסרט חשים זרות במקום שבו הם נמצאים, והם תמיד חולמים על ארצות רחוקות. וכך ירדן, בתה של דליה, צופה בסרטים של אקירה קורסאווה וחולמת על יפן; וכך דניאלה, המלצרית, חולמת על אמריקה. (או כפי שהיא מבטאת זאת "סוף כל סוף אני עפה מהארץ האדיוטית הזאת"). גם דליה, לאחר שהיא ננטשת על ידי בן זוגה, מנסה למצוא ניחומים בזרועותיו של חייל או"ם שוודי. הרעים, לעומת זאת, הם מאד 'ישראליים'; הם משרתים בצבא, אוכלים חומוס, מפגינים התנהגות קולנית ובאופן כללי, מדגימים את כל הסטריאוטיפים של הישראלי המכוער.
בנוסף, בניגוד לרעים הבורים והעילגים, לטובים יש גם צד 'עמוק' יותר ואפילו אינטלקטואלי: דליה למשל, מצטטת מהמחזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף", בפאב מושמעים שירים של לאונרד כהן, על הקיר תלוי צילום השער של ספר לטיני מתקופת הרנסנס. הטובים אם כן הם באופן מובהק מתוחכמים יותר, משכילים יותר, תרבותיים יותר. אנשי העולם.
נקודה נוספת שראויה לציון הנה שהטובים בסרט גם תמיד נראים כאילו הם מצויים בצורה כזו או אחרת על גבול הטירוף וכאמור, הם תמיד גם מחפשים בצורה כלשהי אחרי אהבה. הדבר מודגש בין השאר באמצעות שמו של הפאב ובאמצעות התמונות המקשטות את קירותיו: וכך אנו רואים שם שורה של תצלומים של חולי נפש לבושים בפיג'מות, ולידם צילום של שער ספרו של דון יהודה אברבנאל מן המאה ה-16: "הוויכוח על אודות האהבה" – ספר שבו מוצגת התזה הגורסת כי האהבה היא הכוח המרכזי שמניע את העולם.
למעשה, נראה שאותה מזיגה של תהומות של עצב עם חיפוש נואש אחר אהבה, היא המאפיין המרכזי של 'הטובים'. כאשר החיילים השתויים מזמינים את דליה להצטרף למסיבה שלהם, היא מביטה בהם בבוז. "כאן זה לא מסיבה ולא בורדל," היא עונה ביובש. "לכאן באים אחרי ששוכבים במשך שעות ומביטים על התקרה." במילים אחרות, היא אומרת להם, אתם החיילים, עם כל סיפורי הגבורה ושירי המלחמות שלכם, אתם רק משחקים. אנחנו – אנחנו אנשי הלילה, המטורפים, המיואשים והמקוללים – אנחנו הדבר האמיתי.

הטובים אם כן מאופיינים כאנשים פגומים, מיואשים, מנוכרים. אנשי הלילה המחפשים אחר אהבה. אולם הטובים אינם בהכרח מוסריים באופן מיוחד: כמעט כל גיבורי הסרט משקרים, בוגדים ופוגעים בעצמם ובסביבתם. ואף על פי כן הם גיבורים. הם גיבורים לא מפני שהם מוסריים או יפים יותר מאשר הרעים אלא דווקא להיפך; הם גיבורים מפני שהם פגומים יותר, מיוסרים יותר, בודדים יותר. מפני שהם, בניגוד לרעים, הנם דמויות טרגיות.
וכאן אנו מגיעים למאפיין מרכזי נוסף של הטובים, וזו העובדה שבסוף הם מפסידים. הם מתים ובמותם אינם מצווים את החיים. המוות שלהם הוא מיותר וחסר טעם. הם מתים מפני שבעולם שלנו הטובים – כלומר הבודדים, החריגים, המיואשים והאינטלקטואלים – תמיד נופלים מידם של הרשעים. הדבר מובלט גם באמצעות דמותו של סמיר, הקורבן המושלם. סמיר הוא תושב נצרת ולכל אורך הסרט הוא מעורר אסוציאציות לדמותו של ישו. לבסוף החיילים יורים בו והוא נופל כשידיו פרושות לצדדים, מותיר על הקיר כתם דם בצורת צלב.
אפשר לסכם ולומר שהסרט "אגפא" מציג בפני הצופים אתוס המזהה את הטוב לא עם החזק, היפה, הטוב או המנצח אלא דווקא עם החלש, הפגום, השבור והנכשל. אתוס המזהה את המידה הטובה עם הכניעה, הוויתור העצמי, הניכור והייאוש. זהו עולם ערכים שגורס כי הגיבור האמיתי של המציאות הישראלית איננו הלוחם הנועז או הפועל השרירי, אלא דווקא איש הלילה העסוק בהרס עצמי, האלכוהוליסט הבודד והמיוסר, האינטלקטואל שמרגיש ניכור וסלידה ביחס לחברה שבתוכה הוא חי. כמובן, דיין לא המציא את האתוס הזה. מדובר באתוס בעל שורשים עמוקים בתרבות המודרנית וכזה שהיה דומיננטי למדי בתרבות הישראלית של ראשית שנות התשעים. (מספיק להקשיב לכמה מן
השירים שהיו פופולאריים באותה תקופה). דיין בסך הכול הצליח לבטא אותו באופן מוצלח במיוחד.

כאשר יצא אגפא לאקרנים רבים מהמבקרים תיארו אותו כיצירת מופת, סרט פורץ דרך, משל מעמיק על החברה הישראלית. כיום, כשמתבוננים בו ממרחק של עשרים שנה, יש משהו קצת מביך בפומפוזיות של הסרט הזה, בחלוקה המעט-פשטנית בין טובים לרעים, ובעיקר באופן הסטריאוטיפי להחריד שבו מוצגים הערבים והמזרחיים. גם האתוס שהסרט מבטא – אתוס המקדש את הבדידות ואת התבוסה והקושר לעולם הלילה התל-אביבי הילה של קדושה רומנטית – נראה לא כל כך רלבנטי בישראל של ימינו. אם בכל זאת אנחנו רוצים לבחון את הסרט כיום, ראוי אולי להשתמש לשם כך בהבחנה שערך פעם אסף ענברי, בין 'ספרות טובה' לבין 'ספרות חשובה'. לפי הבחנה זו יצירה טובה היא יצירה שיש לה עומק ואיכויות על-זמניות. יצירה חשובה היא יצירה המאפשרת לנו להבין באמצעותה את התקופה ואת העולם שבתוכם היא נוצרה. במובן זה אין זה משנה כל כך האם החיים על פי אגפא היא יצירה טובה. אבל היא בלי ספק יצירה חשובה. אומנם, כיום ישנם אתוסים אחרים השליטים בתרבות הישראלית. (למשל אתוס של מצליחנות. או אתוס המזהה את המידה הטובה עם פשטות ועממיות). ואף על פי כן נראה שחלקים מאותו עולם ערכים שמשתקף באגפא עדיין קיימים גם כיום ועדיין מפעפעים בצורות כאלה ואחרות מתחת לפני השטח.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, בגיליון מס' 65 של המגזין ארץ אחרת

זיכרונות מהמהפכה שבדרך

בסוף שנות התשעים הוקמה בירושלים ישיבת 'שיח' – ישיבה המיועדת לבוגרי ישיבות הסדר, בראשותם של הרב שמעון גרשון רוזנברג (שג"ר) והרב יאיר דרייפוס. הייתה זו ישיבה קטנה, שנויה מאד במחלוקת, שגם בתקופות השיא שלה לא מנתה יותר משלושים-ארבעים תלמידים. אף על פי כן היא הייתה אחראית על אחת המהפכות המשמעותיות ביותר בתולדות הציונות הדתית. רשימה על הרב שג"ר, על הישיבה שהקים, על תורת ארץ ישראל ועל יין הונגרי.

תמונה קשורה

הרב שג"ר (1949-2007)

לאחרונה הזדמן לי לצפות בפרק של התכנית 'חוצה ישראל' מלפני כעשור, פרק בו אירח המראיין דב אלבוים את הרב שג"ר זצ"ל. במהלך הריאיון ניסה אלבוים שוב ושוב לברר מה בדיוק החידוש של הרב שג"ר ושל ישיבת 'שיח' שבראשה הוא עמד ביחס לעולם הציוני-דתי. לשם כך הוא זרק לחלל האוויר מושגים כמו נבואה, ניו-אייג', חבקו"ק, מחקר אקדמי וחוויות מיסטיות. הרב שג"ר כדרכו חייך, נע באי-נוחות, השפיל את עיניו וניסה להסביר כי "זאת לא הנקודה". ואכן, לצופה מן הצד היה ניכר שזאת לא הנקודה. למעשה, נראה היה ששאלותיו של המראיין מחמיצות שוב ושוב את הנקודה. אבל מה כן הייתה הנקודה? מצד אחד, אין ספק שאלבוים צדק כשזיהה את הרב שג"ר ואת ישיבת שיח כמבשריו של שינוי עמוק בעולמה של הציונות הדתית. אבל מה היה טיבו של השינוי הזה? ברור שלא מדובר בהדגשת המימד הרגשי והחווייתי שבדת, או באיזו שמחה אקסטאטית ומתפרצת, כפי שניסה אלבוים לרמוז. כל מי שהייתה לו היכרות מינימאלית עם הרב שג"ר או עם תלמידיו יכול היה להעיד שלא שם נמצאת התשובה לשאלת החידוש. נראה שהתשובה לשאלה הזו גם לא נמצאת בהגותו הסבוכה והקשה להבנה של הרב שג"ר, הגות שבימי חייו כמעט ולא הועלתה על הכתב, הגות שרק מעטים מאד הכירו, ומעטים עוד יותר הצליחו להבינה או להתחבר אליה. מה היה אם כן סוד השפעתו העזה של הרב שג"ר על העולם הדתי? ומה היה טיבה של ההשפעה הזאת? ברשימה זאת הייתי רוצה להתייחס לשאלות האלה מזווית ראייה אישית.

כשהגעתי לישיבת שיח בפעם הראשונה, אי-אז ב97, התגובה הראשונית שלי הייתה הלם. זעזוע עמוק ואמיתי. הייתי אז לקראת סוף שיעור ה' באחת מישיבות ההסדר הגדולות והיו לי מושגים ברורים למדי לגבי האופן שבו צריכים להיראות חייו של בחור ישיבה. היה לי ברור למשל שבחור ישיבה רציני אמור לקום השכם בבוקר, להתפלל במניין, ולהקדיש מכאן ואילך את כל זמנו – עד לשעות הקטנות של הלילה – אך ורק ללימוד תורה. עם דגש על לימוד גמרא בעיון. היה לי ברור גם שעולמו הרוחני של בחור הישיבה צריך להיות רציני, שיטתי ומוצק. שעליו להיות מבוסס על מסירות מוחלטת ללימוד, על מחויבות הלכתית בלתי מתפשרת ועל אמונה דתית חד-משמעית – אולי בתוספת של עוד משהו. השמועות אמרו כי בישיבת שיח, שבדיוק הוקמה וששכנה עדיין בחדר קטן בשכונת 'בית וגן' הירושלמית, ניתן למצוא את אותו 'עוד משהו'.
אולם כשהגעתי לשיח לא מצאתי שם 'עוד משהו'. למעשה מצאתי שם משהו אחר לחלוטין. במקום בחורי הישיבות המוכרים, בעלי החזות האחידה, המבלים את רוב שעות היום בלימוד ראשונים על הש"ס ואת זמנם הפנוי בוויכוחים על צבא ופוליטיקה, מצאתי גן-חיות של ממש. החל בדירה המבולגנת ששימשה כמעין פנימייה, שהייתה מאוכלסת בכל רגע נתון באוסף של טיפוסים מגודלי-שיער הישנים במזרונים על הרצפה; דרך הספרים שמילאו את ארונות המטבח בדירה ההיא – מספרי חסידות ומחקר ועד לכתבים של שפינוזה, של דוסטוייבסקי ושל אושו; וכלה במעבירי השיעורים – מפסיכולוג יונגיאני חובב מיתולוגיות, דרך צייר חב"דניק ועד רב חרדי המתמחה בפילוסופיה צרפתית. אולם עיקר השוני היה טמון בתלמידים עצמם. יותר משהם נבדלו מיתר בחורי הישיבות, הם נבדלו זה מזה. נראה היה שכל אחד מהאנשים שם הוא עולם בפני עצמו, שמתנהל לפי חוקיות משלו. היו שם למדנים ישיבתיים קלאסיים, אקדמאים בעלי חיבה משונה לכתבי-יד, כופרים שהטילו ספק בכל וחסידים שיצאו בלילות ליער ירושלים כדי לזעוק אל ה'. כמובן שהיו גם כאלו שבבוקר התפלפלו בסוגיות סבוכות בגמרא, בצהריים השוו כתבי-יד, בערב נשאו נאומי כפירה, ובלילה יצאו לזעוק ביערות. בקיצור, אחרי כמה ימים במקום אמרתי לעצמי שזה פשוט לא רציני. ככה לא נראית ישיבה.
ואף על פי כן נשארתי שם. בדיעבד, היו לכך כמה סיבות: קודם כל נשארתי כי היה שם מעניין. ממש מעניין. באותה תקופה התקבצו לשיח אוסף של טיפוסים יוצאי דופן ובעלי חשיבה לא שגרתית. אנשים שהיה מעניין להקשיב להם והיה מעניין להתבונן בהם. כך למשל, אם בישיבה ממנה הגעתי השיחות בזמן הארוחה עסקו בדרך כלל בסיפורים מהצבא, הרי בשיח נושאי השיחות יכלו לנוע מן הסוגיה האחרונה בגמרא, לדיון על מושג הצמצום, ומשם לחוסר התכלית שבקיום, לתורת הקוונטים או לסרט האחרון של טרנטינו. אבל הייתה גם סיבה נוספת לכך שנשארתי בישיבת שיח. זו הייתה התחושה העמומה שבאותה נקודת זמן, זה היה המקום הנכון להיות בו. זה היה המקום שבו הדברים קורים. הסופר והעיתונאי האמריקאי האנטר ס. תומפסון כותב כי כל מי שחי בסן-פרנסיסקו במחצית השנייה של שנות ה60, יכול היה ממש לחוש את המהפכה ברגעי התרחשותה. דבר דומה אולי אפשר לומר גם על ישיבת שיח בשנתיים-שלוש הראשונות לקיומה. מי שהיה שם יכול היה להרגיש כי הוא חלק ממהלך היסטורי. חלק מן המהפכה.

אבל כדי להבין מה בדיוק היה טיבה של המהפכה הזאת כדאי לומר קודם כמה מילים על המצב שבו היה שרוי עולם הישיבות הציוני-דתי באותם ימים. במידה רבה, עולם הישיבות של הציונות הדתית נבנה סביב חזונו של הרב קוק על 'תורת ארץ ישראל'. בהכללה, אפשר לומר שלפי התפיסה הזאת התורה של הגלות התאפיינה בניכור, בנוקשות, בהפרדה דיכוטומית בין הקודש והחול ובין החובות המוטלת על האדם מלמעלה לבין רצונותיו ושאיפותיו הפרטיות. התורה החדשה לעומת זאת, התורה שהרב קוק האמין שעתידה להתפתח בארץ ישראל, אמורה לפי זה להיות בדיוק ההיפך; היא תהיה תורה שלא תיכפה על האדם מבחוץ אלא כזו שבמידה רבה תנבע מתוך מעמקי נפשו. זו תהיה תורה שתחבר את הקודש והחול, את השכל והרגש ואת החומר והרוח. זו תהיה תורה שלא תדכא את החיים הטבעיים אלא דווקא תעצים אותם. כפועל יוצא של התפיסה הזאת הרב קוק שאף לייסד ישיבה שבה ילמדו את כל מקצועות התורה, ולצידם גם את "הספרות, הציור והחיטוב". בחזונו של הרב קוק התורה שתיווצר בארץ ישראל תקיף את כל ספירות החיים הגשמיים והרוחניים, באופן כזה שלא תהיה ביניהן כל סתירה. היא תחדיר בקודש את העוצמה והממשות של עולם החול ותחדיר בחיי החולין את מימד הקדושה. בתקופה שעליה אנו מדברים, שנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, כמעט כל הישיבות בעולם הציוני-דתי חרטו על דגלן גרסה כזו או אחרת של החזון הזה.

תוצאת תמונה עבור הרב קוק

הראי"ה קוק: תורת ארץ ישראל נועדה לחבר את הקודש והחול

אולם היישום של הרעיונות הללו מסתבר, היה קצת יותר מסובך. אחרי הכול, איך מחברים בין הקודש והחול? ומהי בעצם תורת ארץ ישראל? במהלך השנים הוצעו מספר רב של פרשנויות למושגים הללו. אולם אף אחד מתלמידיו של הראי"ה לא הצליח להעמיד להן פרשנות חד-משמעית, כזו שתזכה להסכמה כללית. יחד עם זאת, למרות שלל הפרשנויות הייתה בכל זאת נקודה אחת שבה שררה הסכמה בין כל תלמידיו ותלמידי תלמידיו של הרב קוק. כולם, כך זה נראה, הסכימו שאותו תלמיד חכם ארץ-ישראלי שלהופעתו הכול ציפו, אמור קודם כל להיות תלמיד חכם. תלמיד חכם באותו מובן שהתואר הזה התפרש בכל קהילות ישראל במהלך מאות השנים האחרונות. במילים אחרות, לפני שמתחילים לדבר על חיבור בין הקודש והחול, הגוף והנפש וכן הלאה, יש לגדל בחורי ישיבה שידעו ללמוד תורה במובן הפשוט. שיהיו בקיאים בש"ס ובפוסקים, שידעו לנתח סוגיה בגמרא עם ראשונים ואחרונים ושיידעו לפסוק הלכה על פי השולחן ערוך ונושאי כליו. רק לאחר מכן ניתן יהיה על גבי זה לבנות את הקומה השנייה, הארץ-ישראלית.
משמעות הדבר הייתה שרוב הזמן ורוב האנרגיות הלימודיות בישיבות הגבוהות ובישיבות ההסדר של הציונות-הדתית הוקדשו ללימוד מסורתי. לימוד גמרא על פי המודל הליטאי, כפי שזה התפתח במאתיים השנים האחרונות. במקביל, בישיבות הללו גם עסקו בתחומים שלא נלמדו בוולוז'ין או בבריסק: בלימוד תנ"ך, מחשבת-ישראל, בכתביהם של הרמב"ם, ריה"ל, המהר"ל – וכמובן, גם בכתבי הרב קוק. אולם עד מהרה התעוררה בעיה: קשה היה שלא להבחין בפער שבין הדיבורים על חיבור הקודש והחול, על תורת ארץ ישראל ועל כך שדורנו דור הגאולה, לבין לימוד הגמרא היבש, המופשט והשכלתני. קשה היה גם להתעלם מהפער שבין דברי הרב קוק על הצורך בחיבור לגוף, לטבע, לרצונות הפנימיים – לבין אורח החיים של תלמיד הישיבה הממוצע. אורח חיים שכלל בעיקר ישיבה במשך רוב שעות היום והלילה אל מול ספרים עבי כרס, כתובים בצפיפות, באותיות קטנות, בארמית ובכתב רש"י. אורח חיים שדמה באופן מפתיע לזה של אבותיו ואבות-אבותיו בישיבות של מזרח אירופה, שעסקו בתורת הגלות ולא העלו על דעתם לחבר בין הקודש והחול.

אבל עד מהרה גם נמצא פתרון לבעיה: הצבא. אנו שונים מתלמידי הישיבות החרדיות, אמרו רבני הציונות-הדתית לתלמידיהם, ואנו שונים מאבותינו בגלות, מפני שאנו הולכים לצבא. אנו משרתים את עם ישראל, נלחמים למען מלכות ישראל. או כפי שהתנסח אחד מראשי הישיבות: "אנו לומדים תורה למען עם ישראל, ומשרתים בצבא למען תורת ישראל". כתוצאה מכך הצבא הלך ותפס מקום יותר ויותר משמעותי בעולמה הרוחני של הציונות-הדתית. רבנים דיברו על הצבא, הביאו דוגמאות מההווי הצבאי, תיבלו את שיעוריהם בבדיחות צבאיות. עולם הדימויים והעולם המחשבתי היו במידה רבה שאובים מהעולם הצבאי. הצבא היה למקור השראה ומחוז של כיסופים. בחורי הישיבות המשיכו לדבר בסלנג הצבאי גם שנים לאחר השחרור. חלקם גם המשיכו ללבוש חולצות סוף-מסלול, או כיפות שעליהן מופיע סמל החטיבה. כמובן שהווי המסייעת שהתפתח בחלק מן הישיבות רק העצים את הפער, שהיה גדול מלכתחילה, בין בחורי הישיבה לבין הסוגיות התלמודיות שלהן הם הקדישו את מירב זמנם. ניתן לומר שאם החזון שעמד בבסיס עולם הישיבות הזה דיבר על תלמידי חכמים ארץ-ישראליים שיחברו את התורה והחיים, הרי היישום שלו נראה לפעמים כמו חבורה של גולנצ'יקים שנקלעו לישיבת וולוז'ין, שמתים להסתלק משם, ובינתיים מעבירים את הזמן בסיפורי צבא.

תמונה קשורה

אחת הפרשנויות הנפוצות למושג 'תורת ארץ ישראל'

אבל זה עדיין לא כל הסיפור. כאמור, בישיבות של הציונות הדתית למדו בדרך כלל את ספרי המחשבה הקלאסיים: כוזרי, מורה נבוכים, כתבי המהר"ל. אולם לעתים קרובות היה נדמה שהדבר לא נעשה לגמרי ברצינות. סיבה אחת לכך היא שלימוד רציני של הטקסטים הללו דורש היכרות מקיפה עם התקופה שבה הם נכתבו, השפה הפילוסופית שעמדה בתשתיתם וכן עם המחשבה היוונית, המוסלמית והנוצרית שאיתן הם התפלמסו. לרוב בחורי הישיבות לא היה את הזמן, הרצון והיכולת להשקיע שנים ארוכות בלימוד הנושאים הללו. סיבה נוספת לשטחיות המסוימת שהייתה לפעמים בלימודי המחשבה קשורה למעמד המיוחד שהיה להגותו של הראי"ה קוק בעולם הישיבות הציוני-דתי.
האגדה מספרת על אחד הח'ליפים שציווה לשרוף את הספרייה באלכסנדריה בנימוק שאם הספרים שבה מספרים אמת שונה מזו שבקוראן – אזי הם ספרי כפירה, ואם הם מספרים את אותה אמת שמופיעה בקוראן – אזי הם מיותרים ואין בהם צורך. הנחה דומה עמדה בבסיס היחס של עולם הישיבות הציוני-דתי להגות היהודית. ההנחה הייתה שהרב קוק יצר את הסינתזה המושלמת, את התורה שמאחדת בתוכה את כל המחשבה היהודית לדורותיה. כל יתר הספרים הפכו כתוצאה מכך למיותרים, או לבלתי רלבנטיים. הם אומנם נלמדו, אבל בצורה שטחית למדי, כשהדגש היה רק על הנקודות שבהן הם מטרימים את הגותו של הראי"ה. יחד עם זה גם ספריו של הראי"ה עצמו לא תמיד נלמדו לעומק; אחרי הכול מדובר בהגות קשה ומורכבת, שהבנה רצינית שלה דורשת ידע מקיף בטרמינולוגיה החסידית-קבלית, כמו גם בפילוסופיה של המאה ה19 – ידע שבדרך כלל לא היה ברשותו של בחור הישיבה הממוצע. לימוד המחשבה – או 'האמונה' כפי שהיא נקראה לפעמים – הפך לעתים קרובות לדקלום, לשינון של סיסמאות, או לסוג של העמדת פנים. הדבר קשור במידה מסוימת גם לאווירה האנטי-אינטלקטואלית הכללית שהתפתחה בחלק מהישיבות; כפועל יוצא של דחיית הגלות, כחלק מאידיאל החיבור בין הקודש והחול, או בהשפעת האתוס הצברי שבעולם הציוני-דתי המשיכו לשמור לו אמונים גם עשרות שנים לאחר שנפח את נשמתו. הגישה השלטת הייתה שהמעשה תמיד חשוב יותר מן התיאוריה. שאין מה להתפלסף יותר מדי. שבמקום לנסות ולהגדיר מהי אמונה עדיף פשוט להאמין, לפעול, לעשות. לרוץ קדימה בלי להתברבר בדרך. בלי לשאול יותר מדי שאלות. ("ללמוד אמונה באמונה" כפי שהגדיר זאת הרצי"ה). למי שבכל זאת המשיך להתחבט בשאלות, היו מסבירים שזה כמו בצבא: חייל שמקבל פקודה להסתער, לא עוצר לחשוב מהי הסתערות ומדוע מסתערים. הוא פשוט מסתער.

אפשר לומר אם כן שבתקופה המדוברת רבים מתלמידי הישיבות של הציונות הדתית חשו כי מאחורי המילים הגבוהות והאידיאלים הנשגבים מסתתרת לעתים רדידות אינטלקטואלית, המלווה במין התרפקות משונה על ההוויה הצבאית. אל אלה הצטרפו הניתוק שהלך והעמיק בין עולם הישיבות לבין העולם החיצון; הקושי הממשי שיש באורח חיים תובעני כל כך – בייחוד עבור צעירים ישראלים שגדלו בתוך העולם הבעל-ביתי של הציונות הדתית; וכן השבר שממנו סובלת כל תפיסה דתית שמתנגשת עם החיים המודרניים. כל הגורמים האלה הצטרפו לאיזו תחושה מסוימת של מועקה, מין אווירת משבר תמידית, תחושה שקשה להגדיר אותה אולם שכל מי שלמד אי-פעם בישיבה מכיר אותה היטב. אומנם, אפשר לטעון כי התחושה הזאת הנה אופיינית לכל בחורי הישיבות בעבר ובהווה – ואולי גם בכלל, לכל מי שחי תקופה ארוכה במסגרת דתית תובענית ששורר בה מתח רוחני עז כל כך. אולם מה שהחמיר את הבעיה בעולם הציוני-דתי, הייתה העובדה שהעולם הזה שב והכריז בכל הזדמנות שאין שום בעיה: שהניכור והמלנכוליה שייכים רק לגלות, ואילו אנחנו לומדים את תורת ארץ ישראל; שדורנו הוא דור נפלא; שאנו חיים בעידן הגאולה ולכן התורה שאנו לומדים בהכרח חייבת להיות שלמה והרמונית; שהתורה שנלמדת בישיבות שלנו מהווה את השילוב המושלם שבין המסורת והמודרנה, בין תורת ישראל לחכמת הגויים, בין הקודש והחול; ושכל מי שלא מרגיש את העונג, השמחה והחירות שבלימוד התורה – ובכן, כנראה שמשהו אצלו פשוט דפוק.

אומנם, בשלב מסוים הצרימה כבר החלה להיות מורגשת. יותר ויותר אנשים בתוך עולם הישיבות של הציונות-הדתית החלו להיות מוטרדים בשל תחושת הרדידות הרוחנית, האופקים החסומים, המועקה התמידית. בשל הפער הבלתי נסבל שבין האידיליה ההרמונית המתוארת בספרים למציאות הקשה והסתמית שאיתה הם נפגשו. עם הזמן גם יותר ויותר רבנים הבינו שלא את כל הבעיות ניתן לפתור באמצעות עוד שיחת מוטיבציה, עוד מהלך פרשני מתוחכם, או עוד סיפור על הצבא.
בערך במחצית השנייה של שנות התשעים התפתחו מספר אסטרטגיות שנועדו להתמודד עם מכלול הקשיים הללו: כיוון אחד היה באמצעות אינטנסיביות רוחנית, הקפדה יתירה במצוות, לימוד תובעני יותר ואימוץ סממנים מסוימים מן העולם החרדי. בדרך כלל הכיוון הזה גם היה מלווה בטשטוש האלמנטים המהפכניים שהיו בתחילה בהגות הציונית-דתית והחלפתם באידיאולוגיה חרדית-לאומית שמרנית ונוקשה יותר. כיוון אחר היה בדרך של הנגשת העולם הדתי, ייפוי שלו והפיכתו ידידותי יותר למשתמש. עוד כיוון שהתפתח באותן שנים היה זה של הדגשת האלמנטים החווייתיים והרגשיים שבדת – כיוון שהיה לעתים מלווה בזניחתו של לימוד המחשבה המסורתי והשכלתני לטובת עיסוק בטקסטים חסידיים או קבליים. יחד עם זה, לפחות במקומות שבהם אני הסתובבתי באותן שנים, התחושה השלטת הייתה שבאף אחד מן הכיוונים הללו אין פתרון אמיתי. שמדובר כאן רק בתירוצים, בהתחמקויות, בהסחות דעת. בניסיונות לקשט את שולי הבור שנפער במרכזו של העולם הדתי, במקום להתבונן ישירות אל תוכו. גם כאשר כבר נשאלו השאלות, התחושה הייתה שהן אף פעם אינן נשאלות ברצינות. שהשואל כבר יודע מראש את התשובה. שהוא מקשה רק כדי שיוכל אחר כך לפתור את כל הבעיות באיזה תירוץ מחוכם, כזה שיותיר את מאזיניו פעורי פה.

על רקע זה היה חידוש לא מבוטל בהקמתה של ישיבת שיח. החידוש היה, קודם כל, בעצם קיומו של מקום כזה שקיבץ אליו את כל האאוטסיידרים של עולם הישיבות. פתאום כל מי שחש שיש בעיה מסוימת בעולם הדתי, כל מי שהיה מוטרד מהרדידות, הטיוח והעמדת הפנים, כל מי שנמאסו עליו התירוצים הדחוקים, גילה שיש עוד אחרים כמותו. החידוש היה גם בעצם קיומו של מקום כזה שניקז אל תוכו כל כך הרבה להט, ספקנות, מוזרות וברק אינטלקטואלי. (וכל זה בתוך ישיבה שגם בתקופות השיא שלה לא מנתה יותר משלושים-ארבעים תלמידים). מקום ששררה בו אווירה תמידית של תסיסה רעיונית, של מהפכנות, של אינספור כיווני חשיבה המתנגשים זה בזה, מחריבים זה את זה או מביאים ליצירתו של דבר מה חדש. האופקים שהיו עד אז חסומים, נפתחו לפתע. דבר זה קשור בחידוש נוסף שהיה שם, חידוש שנבע במידה רבה גם מאישיותו הייחודית של ראש הישיבה, הרב שג"ר.
באחד הסרטים שנעשו עליו לאחר פטירתו, התבטא מישהו שרק כאשר פגש את הרב שג"ר הוא נתקל לראשונה בחייו ברב שאומר אמת – ואז הוא גם הבין פתאום את האבסורד בכך שעצם קיומו של רב שמדבר אמת הוא הפתעה שכזאת. נראה שביסוד הדברים עומדת עובדה לא נעימה במיוחד באשר לרבנים, ולדמויות דתיות בכלל: אף אחד לא מצפה מהם לומר את האמת. לפעמים אפילו להיפך. מצפים מהם לחנך, להרביץ מוסר, להרגיע. לשמר את המסורת, להדריך את הציבור. לשם כך הם צריכים לפעמים לטייח את הבעיות, להעלים את הספקות, לשאול אך ורק שאלות שהתשובה עליהן כבר ידועה. במובן זה, רבים מן התלמידים שהגיעו אל הרב שג"ר הופתעו לפגוש בפעם הראשונה ברב שלא מנסה לטייח. רב שלא מתעלם מן הבעיות. רב ששואל גם שאלות שהוא איננו יודע את התשובה עליהן. שהוא איננו יודע האם בכלל יש להן תשובה. אבל יחד עם זה כאמור, הוא גם היה רב. הוא היה סמכות תורנית. הוא היה אדם שנטוע עמוק בתוך העולם הדתי וההלכתי, אדם שהקדיש את כל חייו לתורה. במובן זה אם מכל משפט ומכל תורה שלו זעקו השאלה והקרע, הרי בעצם דמותו הייתה גלומה גם ההבטחה שאי-שם ישנה גם תשובה. שבסוף הדברים מסתדרים, או לפחות שהם יכולים להסתדר. שבאופן עקרוני, ניתן לגשר על התהום הזאת שפעורה במרכזם של החיים הדתיים.

אם נחזור להאנטר ס. תומפסון, בדבריו על המהפכה של שנות השישים הוא מדמה אותה לגל שנקודת השיא שלו הייתה בערך ב68, ומכאן ואילך הוא החל לשקוע. להבדיל, גם אווירת המהפכה שעברה על הציונות הדתית בסוף שנות התשעים לא ארכה זמן רב. עם הזמן היא התמסדה, נרגעה, התמתנה. כמה מן האנשים שנטלו בה חלק הפכו בעצמם למחנכים או לרבנים. חלק מצאו את עצמם בכלל מחוץ לעולם הדתי. אחרים פשוט התבגרו והמשיכו הלאה, לעיסוקים אחרים. גם העולם הדתי עצמו השתנה מאז. זרמים חדשים הופיעו. רעיונות שנחשבו פעם למהפכניים נראים היום כמעט טריוויאליים. שאלות שפעם נראו בלתי ניתנות למענה כבר נעלמו, ובמקומן הופיעו בעיות חדשות. בדיעבד, קשה לדעת באיזו מידה כל השינויים הללו הושפעו מאותה חבורה של טיפוסים מוזרים שהתקבצו בסוף המאה הקודמת בשכונת בית-וגן שבירושלים, סביב רעיונות חדשים ורב יוצא-דופן. אבל יחד עם זה, נדמה לי שכל מי שהיה שם עדיין זוכר את התחושה ההיא, את חדוות הגילוי, את המפגש המכאיב והמענג עם האמת. ומי ששתה פעם יין הונגרי – ובכן, אותו כבר לא יצליחו לרמות.