הביוגרפיה של המיתוס

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אחד ההוגים המקוריים ויוצאי הדופן שפעלו בעולם היהודי במאה העשרים, כבר מזמן לא נתפס רק כאדם. בעיני אחדים הוא נתפס כמיתוס, כוח טבע. בעיני אחרים כגילום החי של הציונות הדתית. בעיני אחרים – כסמל של משיחיות, לאומיות-יהודית או היבריס פילוסופי. ספרו של יהודה מירסקי "הרב קוק: מבט חדש" (דביר 2021, תרגמו יהושוע גרינברג, תמר ביאלה ויהודה מירסקי) מבקש להחזיר לדמות הזו את האנושיות, וגם את הרלוונטיות.

סביר להניח שעבור רבים מאתנו הצירוף "הרב קוק" כבר מזמן לא מציין אדם מסוים, אדם שחי ופעל באימפריה הרוסית ובארץ ישראל בסוף המאה ה19 וראשית המאה ה20. הרב קוק זכה למה שרק הוגים מעטים זכו לו: לטוב ולרע, הוא הפך למושג. שמו הפך שם נרדף לשיטה רוחנית, לאסכולת מחשבה פילוסופית ולבית-מדרש מסוים, שבצורות שונות ממשיך להתקיים עד היום. בעולם הישיבות הציוני-דתי אירע לרב קוק מה שאירע לרמב"ם או לשולחן-ערוך, שדמותם הממשית נבלעה בתוך ספריהם. בדומה להם הרב קוק האיש התמזג לחלוטין עם "הש"ס הלבן" – אוסף כתביו הקנוניים המהווה בעיני רבים את הפרק המשמעותי האחרון בתחום המחשבה היהודית. בעולם האקדמי התרחש דבר דומה, אם כי באופן אחר: שם שמו של הרב קוק הפך כינוי לשיטה פילוסופית-קבלית שאפתנית, המשלבת לאומיות, מיסטיקה ופרשנות ספקולטיבית של ההיסטוריה ומחברת בין קבלת האר"י לפילוסופיה ההגליאנית. אפילו בבית המדרש "שלו", בישיבת מרכז-הרב ובשלל הישיבות שצמחו ממנה והתפלגו ממנה, הרב קוק האדם איננו נוכח לגמרי. לכל היותר הוא נמצא שם ברקע, כמין דמות מיתית על-אנושית, בדומה לאבות או לנביאי המקרא. כך יצא שרבים מאלו שגדלו בערוגות הללו של הישיבה ושל האקדמיה, כאשר הם שומעים את שמו של הרב קוק הם לא חושבים על ההוגה המקורי, המבריק, המורכב ומלא הסתירות; תחת זאת הם רואים לנגד עיניהם שיטה מחשבתית עצומה, מונוליתית ומסובכת, שיטה שמתיימרת לפתור הכול וליישב את הכול. אולי משום כך, דווקא אלו שגדלו על תורת הרב קוק לעתים קרובות חשים בבגרותם רתיעה מסוימת ממנו ומספריו.

במובן מסוים ספרו של מירסקי מבקש לתקן את המצב הזה ולהחזיר למרכז התמונה את הרב קוק האיש. לאורך פרקי הביוגרפיה שלו מירסקי חותר להציג אותו כאדם – אדם גדול, יוצא דופן, אולי אפילו צדיק ובעל חזיונות נבואיים – אבל עדיין, אדם. כזה שפעל בסביבה מסוימת ובעולם מסוים. כזה שעסק בתורה, שניהל מאבקים, שעסק בפוליטיקה ושגם נכשל, פה ושם. בכך מירסקי הופך את דמותו של הרב קוק לאנושית יותר אבל גם למעניינת יותר, אולי אפילו לרלוונטית יותר.

הספר מגולל את סיפור חייו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק לאורך ארבעה חלקים: החלק הראשון מתאר את צמיחתו על רקע העולם הרבני של ישיבות ליטא והקהילות היהודיות של תחום המושב; החלק השני מוקדש לתקופה שבה כיהן כרבה של יפו, בשנים 1904-1914, תקופה שבה ניהל מערכת יחסים מורכבת עם רבני היישוב הישן מחד, ועם חלוצי העלייה השנייה – וביניהם דמויות כמו הסופרים יוסף חיים ברנר וש"י עגנון הצעיר – מאידך; במקביל מתואר כיצד במהלך אותן שנים, בהשפעת הכוחות השונים שפעלו סביבו אבל גם מתוך התנגדות להם, גיבש הרב קוק את הגותו הדתית והפילוסופית הייחודית. החלק השלישי עוסק בשנות מלחמת העולם הראשונה, תקופה אותה בילה הרב קוק בגלות – תחילה בשווייץ ואחר כך בלונדון, ובה המשיך לפתח את רעיונותיו, אבל גם החל יותר ויותר להתערב בפוליטיקה היהודית והציונית של זמנו. החלק הרביעי והאחרון מתאר את שנותיו בירושלים (1919-1935), כאשר כיהן כרבה של העיר ולאחר מכן כרב הראשי של ארץ-ישראל כולה; תקופה שהייתה מלאה במאבקים, באכזבות אבל גם ביצירה הגותית והלכתית ענפה. לסיום מירסקי מספר על שנות חייו האחרונות של הרב קוק ואף נוגע בקיצור – לטעמי, בקיצור רב מדי – במורשת שהשאיר אחריו ובכיוונים אליהם היא התפתחה לאחר מותו.

מתוך כך נפרס בפני הקורא סיפורו של הרב קוק, אך לא פחות מכך, גם סיפורה של התקופה ושל העולם היהודי של אותם ימים: עולם של משברים, של הגירות המוניות ושל פוגרומים עקובים מדם  – אבל גם של מהפכות, של רעיונות חדשים ושל יצירה רוחנית פורצת דרך. עולם של מקובלים ושל כופרים, של חלוצי העלייה השנייה ושל אנשי ה"נרונדיה ווליה". עולם שהצמיח דמויות כמו א"ד גורדון, ח"נ ביאליק, הרב הנזיר ולב טרוצקי. עולם יהודי שיצירתו הענפה של הרב קוק הייתה אחד משיאיו – אבל גם, במובנים רבים, תוצר שלו. 

אולם לצד סיפורו האישי של הרב קוק, ולצד סיפורה של התקופה הסבוכה והמרתקת שבה הוא חי, מירסקי גם מקדיש חלק גדול מהספר גם לאופן בו התפתחה הגותו של הרב קוק. וכאן לדעתי מצוי החידוש הגדול שלו. בניגוד לחיבורים קודמים שניתחו את "שיטת הרב קוק" – ועל פי רוב הסתמכו בעיקר על ארבעת הכרכים של אורות הקודש שנערכו בשיטתיות על ידי תלמידו של הרב קוק הרב דוד הכוהן "הנזיר" – מירסקי מעדיף לספר את סיפור היווצרותה של ההגות הזאת. לשם כך הוא מתבסס על המאמרים השונים שפרסם הרב קוק לאורך השנים בבמות שונות, על ההתכתבות הענפה שלו עם גורמים שונים ויותר מכל, על הספר שמונה קבצים, המאגד את מחברותיו של הרב קוק מהשנים 1904-1919, שהתפרסמו לראשונה ב2004.

למעשה מירסקי משרטט מעין שלושה שלבים, או יותר נכון שלושה רבדים, בהתפתחותו של הרב קוק כהוגה עצמאי. הרובד הראשון הוא זה של העילוי הצעיר, המסור בכל נפשו לתורה ולהלכה, אך שהנו גם בעל סקרנות אינטלקטואלית שאינה יודעת שובע. כך מתואר הרב קוק הצעיר ככזה המצוי כל כולו בתוך העולם הרבני והלמדני הליטאי, אבל מודע גם לפגמים ולבעיות של העולם הזה, ושואף ללא הרף לתקן אותם ולהביא להתחדשות ההלכה. במקביל הוא גם מתואר כאדם השואף להרחיב ללא הרף את אופקיו הרוחניים – בלימוד פילוסופיה ושפות, אך גם בהתעמקות בקבלה ובמפגש עם מקובלים בני הזמן. אולי שיאה של התקופה הזאת היה ב1891, כאשר יצא הרב קוק למסע בעילום שם – מעין גלות רוחנית, כמנהג ראשוני החסידים – ברחבי ליטא ובלרוס, במהלכו התיידד עם שורה של מיסטיקנים ועושי נפלאות. (הרב קוק, עמ' 31-32). התוצר של המסע הזה היה יומן המכיל דרשות כתובות בשפה קבלית קשה-לפענוח, שהתפרסם תחת השם מציאות קטן. (ירושלים: מגיד 2018).

עד כאן צעד הרב קוק, לפחות מבחינה רעיונית, במסלול שבו צעדו גדולי תורה רבים אחרים לפניו ואחריו. אולם בשנים הבאות, ובייחוד בתקופה שלאחר בואו ליפו ב1904, והמפגש שלו עם אנשי העלייה השנייה ועם רוחות הכפירה שלהם, הוא החל לסלול לעצמו דרך משלו. בשנים הללו, כותב מירסקי, החל הרב קוק לחשוב מחדש על מושגי האמונה והכפירה, החול והקודש, התוהו והתיקון. בהדרגה – ובד בבד עם פעילותו הרבנית – הוא החל גם ליצור פילוסופיה חדשה משלו. כזו שאמנם שאבה מקבלת האר"י ומהרמח"ל, כמו גם מניטשה ומפילוסופים אחרים בני התקופה, אבל בסופו של דבר כזו שגם נפרדה מכל מקורות ההשראה הללו ופנתה לכיוון שונה.

אבל עדיין, גם זה לא כל הסיפור. מפני שבשלב מסוים – אולי בעקבות המתח הרוחני הכביר שבו היה שרוי ואולי בשל סיבות אחרות – התחולל שינוי ברב קוק. החל משלב מסוים, כך על פי מירסקי, הוא כבר לא היה הוגה המנסח שיטה פילוסופית. הוא הפך למשהו אחר:

"בערך ב1910, מוצף בשטף רעיונותיו ואחוז בלהט מחשבתי שנדמה לעתים כרוח הקודש, מרכז הכובד של כתיבתו ההגותית של הרב קוק עבר למחברותיו – יומניו. באלה הוא רשם את הגיגיו העיוניים ואת חוויותיו הדתיות וניסיונותיו להבינן. הטקסט שלמד היה נפשו שלו, המסתעפת ומעמיקה עוד ועוד. הוא כתב יומנים כמעט כל חייו, אבל שמונה מחברות, שנכתבו ב1910-1919, בולטות באורכן, בלהט, במורכבות, בחיוניות, במקוריות ובעוצמה הספרותית והרעיונית שבהן. מחברות אלו הן המקור הראשי שממנו כרו תלמידיו את החיבורים הקנוניים ביותר שלו." (הרב קוק, עמ' 106).

האם משמעות התיאורים הללו היא שהרב קוק סבל מצורה כלשהי של התמוטטות עצבים? או לחלופין, האם המשמעות היא שיש לראות בו מעין נביא בן-זמננו? מירסקי נמנע מלהשיב על השאלות הללו. אולם הוא מציין את העובדה שבמקביל לכתיבתו המיסטית והסוערת, הרב קוק לא חדל לרגע מעיסוקיו הציבוריים והפוליטיים, וכן עמל באותן שנים עצמן על חיבור כמות עצומה של מאמרים הגותיים והלכתיים. במובן זה דמותו של הרב קוק עשויה להזכיר דמויות של מקובלים ידועים כמו הרמח"ל או ר' יוסף קארו, ששילבו גם הם בין כתיבה שיטתית ומסודרת לחזיונות ולעיסוק אינטנסיבי במיסטיקה.

עם זאת מירסקי, לצד הצבעתו על הפן החזיוני והמיסטי שבכתיבתו של הרב קוק, גם מדגיש את האופן שבו התפתחו תפיסותיו לאורך השנים, והוא אף לא פעם קושר בין ההתפתחויות הללו למאורעות חייו. כך למשל הוא כותב כי עד שהוזמן לשמש כרבה של יפו, הרב קוק כמעט שלא התעניין בתנועה הציונית, וארץ ישראל לא תפסה מקום משמעותי בכתיבתו. רק הגעתו לארץ והמפגש איתה ועם אנשיה הסיטו את מחשבתו לאפיקים הללו. באופן דומה, בצעירותו כתב הרב קוק דברים שמהם השתמע שניתן למצוא גם צדדים חיוביים בדת הנוצרית ובדמותו של ישו. (עמ' 146). אולם מאוחר יותר, כאשר מצא עצמו במהלך שנות מלחמת העולם הראשונה באירופה, מוקף בסביבה נוצרית – ובייחוד כאשר שמע על הדברים שהעמים הנוצריים מעוללים זה לזה במהלך המלחמה – הוא שינה את עמדתו מן הקצה אל הקצה, והחל לראות את הנצרות כמייצגת רוע מטאפיסי שדינו להיכרת מן העולם.

לצד העיסוק הנרחב בהגותו, מירסקי גם מנסה לשרטט לאורך הספר את אישיותו הייחודית של הרב קוק: את מסירותו לצרכי הציבור, את עדינות הנפש שלו, את אהבת הבריות – שאולי אפילו גלשה לעתים לכדי נאיביות מסוימת – ואת הסלידה שחש כלפי מחלוקת והאלימות; תכונות שגם הן השתקפו בהגותו, כמו גם בניסיונותיו הבלתי נלאים להשכין שלום ולפשר בין הסיעות השונות ביישוב, ניסיונות שעל פי רוב הסתיימו במפח נפש. הוא גם מתאר את הרושם העז שעשה הרב קוק על כל מי שפגש אותו; ובכלל זה כאלו שהיו רחוקים לחלוטין מדרכו. בהקשר זה הוא אף מביא את דבריו של הצייר מארק שאגאל לעגנון, למראהו של הרב קוק: "וו נעמט מען אזא הייליגען פנים?!" ("מאיפה לוקחים פנים קדושות כאלה?!" שם, עמ' 210).

חלקו האחרון של הספר מוקדש לתיאור שנותיו המאוחרות של הרב קוק. בשנים הללו הרב קוק מיעט לכתוב חזיונות ואת עיקר מרצו הפנה כאמור למישור הפוליטי: הקמת הרבנות הראשית – והניסיונות שלא צלחו להקנות לה מעמד וסמכות; המאמץ לפשר בין רבני היישוב הישן לאנשי היישוב החדש – מאמץ שאף הוא לא צלח ורק עורר כלפיו איבה משני הצדדים; וכן ניסיונותיו להביא שלום בין סיעות השמאל והימין, בייחוד במהלך העימותים שפרצו סביב רצח ארלוזרוב – ניסיונות שעוררו את זעמו של בן-גוריון והפכו את הרב הקשיש לשנוא על צעירי מפא"י כמעט כפי שהיה שנוא על אנשי נטורי קרתא. ככלל, מן הספר עולה שבתקופה הזאת, של ראשית שנות השלושים, הרב קוק נתפס על ידי רבים כמי שעבר זמנו. רבים אומנם אהבו וכיבדו אותו, אך רק מעטים הקשיבו לו. ומעטים עוד יותר הלכו אחריו. כמו דמויות מופת ציוניות אחרות, דוגמת גורדון או ביאליק, גם הוא נתפס כשריד מעולם שחלף. בעולם הציוני החדש, זה של מפא"י, של ההסתדרות ושל השומר הצעיר, כבר לא היה מקום לאנשים כמותו.  

כאמור, ספרו של מירסקי מנסה להציג את דמותו של הרב קוק עם כל המורכבות, האנושיות ואף הטראגיות שלה. במובן זה הוא עושה את עבודתו נאמנה. אולם לאורך הקריאה לא יכולתי שלא להיזכר בספר אחר, ספרו של יוסף בן-שלמה שירת החיים: פרקים במשנתו של הרב קוק (משרד הביטחון-מודן 2010). במובן מסוים ספרו של בן-שלמה הוא היפוכו המושלם של הביוגרפיה של מירסקי: הוא מצניע ככל האפשר את הרב קוק האדם, כמו גם את הרב קוק המיסטיקן וחוזה החזיונות, ובמקום זה מתמקד ברב קוק הפילוסוף, יוצרה של השיטה המטאפיסית חובקת העולם. שני הספרים מספרים אפוא סיפורים שונים לחלוטין על הרב קוק, וקטונתי מלהכריע איזה מהם הוא הנכון. יתכן והרב קוק האמיתי הוא שילוב של שני הסיפורים גם יחד, כאשר כל הניגודים מתבטלים באחדות הכוללת.   

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, בגיליון 139 של סגולה.