אז מה זה נקרא לחשוב? הפילוסוף מרטין היידגר (1889-1976) לא מוכן לספק שום הגדרה לחשיבה, וגם לא רואה שום ערך בניסוח הגדרה כזאת. "הגדרה מנוסחת היטב של פעולת החשיבה לא יכולה ללמד אותנו כיצד לחשוב", הוא כותב, "בדיוק כפי שמאמר על שחיה לא באמת מלמד אותנו מהי שחייה. הדרך היחידה להבין מהי שחייה היא לזנק לנהר". באותו אופן, הדרך היחידה להבין מהי חשיבה היא להתנסות בה. לזנק אל תוכה. רשימה בעקבות הספר "מה נקרא לחשוב?" של מרטין היידגר (תרגם רועי בר, רסלינג 2023).
בסדרה של נטפליקס 'החוג לאנגלית' (The Chair) ישנה דמות של פרופסור באחת מאוניברסיטאות העילית האמריקאיות שפעם אחת, בתור בדיחה, הצדיע במועל-יד במהלך אחד משיעוריו. כתוצאה מכך הוא בוטל על-ידי הסטודנטים, ספריו ומאמריו הוצאו מתכנית הלימודים ובסופו של דבר הוא איבד את משרתו. בניגוד לאותו פרופסור דמיוני, מרטין היידגר מעולם לא הצדיע במועל יד כבדיחה. היידגר היה נאצי אמיתי, ואפילו נשא ב1933 נאום תמיכה נלהב בהיטלר באוניברסיטת פרייברג. אף על פי כן איש לא מעלה בדעתו כיום לבטל אותו, וגם כעת הוא אחד הפילוסופים הנקראים, הנחקרים והמתורגמים ביותר. כיצד יש להתייחס לעובדה המוזרה הזאת? והאם יש טעם לעסוק בפילוסוף הזה על אף עברו הבעייתי? דומה שכדי לנסות לענות על כך ראשית כל יש להבין מיהו בעצם היידגר, ומהי הפילוספיה שלו.
השם מרטין היידגר היה שם שנתקלתי בו הרבה, בימים שלמדתי בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. כולם במסדרונות החוג ידעו לומר שהיידגר הוא חשוב, שהוא משפיע, שהוא אחד מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים. הבקיאים יותר ידעו לספר שהוא גדל במשפחה של איכרים באזור היער השחור בגרמניה; שתכנן בצעירותו להיות כומר, עד שאיבד את אמונתו הדתית ונעשה פילוסוף. שהוא יצר פילוסופיה שנחשבה בזמנו – כלומר בשנות העשרים של המאה העשרים – למהפכנית, רדיקלית, פורצת דרך; שהוא הילך קסם על שומעיו ושנחשב באוניברסיטאות של גרמניה למעין גורו או כוכב-רוק אקדמי – לפחות עד כמה שפרופסור גרמני משופם, מקריח ורע-מזג יכול להיות כוכב רוק.
הבקיאים עוד יותר גם ידעו לומר שהפילוסופיה שלו עוסקת בהוויה, או בהיות. שהוא ניהל רומן סוער עם תלמידתו הצעירה – והיהודייה – חנה ארנדט; וכמובן, שהוא היה חבר במפלגה הנאצית ומעולם לא הביע על כך שום חרטה. (אם כי אהובתו לשעבר, שנמלטה מגרמניה בשנות השלושים והפכה בהמשך לפילוסופית פוליטית חשובה ולאחת המבקרות הבולטות של הטוטליטריות, לא נטרה לו טינה). רק על דבר אחד אף אחד כמעט לא ידע להשיב: למה לעזאזל הנאצי הזועף הזה נחשב לפילוסוף חשוב כל כך? מה בעצם הוא אמר?
כולם – או לפחות כל אלו שלמדו מעט פילוסופיה – יודעים שאפלטון אמר שעולמנו הוא רק צל חולף של עולם האידיאות; אריסטו אמר שכל דבר מורכב מחומר וצורה; דקארט אמר שאני חושב משמע אני קיים, ועל הדרך המציא את הגיאומטריה האנליטית והוכיח את קיומו של אלוהים; שפינוזה אמר שאלוהים הוא הטבע וניטשה אמר שאלוהים מת. אבל היידגר? מה הוא אמר? כן, משהו על הוויה, או היות, או היות-שם . אבל מה זה אומר? ולמה זה צריך לעניין אותנו?
הספרון "מה נקרא לחשוב?" בתרגומו המרשים של רועי בר, מבוסס על סדרת הרצאות שנשא היידגר באוניברסיטת פרייבורג בראשית שנות החמישים, לאחר שנים שבהן נאסר עליו להרצות בשל עברו הנאצי. היציאה שלו בישראל היא הזדמנות לנסות ולענות על כמה מן השאלות הללו.
למרות היקפו המצומצם, לא מדובר בספר קליל: מחשבתו של היידגר היא תמיד סבוכה, קשה ומלאת מהמורות, והספר הנוכחי לא יוצא דופן. היידגר אף פעם לא ידידותי לקורא. הוא אף פעם לא טורח להסביר לנו את רעיונותיו. במקום זאת הוא מנסה לאתגר אותנו, להקשות עלינו, לסבך עבורנו את כל חוטי המחשבה. לקחת אותנו אל מעמקי היער השחור של הפילוסופיה.
אז מה זה בעצם 'לחשוב'? היידגר פותח את הדיון בניתוח אטימולוגי של המונח 'חשיבה' בגרמנית וביוונית עתיקה. משם הוא עובר לדון בקשר שבין חשיבה לבין השגחה – כפי שהרועה למשל, משגיח על הכבשים שתחת אחריותו, או 'חושב' עליהן – ובהבדל שבין חשיבה לידיעה. אנחנו תמיד חושבים על מה שנמצא מחוץ לנו, אומר היידגר. על מה שאינו מובן, על מה שמעֶבֶר; אבל יחד עם זה, כשאנו חושבים על משהו פירוש הדבר שהוא נוכח לפנינו, שהוא מעסיק אותנו, שאנחנו נמצאים באיזושהי זיקה אליו.
המדע איננו עוסק בחשיבה, הוא מדגיש. וגם לא הטכנולוגיה. למעשה, הטכנולוגיה במובנה הרחב היא אנטיתזה לחשיבה, שכן היא איננה תוהה על העולם, אלא משתמשת בו. חשיבה אמיתית, לשיטתו, כוללת תמיד מרכיב של השתאות, של עמידה מול הבלתי מובן – אבל גם של מאבק והתמודדות בלתי פוסקת עם הבלתי-מובן הזה.
בהמשך הוא עובר לדון במושגי הרצון והזמן, ביחס שבין המחשבה לשירה ובהגותו של ניטשה. יש משהו מרשים באופן שבו הוא נאבק עם הרעיונות, מפרק את המושגים, חופר בתוך המילים. וכל זאת בלי לגזור שום מסקנות. בלי להגיע אף פעם לשורה התחתונה. גם בלי להסיק מן הדברים שום מסקנה מעשית.
הדיון אצל היידגר הוא תמיד מופשט ותיאורטי לחלוטין. אפשר להדגים זאת למשל באמצעות הדרך שבה הוא מטפל ברעיונותיו של ניטשה: את אמירתו של ניטשה על הצורך לחיות חיים של עוצמה ושל חופש, ולהשתחרר משלטון "מוסר העבדים", היידגר מפרש כשאיפה להשתחרר מנוכחותו הבלתי ניתנת לשינוי של העבר – בהווה. במקום שבו רוב קוראיו של ניטשה רואים קריאה למהפכה מוסרית, היידגר רואה שינוי תיאורטי בתפיסת הזמן.
אז בכל זאת, מה זה נקרא לחשוב? אם מישהו מצפה למצוא בספר תשובה ברורה לשאלה הזאת, נכונה לו אכזבה. היידגר לא מספק שום הגדרה לחשיבה, וגם לא רואה שום ערך בניסוח הגדרה כזאת. "הגדרה מנוסחת היטב של פעולת החשיבה לא יכולה ללמד אותנו כיצד לחשוב", הוא כותב, "בדיוק כפי שמאמר על שחיה לא באמת מלמד אותנו מהי שחייה. הדרך היחידה להבין מהי שחייה היא לזנק לנהר". באותו אופן, הדרך היחידה להבין מהי חשיבה היא להתנסות בה. לזנק אל תוכה.
מטרת ההרצאות המובאות בספר אם כן איננה להסביר לנו מהי חשיבה, אלא לאלץ אותנו לחשוב. היידגר לוקח את קוראיו-מאזיניו למסע קשה ומפרך, מסע שבמהלכו הם נדרשים לבחון מחדש כמה מהנחות היסוד שלהם ולפרק לגורמים – ואז לפרק עוד קצת – כמה ממושגי היסוד של הפילוסופיה המערבית ושל השפה המקובלת. על הדרך הם נדרשים לצלוח מאה ומשהו עמודים של טקסט כמעט-בלתי-ניתן לקריאה, ולהתמודד עם משפטים דוגמת "הרצון-הנגדי נגד כל 'זה היה' מופיע בתור הרצון לעבור מן העולם, אשר רוצה שהכול יהא ראוי לעבור מן העולם". מוזמנים לנסות לפענח את זה בבית.
האם זה שווה את המאמץ? תלוי. היידגר כאמור, אף פעם לא מספק תשובות. הפילוסופיה שלו מטרידה, מפעימה ולעתים גם מרתקת – אבל עם זאת יש בה גם משהו מאוד מתסכל. האם יש לפילוסופיה הזאת ערך? האם יש לה ערך עבורנו כיום? כאן התשובה כבר תלויה מן הסתם בשאלה מה אנחנו מחפשים כשאנחנו קוראים פילוסופיה (בהנחה שאנחנו קוראים פילוסופיה). מי שמחפש אתגר, עניין, נקודת מבט חדשה ולא שגרתית על המציאות – ימצא את כל אלו אצל היידגר בשפע. אולם מי שכאשר הוא ניגש לספריהם של הפילוסופים מחפש חכמת חיים, השקפה מוסרית, ידע אמיתי על העולם ואולי אפילו את הדרך לחיים של אושר – ובכן, מוטב לו שלא ייכנס אל תוך היער השחור. לפחות לא כל זמן שמורה הדרך שלו לשם הוא פילוסוף נאצי משופם וזועף.
פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף ספרים של 'ישראל היום'
עניין של פרשנות 